ההומופוב המופנם יותר מסוכן מהגזען המוצהר
כאשר ילדיכם נחשפים למין, אתם נותרים אדישים, אולם ברגע שמדובר בהומואים אתם נזעקים. רבים מכם, הסטרייטים – אנשים צבועים
ובנימה רצינית: המורה עדנה רש מתיכון רבין בכפר סבא עשתה "מעשה שלא ייעשה", היא לימדה במסגרת שיעורי העשרה את השיר "אתה חברה שלי" של המשוררת יונה וולך. אחת התלמידות התלוננה, ומשרד החינוך הורה למורה שלא ללמד יותר את השיר. הסיבה הרשמית: השיר מכיל מילים כמו "הומו", "זין" ו"כוס".
במערכת החינוך נלמדים שירים פרובוקטיביים הרבה יותר. אני למדתי בבית הספר שירים רבים על "חמוקיים", "התעלסות", "מחמדים" ועוד תיאורים רבים על יחסי מין בין גבר לאישה - מביאליק ושיר השירים ועד לשולמית לפיד.
ובל נזכיר את שיעורי תולדות האמנות, בהם נחשפה נפשי הרכה, כנער, לציור של המונה ליזה של מרסל דושאן, עם הכיתוב מתחכם "L.H.O.O.Q" (כאשר קוראים את שמות האותיות בצרפתית, מתקבל המשפט: "חם לה בתחת"). ובכלל לא הזכרתי את "המאונן הגדול" של סלבדור דאלי, ציור שמלבד שמו הפרובוקטיבי, מציג איברי מין נשיים ואקט של מין אוראלי בין גבר לאישה. לא זכור לי שמישהו התלונן.
ולמה הדבר דומה? לפולמוס שעורר איש הטלוויזיה הדגול, שומר הסף של הטעם הטוב בטלוויזיה אברי גלעד, סביב הפרסומת למחסני תאורה בכיכובו של מיקי בוגנים. בפרסומת מדבר בוגנים בטון אוחצ'י ונשי למוכרנים החתיכים, תוך רמיזות מיניות קלות ("גם בשישים ותשעה אני מוכן"; "איזה גוף... תאורה"). פרסומות אחרות באותה תקופה, שכללו מיניות בוטה, בהן סצנת האונס המפורסמת של יעל בר-זוהר ויהודה לוי, ששודרה בשעות בהן ילדים צופים, כלל לא עוררו פולמוס.
מכך ניתן להסיק רק מסקנה אחת: רבים מהסטרייטים הם אנשים צבועים, הלוקים בהומופוביה מופנמת. אותם אנשים טוענים שאין להם דבר וחצי דבר נגד קהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים), אבל הם נזעקים בכל פעם שילדיהם נחשפים לתכנים הומוסקסואליים, פן יהפכו לכאלה, כאילו שזה אפשרי. לכן, אני מתחלחל בכל פעם שאני שומע משפט כמו: "אין לי שום דבר נגד הומואים - אבל לא צריך לעודד את זה".
איך לעזאזל מעודדים הומוסקסואליות? האם יש דרך להפוך סטרייט להומו? כי אם כן, ברצוני להמיר את כל הסטרייטים. למה לי להיות מיעוט? יותר כיף להיות חלק מהרוב.
לאחרונה יצאתי לחופשה בלונדון, וגם שם מצאתי את עצמי, בדרך זו או אחרת, עוסק בפעילות התנדבותית של קהילת הלהט"ב המקומית - סיוע בבית חולים לילדים. בתום הפעילות הלכנו לאחד הפאבים הוותיקים (בן יותר ממאה שנה) בשכונת קמדן טאון. ושם התקיים דיון בשאלה האם אשת הברזל מרגרט תאצ'ר
תאצ'ר העבירה חקיקה האוסרת על מורים בבתי ספר לעודד הומוסקסואליות, חקיקה שבוטלה רק בימיו של ראש הממשלה, טוני בלייר. החוק הזה יצר מצב שבו מורים פחדו לסייע לתלמידים שמספרים על נטיותיהם המיניות. במקרים קיצוניים יותר, תלמידים הוטרדו על רקע נטיותיהם המיניות, לעתים אף באלימות, והמורים פחדו לפעול נגד הבריונים, מחשש שהדבר יהווה עבירה על החוק של תאצ'ר.
העמדה של חלק מיושבי השולחן הייתה: תאצ'ר לא הייתה הומופובית במובן הקלאסי של המילה. היא לא רצתה לאסור הומואים, לא רצתה לפגוע בהומואים. היא רק סבלה מבורות. העמדה שלי, הייתה חד-משמעית: תאצ'ר הייתה הומפובית מופנמת. בעיניי, היא יותר מסוכנת מההומפוב המוצהר. מאיתמר בן-גביר, למשל, אני יודע שאני צריך להיזהר. אבל אחד כמו שמעון פרס, למשל, מפחיד אותי הרבה יותר. הוא "יכה" אותי כשלא אצפה לזה, ויהיה לו הרבה יותר קל לסחוף את ההמונים נגדי.
אני והקהילה שלי - קורבנות טרור. לא, אני לא מתכוון לפיגוע הירי המזעזע בברנוער. מדובר בטרור אותו עוברת כל לסבית, כל הומוסקסואל, כל טרנסג'נדר וכל ביסקסואל, רק בגלל "עוון" אחד - הוא נולד. טרור במשמעותו המילולית - אימה. מהרגע שבו מופיעים ניצני ההתפתחות המינית, אנחנו פוחדים להיות עצמנו, כפי שנולדנו. פוחדים להיות אמיתיים.
מגיל עשר בערך הבנתי בתוכי שאני שונה. לא ידעתי להגדיר את זה. בבית הספר כבר ידעו להגדיר את זה בשבילי: "נקבה", "קוקסינל", "הומו". המילה "הומו" סימלה בשבילי כינוי גנאי ויותר מזה - משהו נוראי שאסור לי בשום פנים ואופן להפוך אליו. מצאתי עצמי מרקד כעורב, נמנע מללכת נשי מדי ולא יודע ללכת גברי.
עם התבגרותי, המשכתי לשקר לעצמי. הרגשתי כאילו אני מותח בכח את המוח שלי מכל הצדדים, ואז סוחט אותו כמו סמרטוט. מצד אחד, חושק בחברי הטוב מבית הספר, האהבה הראשונה שלי. מצד שני, אני משכנע את עצמי בכח שאני לא נמשך אליו. הרי הסביבה דאגה להנחיל לי שה"נורמלי" הוא גבר ואישה.
אין דבר מסתכל יותר מלשקר לעצמך. "זו בחירה", אמרתי לעצמי. "ואני בוחר לא להיות כזה". אפילו את המילה "הומו" לא הייתי מסוגל לבטא. עברתי שנים של גהנום עלי אדמות, שנים של טרור, עד שלמדתי לאהוב את עצמי, ולומר בגאווה: "אני הומו". כיום המילה "הומו" מעלה בי קונוטציות חיוביות.
שר החינוך, גדעון סער, עדיין לא קיים את הבטחתו להכניס תכנים נגד הומופוביה למערכת החינוך. לסטרייטים, ובראשם מערכת החינוך, יש חובה מוסרית למגר את היותה של המילה "הומו" כינוי גנאי. לחנך שזה נורמלי, טבעי ולא פגם.
האגדות ההומוסקסואליות של האנס כריסטיאן אנדרסן צונזרו, וכך נותרנו רק עם נסיכים ונסיכות. מגיל צעיר מלמדים את הילדים שמרנות מאופקת, הכוללים גבר ואישה, אבא ואמא, חתן וכלה. כאילו שאם יידעו העוללים שיש גם אנשים שונים, יבולע להם.
בפסטיבל שירי ילדים פופולרי, דואגים להכניס תכנים רבים למען סובלנות - לא כסיסמאות ריקות מתוכן, אלא חושפים את הילדים לשונות הזאת מגיל צעיר.
כך הוא השיר שכתב ושר הילד טרנס אפהוף, "Ik Heb Twee Vaders" (יש לי שני אבות). טרנס מספר כמה טוב לו עם שני האבות שלו, וכמה זה שגרתי ורגיל בשבילו, למעט כמה בריונים בבית הספר שלועגים לו.
למה דבר שכזה לא יכול להתרחש בישראל? מדוע שערוץ הילדים לא יראיין בני נוער להט"בים או ילדים להורים להט"בים? מדוע בפסטיגל, שיר נולד ושאר מופעי הילדים למינהם לא יכול להיות שיר כמו שירו של הילד טרנס? מדוע, נניח, לא תארחו את להקת הכוכבים של איגי, להקה נהדרת שמפעיל ארגון הנוער הגאה, ומציגה מדי שנה מחזמר העוסק בנוער גאה?
לאחרונה ראיתי נקודה של אור גם בישראל. הסופר נדב שכטמן פרסם ספר ילדים בשם "זוג יונים בנים", המתאר שני יונים בנים, הרוצים להיכנס לתיבת נוח ומתקשים, אולם דווקא נוח מגלה סובלנות כלפיהם, בעוד החיות האחרות לא. כולי תקווה שהספר הזה הוא רק התחלה של ספרים רבים, שיוציאו את הרוב הסטרייט מקבעונו, והוא יתחילו להבין שצריך להיזהר גם מהומופוביה מופנמת. אולי אי אפשר לעודד הומוסקסואליות, אבל בהחלט אפשר לעודד מלחמה בהומופוביה.
מעוניינים לקרוא עוד? היכנסו לפרויקט "זכויות הקהילה הגאה" בערוץ nrg חברה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם