חיינו הם גרסה גרועה של הסרט "אויב המדינה"

איך ענת קם נפלה קורבן למערכת מסואבת, מתי אורי בלאו החל לחשוד שמנסים לאתר את המקור שלו ואיך היה ברור שהוא חי בסרט

דני זאק | 16/4/2010 9:55 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
כשסיימתי את שירותי הצבאי בחטיבת דובר צה"ל, התקשר אלי העיתונאי אורי בלאו, באותם ימים כתב המקומון הירושלמי כל העיר מרשת שוקן. בלאו רצה לדעת מה חושבים עליו במסדרונות החטיבה, והאם זה נכון שדובר צה"ל ביקש לבדוק מי מדליף לו ידיעות.
 
אורי בלאו
אורי בלאו צילום: באדיבות מערכת הארץ

אישרתי בפני בלאו כי הצבא בודק את נושא ההדלפות, כנדרש מארגון שאמור לדאוג לאבטחת המידע שלו, וגם אמרתי לו שבכירי צה"ל לא אוהבים אותו, בלשון המעטה. אחרי הכל, בלאו היה מפרסם חדשות לבקרים ידיעות שהביכו את "הצבא המוסרי ביותר בעולם", כמו חיילים שמרביצים לפלסטינים להנאתם - ידיעות שלמרבה הצער התבררו פעמים רבות כנכונות.

ואז שאל אותי בלאו: "אתה חושב שמאזינים לי לטלפון?". התשובה שלי הייתה חד-משמעית: "כן. אני חושב שכל אזרחי ישראל נתונים להאזנה מתמדת לטלפונים. בכל פעם שאתה אומר את המילה: 'חמאס', 'פלסטינים' או 'אללה', יש מישהו בשב"כ שכבר מנתח את השיחה שלך ובודק האם אינך מהווה סיכון ביטחוני".

בתגובה פרץ בלאו בצחוק מתגלגל, ואמר לי: "דני, אתה מושפע יותר מדי מהסרט 'אויב המדינה'". והוא צדק. לא היה לי כל מידע, מלבד אותו סרט בכיכובם של ויל סמית וג'ין הקמן, שהיה פופולרי באותם ימים.

הסרט עוסק באופן שבו שירותי הביון האמריקאים הופכים אזרח תמים ושומר חוק ל"אויב המדינה", רק מפני שנחשף לסרטון וידאו שמראה כי אותם שירותי ביון רצחו חבר קונגרס שנלחם בחופש של אותם שירותים לבצע האזנות סתר נגד אזרחים. בן לילה מתגייסת התקשורת נגד אותו אזרח, ושירותי הביון מנסים לתפוס אותו ולהשיג ממנו את הסרטון.
לחושפי שחיתויות צריכה להיות הגנה

והנה, כאן במדינת ישראל של שנת 2010 מציגים לנו את הגרסה דלת התקציב, "אויבת המדינה", ומי שמקבל בו תפקיד מפתח הוא אותו אורי בלאו. הקורבן אינו ויל סמית ההוליוודי, אלא ענת קם התל אביבית. היא גם לא הייתה אזרחית תמימה, היא אשכרה הדליפה מסמכים. וואו, איזה ריגול חמור.

ומה פרסם אורי בלאו בעקבות המסמכים שקיבל מענת קם? סד"כ? פירוט של סודות גרעין? לא, משהו הרבה יותר גרוע. בלאו פרסם כי רב אלוף גבי אשכנזי והאלוף יאיר נווה התעלמו מהנחיות בג"ץ, ואישרו לחסל מחבל למרות שידעו בוודאות שייפגעו חפים מפשע.

בנוסף, שני הקצינים הבכירים, על פי הידיעה של בלאו, דחו את מועד החיסול של המחבל בשל ביקור של בכיר אמריקאי בישראל, מה שמטיל צל כבד

על השאלה האם הוא היה פצצה מתקתקת.

במדינה מתוקנת הייתה התקשורת תוקפת מלכתחילה את מעצרה של קם, ומבקשת לעסוק בשאלה מדוע קצינים בכירים בצה"ל מפרים החלטות של בית משפט. במדינה מתוקנת היו מעמידים לדין את שני הקצינים ולא את קם. אחרי הכל, לחושפי שחיתויות צריכה להיות הגנה, גם אם הם נטלו את החוק לידיים.

אבל במדינה שלנו, מצא צה"ל קורבן אידאלי. ענת קם שימשה כתבת הברנז'ה של האתר וואלה. היה לה חשבון פתוח עם רוב קברניטי התקשורת בארץ, בגין פרסום ידיעות שלא תמיד מחמיאות להם. עם או בלי קשר, התקשורת הפכה עצמה לכלי תעמולה. הגדיל לעשות אחד האתרים המתחרים, כשכתב בכותרת: "נעצרה עיתונאית-מרגלת". זהו, היא כבר הורשעה. אויבת המדינה.

דניאל אלסברג – האויב שהפך לגיבור

ועוד שאלות קשות שלא שאלנו את עצמנו. איך ייתכן שבמדינה המתיימרת להיות דמוקרטית מתנהל צו איסור פרסום על עצם קיומו של משפט? צווי איסור פרסום נועדו למנוע שיבוש חקירה, אבל איסור פרסום על קיומו של משפט מתאים למשטרים חשוכים. אם זה המצב במדינת ישראל, מדובר במקום שמפחיד אותי מאוד לחיות בו.
 

זהבה גלאון
זהבה גלאון צילום ארכיון: ראובן קסטרו
צדקה זהבה גלאון כשהשוותה בין ענת קם לבין דניאל אלסברג. אלסברג שימש עובד בתאגיד ראנד, ארגון ללא כוונת רווח בעל קשרים הדוקים למערכת הביטחון האמריקאית. ראנד היה אחד המכותבים למסמכים סודיים של הממשל האמריקאי, מהם עולה כי מנהיגי ארצות הברית שיקרו לציבור האמריקאי באשר למטרות האמיתיות שלהם במלחמת וייטנאם ועד כמה זלזלו בציניות בחיי אדם, בעיקר של אזרחים וייטנאמים.

המסמך, בן כ-7,000 עמודים, היה תחת סיווג "סודי ביותר". כדי לאפשר את פרסומו, ניסה אלסברג לשכנע כמה חברי קונגרס שהתנגדו למלחמה לשלבם ברשומות הסנאט, אך משאלה סירבו, הדליף אלסברג את המסמכים לכתב הניו יורק טיימס, ניל שיהאן.

גם על המסמכים שהדליף אלסברג, כמו על אלה שהדליפה ענת קם, אמרו בממשל האמריקאי ש"האויב היה שמח לשים את ידו על המסמכים שהודלפו". ניקסון האשים את אלסברג ב"סיוע מוראלי לאויב בזמן מלחמה".

אלא שבעוד שבגבעת הקפיטול ניסו להפוך את אלסברג ל"מרגל מסוכן" ול"אויב", התקשורת האמריקאית עמדה לצדו. התקשורת ביצעה את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה. כך הפך דניאל אלסברג לגיבור האמיתי של הציבור האמריקאי. לצערי, התקשורת הישראלית היא כלב השמירה של המקרתיזם הישראלי המלבלב.

קם כמעט הפכה לגיבורה שלי, אבל יצאה פחדנית

וביקורת קלה גם על ענת קם עצמה. כשבוע לפני שהותר לפרסום דבר מעצרה, תכננו פעילי שמאל לקיים הפגנה תחת הכותרת: "לשחרר את ענת קם – להעמיד לדין את אשכנזי ונווה". למרבה ההפתעה, ההפגנה בוטלה בעקבות בקשתה של קם, שחששה שהדבר יפגע בסיכוייה לבקש את רחמיו של בית המשפט.
 

ענת קם בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
ענת קם בבית המשפט המחוזי בתל אביב. צילום ארכיון: חן גלילי
כאן, לדעתי, מפסיקה ענת קם להיות הגיבורה של הסיפור, ומתחילה להיות הפחדנית. דניאל אלסברג היה מוכן לשלם את המחיר, ולשבת בכלא למשך כל ימי חייו, בעבור מטרה שנראית לו מוצדקת. ענת קם לא.

עם כל הכבוד, הדבר מראה, לצערי, על חולשתו הגדולה של השמאל הישראלי. אם אתם מאמינים בצדקת הדרך, עליכם להיות מוכנים לשלם את המחיר. אם המשטר הישראלי הוא כזה שרודף חושפי שחיתויות, בעיקר אם עולה מהם ניחוח שמאלני, עליכם להילחם בשיניים בתופעה. אם לא הצלחתם – לכו לכלא כגיבורים, אל תנסו להתרפס.

לו הדבר היה תלוי בי, לא הייתי נענה לבקשתה של קם. גורל הדמוקרטיה הישראלית הוא שעומד על הפרק, ולא שאלת מצבה המשפטי של אדם מסוים. לא צריך היה לבטל את ההפגנה רק בגלל שפעילת השמאל לא מוכנה להילחם עד הסוף על האמת שלה – גם אם זה כרוך בלוותר על האייס שוקו בארומה. חבל.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

דני זאק

צילום: עצמי

עורך בדסק החדשות של nrg מעריב

לכל הטורים של דני זאק

עוד ב''דני זאק''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים