ירושלים: המבדיל בין קודש למוש
שלושה ימים בבירה, זו מההפגנות ומהפחים השרופים, מספיקים כדי לגלות אותה מחדש

ילד חרדי בחניון קרתא בירושלים צילום המחשה: פלאש 90
כן, זהו, משם אני זוכר את השם הזה. הוא מתחבר לי היטב לירושלים שאני מכיר: המסוכסכת, המבולגנת, רבת העממים והעדות והסוגים, זו שנולדתי בה ואבי ואבי אבי ואף אביו שלו נולדו בה (ועוד כמה דורות, נא לך, רובי ריבלין) ושמאאתיים פעם נשבעתי שאשוב אליה רק כשגופי עטוף בטלית וסביבי בטנדר ישובים עשרה עבדקנים, זו שאני מוכן להגיע אליה רק לביקורים חטופים כדי ליהנות מפריה הכשר ולשבוע מטובה בהשגחת הרבנות - ממנה אני זוכר את השם המעצבן הזה, "חניון קרתא". ההוא , מההפגנות ומהפחים השרופים.
אבל שם, ליד המעלית הצדדית שמובילה לחניון, ממש באמצע החופש הגדול, לא היה כל סימן לירושלים הזאת. פתאום השם הזה "חניון קרתא" יצא מהקשרו והפך להיות מה שהוא באמת: חניון, ולא כותרת גג בעיתון מעל לידיעה על מהומות.
בתוך שלושה ימים וכמה ילדים גיליתי מחדש את העיר הזאת. הידעתם שבכל שנה מתקיים פסטיבל "חוצות היוצר"? ביקרתם באחרונה במוזיאון ישראל? הראית מימיך, קורא יקר, את מורדות גן סאקר מלאים במשפחות חרדיות על טפיהן, מבלים ועולצים? פתאום היא הפכה, ירושלים, למה ששכחנו שהיא בכלל יכולה להיות, וסליחה על אווירת יום ירושלים שנחה עליי: בירת העם היהודי.
התיירות בירושלים היא תיירות יהודית, בליל השפות מתובל בשמות מאכלים ובקללות יהודיות, האינטגרציה בין דתיים לחילונים מושלמת, הם פשוט יחד, וכל זה מייצר חוויה שאין כמותה בשום מקום בעולם: אוניברסליות יהודית-עברית.
ניו יורק היא אוניברסלית וגם יהודית בחלקים מסוימים, אבל ממש לא עברית ובוודאי שלא ישראלית. תל אביב שלנו היא עברית וישראלית וגם סוג של אוניברסלית, אבל לא מספיק יהודית, כמובן. פתאום יוצאת ירושלים מההקשר הלוקלי שלה והופכת לדבר ענקי, שההופעה של מוש בן ארי בבריכת הסולטן, דגם בית המקדש במוזיאון ישראל והילדים החרדים המבלים בגן סאקר, ממלאים בו תפקיד במידה שווה. אי אפשר ללא אחד מהם.
ופתאום החלוקה הברורה הזאת, בין ירושלים הדתית והחילונית, נסדקת. פתאום נולד מושג חדש: אינטגרציה טבעית. אין שום אפשרות כמעט לראות בירושלים קבוצת אנשים הומוגנית. הם תמיד ייראו כמו קבוצה שהוציא צו פיוס לסיור בצפון. יהיו כמה חילונים, כמה כיפות סרוגות, שני חרדים וערבי. איש לא הוביל את האינטגרציה הזאת. מעצמה היא נוצרה. ההפך. הרי כולם לא מפסיקים לרגע לבכות את השסע והקרע והדיכוטומיה ושאר מילים עבשות. שלושה ימים בודדים הולידו בי את חוויית ירושלים האמיתית. לא עיר לבנה ולא עיר אורות. פשוט עיר שחוברה לה יחדיו (ושוב, סליחה על הנאום).
בתווך הייתה שבת. אם אינכם מחוברים למערכת החדשות הדתית לא ידעתם על זה כלל, אבל זו הייתה שבת חזנות. בית הכנסת הגדול בירושלים אירח את החזן יצחק מאיר הלפגוט עם מקהלת החזנים יובל, כשכל התפילות פתוחות לקהל הרחב. הנה, זה מה שראיתי כשהגעתי לשם: דלתות בית הכנסת היו מוגפות, בפנים הצטופפו אלפי מאושרים שהצליחו להיכנס ואילו בחוץ צבאו על הדלתות אלפים (!) שנותרו בחוץ, כשמאבטחים, שומרים
ושוטרים מנסים להכניס בהם סדר ולהסביר להם שהמקום צר מלהכיל.
תזכורת קצרה: הענף הוא חזנות, מוזיקה יהודית ליטורגית. הלוקיישן הוא בית כנסת. הזמן הוא ליל שבת ובוקר שבת. השנה היא 2009. אלטרנטיבה נולדה. יש תרבות דתית מתחדשת והיא צווחת וצוהלת. על אף שהייתה לי אפשרות קומבינטורית להיכנס, החלטתי להישאר בחוץ. חזנות יש הרבה. תמונת ההמון הצובא הייתה תמונה תרבותית חד פעמית בהחלט.