חופשיים ואטומים
לא כולנו בני חורין בליל הסדר. המלצרים, שוטפי הכלים, החדרניות והשומרים נותרים נאנקים תחת הצלפות שוט עול הפרנסה. והדתיים? נשארים באובססיות הכשרות של נייר הטואלט.
מעשיה ידועה מספרת על צדיק גדול שנקלע לעיירה יהודית בחג הפסח והוזמן לביתו של אחד מגבירי העיירה. הגביר ציפה כי הצדיק יפליג בדברי תורה וכך בני משפחתו יזכו לאווירת חג מיוחדת. ברם, הצדיק נחפז לערוך את הסדר, צמצם ככל האפשר בשירי החג ופרש לישון.
לאחר החג תמהו חסידיו לפשר העניין והצדיק הסביר: בבית הגביר המשרתות והטבחים חיכו בקוצר רוח לחזור אל משפחותיהם, כך אמר, ואיך אפליג אני בדברי תורה על חשבונם?
כולנו חזקים בסיפורים ובמדרשים. כשמגיעים לתחום המעשה, כל ספרי המוסר, כל ההטפות לצדק החברתי שבדברי התורה והנביאים נשכחים באחת. הרבה יותר חשוב להשתטח על הריסות חומש מלנסות ולשחרר כמה מאות אלפי עבדים שבסך הכל משרתים אותנו, האדונים, לא רע בכלל. לא לחינם קוראים לסיפורים כאלו 'מעשיות', או בעברית צחה 'בובעמייסעס'.
סליחה,יש עליך נוצה?
באופן רשמי ורוחני פסח הוא חג החירות. באופן מעשי, רבים מבני המגזר הדתי משלמים עשרות אלפי שקלים כדי להעביר אותו בבית-מלון. במלון שכזה עובדים רוב הפועלים תמורת שכר מינימום. עבדים. אנשים המוכרחים להאכיל כמה פיות באים למַלצר בליל הסדר בשביל תוספת של כמה אחוזים. עבדים. איש מאיתנו אינו מעיף בהם ולו מבט קל. החדרניות, השומרים, שוטפי הכלים - כולם עבדים.
מול הקניון המפואר מצופה השיש ניצבת הבוטקה העלובה של השומר. עבד. איש שקוף שפותח וסוגר לנו את הבגאז' בפסח בדרכנו לקניות החג. לא צריך להסתכל עליו. אסור גם לדבר אתו. הוא לא בן אדם באמת, סתם עבד. כזה הנאנק תחת הצלפות
השוט של חברת כח-אדם ומשתכר שכר מינימום.
העבדות, שחלקה נובע באופן ישיר מקיומו של 'חג החירות', אינה חשובה. מה שחשוב באמת הוא לבדוק חמץ עם נוצה ונר, להרהר לאיזה מלון ניסע השנה, ולהתווכח, עד שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית, בנושא: 'אכילת קטניות לאשכנזים בפסח, בעד ונגד.
לציבור הדתי לא חשובים אלפי העבדים המנוצלים והנעשקים, אף לא ניצולי השואה שעברו שבעת מדורי גיהינום וכעת הגיעו עד פת לחם. מה שחשוב הן רק אדמות יהודה ושומרון עבור ה'כתומים' ואובססיית כשרות נייר הטואלט, הקטניות הירוקות ואבקת הכביסה לפסח עבור ה'שחורים'.
חג שמח? רק עבור חלק מאתנו.
עתליה וולך , פובליציסטית, מתרגמת שירה וחוקרת מגדר.