שלח את עמי! לספריה
יותר מדי עבדים מסתובבים ברחובות. עבדים לבערות, לריקנות, לעקרונות מחשבה מקובעים. הגיע הזמן לצאת לחופשי. המבקרת על פרשת משפטים
הושט היד, גע בם, וצא לחופשי. אבל את ואתה תלכו פעם אחר פעם לשאול דווקא את אותם שייתנו לכם את אותה תשובה שתחפצו לשמוע. שוֹב תשובו להימנות בקהילת העבדים הנרצעים, אותם הנאמנים בכל מאודם לדיבר העליון: "לא תחשוב".
"אני הולכת למדרשה להתחזק". אינך הולכת ללמוד. אינך מתכוונת לחקור באמת. "אני הולך להתחזק". 'להתחזק' במה בדיוק? בתשובה שכבר ידועה לך עוד טרם שאלת את השאלה. לא לחקור. לא לדרוש. 'להתחזק'. ואולי אתה 'מתחזק' בדרך שאינה נכונה? אין מדובר חס וחלילה בגילוי סקרנות או בחופש אמיתי שאולי יביאו אותך רחמנא לצלן לתשובה אחרת.
סוף דבר, הכל נשמע?
כשאני שואל, אני כבר יודע את התשובה. הרי יש תשובה שאני צריך להגיע אליה מבלי להיות פתוח לאפשרויות חדשות. ישנו חץ שמחובתי לצייר סביבו את המטרה. עלי 'להתחזק' בעבדותי, לא חס ושלום לצאת לחפשי ולחקור באופן אמיתי. "אהבתי את אדוני" ואין לי שום צורך בשכלי. גם אין לי כל צורך בחופש. אני מעדיף את הביטחון והיציבות שמקנה לי הקהילה. טוב לי כעבד.
קהלת למשל, מעלה שאלות נכונות. משום מה העניין העיקרי שזוכרים מדבריו הוא דווקא את התוספת המאוחרת שכנראה אין לה שום קשר לשאר הטקסט. "סוף דבר ... את האלוהים ירא ואת
מצוותיו שמור כי זה כל האדם". זה הפתרון לכל השאלות הפילוסופיות בספרו. כמה צפוי.
מישהו כנראה מאוד נבהל מהשאלות של קהלת וראה לעצמו להוסיף את הפסוקים המתחסדים האלו. לא לחינם כמעט הושמט הטקסט הזה מהתנ"ך. אני מסכימה שיש הכרח ביראת האל, שהרי "רק אין יראת האלוהים במקום הזה והרגוני", אך אין בכך תשובה לשאלות פילוסופיות. את תוצאות "יראת האלוהים" המדומה שאין בה חקירה שכלית אנו רואים מדי יום. מאות אלפי עבדים נרצעים לאלוהי הבערות סובבים ברחובותינו, כמה מעטים הם בני החורין.
שלחו את עמי! (לספריה).
נא להמתין לטעינת התגובות
