אם ייוולדו תאומים, נקרא להם תכריכים

קובי אריאלי ממש לא ידע מה מצפה לו כשהחליט לקרוא לבתו שנולדה לאחרונה על שם סבתא מנוחה ז"ל. שעות ספורות לאחר שהשמועה התפשטה לה בקרב חבריו החילונים, הוא כבר שמע את כל הבדיחות האפשריות, ספג נזיפות וגערות ואפילו קיבל כתובת של פסיכולוג ילדים מאמא של שון ואגם

קובי אריאלי | 13/10/2005 10:56

באווירת הימים של תשובה, חשבון נפש ווידוי, אני חפץ להתוודות על דבר נורא שעשיתי: לפני שישה שבועות נולדה לי בת למזל טוב. זו לכשעצמה אינה עבירה אלא עניין חיובי ומשמח שיש הרואים בו אפילו מצווה גדולה. הווידוי נוגע לפרט כלשהו הקשור בלידתה של הקטנה, שתהיה בריאה, והוא השם שהענקנו לה אמה ואנוכי.

כך זה היה: שלושה ימים לאחר הלידה, הגעתי לתפילת שחרית בבית הכנסת הגדול בבני-ברק. לאחר התפילה נעמד הגבאי למכור את העליות לתורה. אני נטלתי חלק במכרז ותמורת 50 שקלים חדשים קניתי לי "שלישי". עליתי לתורה, בירכתי את הברכות בקול רועד מהתרגשות. בתום הברכות ביקשתי מהגבאי שיעשה "מי שבירך" לתינוקת ויעניק לה שם. הגבאי פצח בקול גדול ובירך את האישה היולדת נעמי ואת בתה הנולדת לה למזל טוב, ואז הגיע לקטע הקריטי. "וייקרא שמה בישראל".

הוא רכן אליי ואני לחשתי על אוזנו "מנוחה ברכה". הוא חזר אחריי בקול מתנגן "מנוחה ברכה בת רבי יעקב" וכך נהייתה לנו מנוחה חדשה בבית, שנתיים לאחר שנלקחה מאיתנו אם אשתי, סבתא מנוחה ז"ל.

עד לאותו רגע, כששאלו אותי לשמה של הילדה הייתי עונה "עוד אין". מנהגנו הוא שלא לחשוף את השם בטרם ניתן באופן רשמי בבית הכנסת. אז, עוד לא ידעתי ממה בדיוק הגן עליי המנהג המבורך הזה במשך שלושה ימים תמימים; אולם בשעות הראשונות שלאחר מתן השם, התחלתי להבין שהשם הזה עתיד להכניס אותי לבעיה.

ראשון היה רועי. בחור טוב שעובד איתי בטלוויזיה. הוא התקשר לאחל מזל טוב, ואז שאל, כמשיח לפי תומו, לשמה של הילדה. אמרתי. על הקו השתררה דממת מוות. אינסטינקטיבית הפכתי את המכשיר, לבדוק אם השיחה עדיין בתוקף. בתוקף. "רועי? "שאלתי, "אתה איתי?". "איתך, איתך", הוא לחש. "אבל. . . למה?". "למה מה?", שאלתי. "למה הרוחמה הזה", הוא אמר בכאב. "מנוחה", תיקנתי. "מנוחה, שיהיה מנוחה. למה מנוחה?". "זה על שם אמא של נעמי", עניתי. "היא נפטרה לפני שנתיים". "נו, בסדר", הוא אמר. "נפטרה, נפטרה. אבל לא נתת שם נוסף, שלא יקראו לילדה מנוחה?". "לא", אמרתי. "לילדה יקראו מנוחה". "טוב", הוא אמר, "שיהיה כך". כיוון שהוא טיפוס מצחיק, הוא הצליח לחלץ מעצמו גם בדיחה: "אז אני מבין", הוא הוסיף, "שלילדה הבאה יקראו 'מצבה', שיתאים לאווירה בבית, מנוחה, מצבה, לא?". "אולי", אמרתי. "ואם ייוולדו תאומים, נקרא להם תכריכים".

תקפצו לי

אחרי שעתיים הגיעה הודעת אס-אם-אס מחבר משותף, שבירך במזל טוב אותי, את האם המאושרת ואת "מנוחה נחלה ועזרה ובצרון". מתברר שאין גבול ליצירתיות חילונית במקרים מסויימים. אחר כך באו עוד שיחות. תודה לאל יש לי הרבה חברים וחלקם הגדול משתייך לחצרות חילוניות. כולם הגיבו פחות או יותר אותו דבר. קשת התגובות נעה בין שתיקה מביכה במקרה הטוב, צחוק פרוע במקרה הרגיל ונזיפות וגערות במקרה הרע. ידידה אחת, שעוד ידובר בה בהמשך, נשאה באוזניי מונולוג ארוך על הסבל שמצפה לילדה בעקבות שמה ואף נקבה בשמותיהם ובכתובותיהם של פסיכולוגים ספציפיים המתמחים בפסיכולוגיה של ילדים. היא דיברה בכנות, באכפתיות ובכאב אמיתי. באיזושהי נקודה הבנתי כי היא רואה את עצמה משמשת פה לאומללה הקטנה שהוריה התעללו בה בתתם לה שם של דבר מאכל או יסוד כימי, והפסקתי להתווכח. פשוט ישבתי ושמעתי בסבלנות עד הסוף.

השיא הגיע ביום שלאחר מכן, כשקיבלתי שיחת טלפון מאיש עדין נפש וטוב לבב עד מאוד, בשם ליאור שליין. בי נשבעתי שאני מתמלל כאן את השיחה כלשונה, בלא שאכניס בה שינוי כלשהו. "קובי? ", הוא פתח, "שלום. תראה, אנחנו יושבים פה מבואסים בישיבת מערכת, ובא לנו לשבור את האווירה באיזה צחוק טוב. תגיד שוב, איך קוראים לילדה שלך?".

עם הזמן, הקמפיין החל לתת בי את אותותיו. עד היום, כשאני נשאל לשמה של הילדה אני משתהה רגע ואז פוצח בהרצאה שעניינה חמותי, שנפטרה לפני שנתיים ונשאה שם לא מי יודע מה קליל, ואז אני מוסיף איזו שנינה קטנה, משהו כמו: "אין לנו לאן לברוח", ומכסה על העניין בהומור.

לפני שבועיים ערכנו מסיבה לרגל הולדת הילדה. במסיבה נשאתי דברים והתייחסתי בפרק מרכזי מהנאום לשמה של הילדה. כיוון שהייתי בגילופין, פרשתי את מסכת הייסורים שאנו עוברים וקינחתי באמירה מהדהדת: "אחיי היקרים", אמרתי, "תקפצו לי כולכם". זה היה חלק ממנגנון הגנה עצמית שתכליתו היא מציאת נחמה בשריון האטום של ביטחוני העצמי המופרז, המגן עליי מכל ביקורת ולעג.

ברור

שזהו שקר מוחלט. הרי אם באמת היה בדעתי שכולם יקפצו לי, לא הייתי צריך לדרוש את זה מהם בפאתוס כזה; ואם אכן אני מוגן בשריון עב של ביטחון עצמי, לא הייתי נזקק בכלל לחסדי מוסף יום הכיפורים ולא הייתי כותב לעולם את העמוד הזה שלפניכם. כשאני מנסהלחשוב על זה, אני מוצא שהמשבר הזה הוא הרבה יותר עמוק מכפי שהוא נראה מעל לפני השטח. כדי להבין אותו לעומקו, ראוי לחזור אל העובדות היבשות. לילדה שלי קוראים מנוחה ברכה, על שם סבתה, אם אשתי, מנוחה ברכה ציבין עליה השלום, שנפטרה לפני שנתיים.

מנוחה הראשונה נולדה ברוסיה לפני 80 שנה. היא עלתה ארצה בסוף שנות הארבעים עם קבוצת פליטים מחסידי ליובאוויטש שהקימה את כפר חב"ד בשנת 1950. שמה הרוסי היה מוסיא. בעברית קראו לה מנוחה.

היא ובעלה צבי ז"ל הגיעו ארצה לאחר שהמלחמה קטעה את לימודיהם במוסקבה והתיישבו בכפר חב"ד. הוא היה לחקלאי ולאחר מכן לשכיר, היא היתה למנהלת חשבונות ב"סולל בונה" לאחר שחבר של בן דוד של גיס של חברה הכיר מישהו שהיה לו קשר למישהו שהכיר את שפייזר, או את הכהן, או את אחד הגזלנים המפא"יניקים האחרים שבימים ההם חילקו עבודות לאנשים עם הפנקס הנכון.
היא היתה אישה מדהימה. אני הכרתי אותה רק בשנותיה האחרונות אבל הנוכחות שלה בקרב צאצאיה היא כל כך חזקה עד שאני מרגיש שהכרתי אותה היטב גם קודם. היא נשאה איתה ארבע ערכות תרבות: מורשת קרלינאית, שינקה בבית אביה, מסורת חב"דית שקיבלה מסביבתה, תרבות רוסית עשירה שהביאה איתה מהבית ותרבות ישראלית ציונית עזה שגיבשה לעצמה כאן. היא באמת היתה מעצמה תרבותית וכולנו גאים בה עד מאוד.

אני יורד לכל הפרטים האלה כדי להדגיש עד כמה היו לה, למנוחה, את כל הסיבות הטובות להיות מלח הארץ ולהרגיש שייכת. במציאות, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, היא לא היתה ממש שייכת. היא היתה אישה מכפר חב"ד. אמנם היו לה ולחבריה בעבודה הרבה אמונות משותפות והרבה נושאי שיחה משותפים, אולם היא היתה אחרת. שונה. היא היתה מכפר חב"ד.

חלפו מאז 55 שנה. הדור הבא, הילדים של מנוחה, כבר לא נושאים על גבם את רוב בעיות הקליטה שהיא נשאה. אנחנו כולנו נולדנו פה, שפתנו היא שפת המקום, חלקנו אפילו עושים ממנה קריירה. אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהקולקטיב ולעתים אף עושים מאמצי השתלבות ראויים להערכה. ופתאום - אופס! רגע לפני הסוף נפלנו. לילדה שלנו קוראים מנוחה. מהי, בעצם, התופעה הזו: האם זהו טרור תרבותי? התשובה מורכבת. כן ולא.

כן - כי אכן, משנות החמישים ועד היום, החברה הישראלית לא מסוגלת בשום אופן לקבל שונות תרבותית. תהיה צדיק, תהיה רשע, תצליח, תיכשל, תיסע, תחזור - אבל אל תהיה אחר. יש קווים אדומים שאותם לא עוברים. גם אם הצלחת להעמיד פנים ולזכות בהכרה, היזהר מלעשות צעד עדין שיסגיר אותך. שם של ילדה, כך התברר, הוא צעד עדין.

ולא - כי אין שום קשר בין הסוגיה הטריוויאלית הזו של שמות פופולריים, לבין תרבות. כל מהותה של התופעה היא אופנה ותו לא. לגברת שמופיעה בפרק הקודם, זו שהציע לי שמות של פסיכולוגים, יש שלושה ילדים: שון, סתיו ואגם. שון זה כנראה על שם סבא שון, סתיו על שם העונה הנפלאה ואגם - נו באמת. זה ברור. אגם זה על שם אגם רודברג.

אני, יעקב בן אביגדור אריאלי, אני אמור לקבל ביקורת עניינית מאחת שנתנה לבת שלה שם בהשראת "אהבה מעבר לפינה". האם הנאורה הזו, אישה שלא קראה ספר מימיה, אולי את "מי הזיז את הגבינה שלי" שקיבלה במתנה מחברה לספינינג, לה יש בעיה עם מנוחה.

טרם יושבי לכתוב, טרחתי לבדוק שוב את הסוגיה. מתברר, שבגן של האגם ההיא יש לא פחות משבע(!) ילדות ששמן אגם. כל השאר הן מיה ומאיה ואיה וגאיה ומאי וזואי ושדה ואבן וירוק ומים. ערימת שמות פופולריים שחוזרים על עצמם בעייפות ופעם בשבע שנים מתחלפת הרשימה ותחתם באים שמות אחרים.

בואו נחשוב רגע: מה רע במנוחה? זהו שם עברי, בעל משמעות, יש לו שלוש הברות, כולם מדברים עכשיו על רטרו. תל-אביב מתחילה להתמלא ביואל ואסתר ורחל. מה הבעיה במנוחה? הבעיה היא שהיא לא ברשימה. זה הכל. כיוון שאני מצוי היטב בעניינים, אני שוגה זה שבועיים בחלום גדול, שעיקרו הוא "נוסחת אריאלי להחדרת השם מנוחה בחמישה שלבים". זה קשה, זה דורש ריכוז, אבל אם נתמיד - זה יעבוד:

השלב הראשון - החדרת מתמודדת בשם מנוחה ל"כוכב נולד". היא צריכה להיות יפה, תקשורתית ובעלת קול ראוי. היא לא צריכה להעפיל עד שלב הגמר. מספיק שהיא תגיע עד לשלב ה"ראש בראש".

השלב השני - שלב השוחד. יחיאל אלקבץ מ"פיק-אפ" מתחתן עם מורן גרוס. כשהיא כורעת ללדת, אני משחד אותם ברכב שטח ומשכנע אותם לקרוא לבתם מנוחה.

השלב השלישי - שלב יצירת האווירה התומכת. אני משחד מאפרת הרה באולפני הרצליה לספר לכל מתאפר שיש לה בבטן בת וש"אנחנו מתלבטים בין אגם למנוחה".

השלבים הרביעי והחמישי יבואו כבר מעצמם, והארץ תימלא מנוחות לרוב, עד אפס מקום ממש.

ובינתיים, כל עוד החלום לא יצא אל הפועל כל שנותר לי הוא להביט באוצר הקטן הזה, לנסות בכוח לגרום לה לחייך וללחוש מול עיניה את לחש הקסמים הנודע: אבוגובוגובוגובוגו. . . אצולוצולוצולוצולו . . . נכון שכולם יקפצו לאבא? אני אוהב אותך, מנוחל'ה שלי.