יציאה מהארון – צו השעה
חודש אחרי פיגוע הירי בבית הקהילה הגאה הגיע הזמן להסביר: עידוד יציאה מהארון הוא תהליך הכולל הכנה נפשית וקבלה עצמית
במהלך החודש האחרון ידעה הקהילה 15 דקות של תהילה. לפתע חיבק אותנו הציבור, חיבוק קונצנזוס חמים. נשיא המדינה הגיע לעצרת בכיכר רבין, שר החינוך התחייב להכניס תכנים נגד הומופוביה למערכת החינוך וראש הממשלה ביקר בזירת הפיגוע.
ואז אירעו אירועי אלימות נוספים, מזעזעים לא פחות. כולם חזרו לשגרה. גם הקהילה חזרה לשגרה. אפשר להבין את זה. לא כולם מכירים אישית את המעורבים, לא כולם פעילים ולא כולם מתמודדים באותו אופן עם כאב.
היום, עם פתיחת שנת הלימודים, אני דורש משר החינוך, גדעון סער, לקיים את הבטחתו. דאג לכך שמערכת החינוך תגן על הילדים ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים, הטרנסג'נדרים וגם על אלה המתלבטים ולא בטוחים. לאף אחד לא מגיע לעבור את הגהנום הזה, את הקונפליקט הפנימי שאני עברתי, רק בגלל שהמילה "הומו" נחשבה לקללה, לכינוי גנאי.
כבר שמעתי לא אחת, בתגובה לטענותיי אלו, כי כל הילדים סובלים מגזענות בבתי הספר: אשכנזים,
אבל ההבדל הוא גדול. כל אחד מהילדים הללו אינו לבד. יש להם את הבית, הקן החמים והמגונן. שם יחכו לו אבא, אמא, האח, האחות, הסבא, הסבתא והדודים. כולם יאמרו לו: "לא נורא, ילד שלנו. אנחנו אוהבים אותך".
לילד ההומו אין קן חמים. הבית הוא המקום המפחיד ביותר, והוא נוצר את סודו בבטן. לעתים, כמו במקרה שלי, הוא גם נכנס לקונפליקט פנימי, כשהוא מנסה בכח להפוך למי שהוא לא.
לצד הדיון החשוב על המלחמה בהומופוביה ובדעות קדומות, הלכו וגברו הקולות המבקשים להעלות לדיון את השאלה האם זה ראוי לעודד יציאה מהארון. פתאום כל הסטרייטים החלו להתעניין בנפשו של הארוניסט, ומגוננים עליו מפני לוחמי זכויות הלהט"ב. אני ושכמותי, חסרי רגישות שכמותנו, קראתם לנו: "תנו להם להישאר בארון". שהרי כל מה שמעניין אותנו, כביכול, הוא הרווח הפוליטי, על חשבונו של הפרט.
לכל אותם מומחים ופסיכולוגים בגרוש, יש לי דבר אחד לומר: עידוד יציאה מהארון נועד בראש ובראשונה לסייע לפרט. אין דבר מעיק יותר מההסתרה, מהחשאיות ומההרגשה שנולדת פגום.
כדי להמחיש את כוונתי, אני רוצה לצטט קטע מהנאום שנשא בעצרת אור גיל, בן 16, שנפצע בפיגוע בברנוער: "אני רוצה לקרוא לכל נער ונערה כמוני לא להתפשר על האמת הפנימית. צאו מהארון. זה הדבר הנכון לעשות. אל תתכחשו למי שאתם, ואל תחשבו לרגע שנולדתם פגומים.
"גם אם זה נראה קשה, תעמדו מול המראה, תסתכלו על עצמכם בכנות ותגידו: אני הומו, וטוב לי עם זה. אני לסבית, וטוב לי עם זה. אני ביסקסואל, וטוב לי עם זה. אני טרנסג'נדר, וטוב לי עם זה. אין לכם על מה להתנצל. לא חטאתם ולא פשעתם בזה שנולדתם!".
מי שחושב שקריאה ליציאה מהארון משמעותה הכרזה: "אני הומו" ותו לא, ללא כל מחשבה פנימית, טועה. יציאה מהארון היא תהליך שמתחיל בהכנה נפשית פנימית של הנער והנערה, של קבלה עצמית ואהבה עצמית. אור גיל המחיש זאת בצורה הטובה ביותר. יציאה מהארון היא קודם כל בפני עצמך, ואחר כך בעיני הזולת.
זאת בדיוק הפעילות שבה עוסקים בברנוער, אותה פעילות של האגודה שמישהו חשב שצריך להפריע לה ולירות לכל עבר. זאת בדיוק הפעילות שבה עוסקים בארגון הנוער הגאה. אף אחד לא עוסק שם כדי ללחוץ על בני הנוער לצאת מהארון. המטרה העיקרית של ארגונים אלה היא לשמש בית חם לכולם, מבלי להרגיש לחץ.
אז היום, חודש אחרי האירוע ששינה את חיי בארץ הזאת לנצח, אני מבקש לצטט את לוחם זכויות הלהט"ב הארווי מילק: "הארון הוא מותרות שהנפש שלנו אינה יכולה להרשות לעצמה". לכל אותם לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים ומתלבטים, אני אומר דבר אחד. התחילו לאהוב את עצמכם. אתם לא לבד. צאו מהארון – וגאלתם את נשמתכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
