 |
/images/archive/gallery/128/061.jpg רומן וטר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| רומן וטר משוכנע שישראל מעודדת את העימות, ואילו החיזבאללה הוא המגיב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש לישראל שיטה בדוקה שעמדה בכל המבחנים: להצטייר בעיני עצמה והעולם כשוחרת שלום, ובה בעת לעקור כל אפשרות לכך שהשלום אכן יבוא. הממסד האידיאולוגי השולט בארצנו מאז 1948 אינו זקוק לשלום עם העולם הערבי: אדרבה, הוא בורח ממנו כמו מאש, מפני ששלום חלקי אין.
שלום מלא פירושו חיסול כל הגורמים והמנגנונים המבעירים את להט המלחמה, בארצות ערב כמו בישראל. דהיינו, הסדר אמיתי מוכרח לכלול גם תמורה במבנה הפוליטי הפנימי של ישראל ולהופכה לרפובליקה דו-לאומית, חילונית ודמוקרטית, כחזונו הישן של אש"ף.
בראש מדינתנו עומדים אנשים חכמים, והם יודעים היטב איזו סכנה צפויה להם אם ישראל תשתלב במרחב המזרח-תיכוני. אי לכך, מכוונת כל מדיניות הביטחון של ישראל להדיפת סכנת השלום במסווה של רדיפה אחריו. במו"מ מדיני נוהגת ישראל להציע לצד השני "פשרה מרחיקת לכת" העומדת מתחת לכל מינימום עבורו, וכך מבטיחה שהוא ידחה אותה ויצטייר כ"סרבן שלום": הדוגמה האחרונה היא שיחות קמפ-דיוויד 2000.
לעומת זאת, במצב של עימות, שומרת עליו ישראל פן ידעך, מחוללת בקביעות
פרובוקציות בקו האש, סופגת את התגובה ומתכוננת לשעת הכושר לצאת למהלומה נגדית, שאולי תבוא ואולי לא תבוא: תלוי כמה עמוק חדרו גדודי איפא"ק והציונים הנוצרים לבית הלבן. המאמץ הזה מלווה במסע תעמולה שתכליתו להסביר לנו ולעולם שהאויב אינו רוצה בשלום, אלא "גורר" את האזור כולו למלחמה ומותח את "גבול הסבלנות" הישראלי. לקינוח נוסף איום שברגע מסוים שלפוחית הביטחוניזם תתפוצץ ואזי אבוי לערבושים: מוטב להם שישבו בשקט וישלימו עם המציאות הנכפית עליהם מציון.
דוגמאות עקובות מדם למדיניות הזאת אינן חסרות: פעולות התגמול שהובילו למלחמת 1956, הטרור הישראלי בבקעת הירדן בסוף שנות ה-60, דחיית הצעות השלום המצריות והבינלאומיות שעלו במחיר הרוגי 1973, עשור של הפגזות על דרום לבנון לפני 1982 בחיפוש אחר אמתלה לפלישה, ניסיונות חוזרים ונשנים להשמיד פיזית את אש"ף בשעה שעמדותיו הלכו והתמתנו, הסכם אוסלו שגרם להתקוממות הפלשתינית, הכשלת הסדר שלום עם סוריה ועם הפלשתינים על ידי אהוד ברק, ועמידה נחושה ליד קדרת המלחמה המתבשלת בגבול לבנון מאז מאי 2000.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מענה בלתי פרופורציונלי
|
|
|
 |
|
|
|
כעת הגענו לעיקר. מדוע נמשך העימות השקט בגבול הצפון ארבע שנים לאחר ניצחון חיזבאללה על צה"ל? מדוע הארגון חוטף חיילים, מפגיז את מוצבי הצבא וממטיר אש נ"מ על ראשי האזרחים? התעמולה הישראלית הרשמית והימנית (שאין בינן כל הבדל ממשי) מציגות את חיזבאללה כמחרחר ריב ומדון, המתעקש להמשיך ולהיאבק בישראל עד שיונף דגל האיסלאם על הר הבית והיהודים ייזרקו לים. ישראל שומרת על איפוק מרבי בפעולותיה נגדו, מפני שאינה רוצה "להבעיר את המזרח התיכון", אך לא לעולם חוסן ויום יבוא שבו ירד הנבוט הציוני על ראשיהם של מנהיגי הארגון ושל אדוניו בדמשק ובטהרן.
להלן כמה עובדות יסוד שניתן לגלותן בכל עיתון: קיים ויכוח היסטורי וגיאוגרפי באשר לייחוסו הפוליטי של השטח המכונה "חוות שבעא", המצוי כעת תחת כיבוש ישראלי. סוריה טוענת על סמך קווי הגבול ששורטטו על ידי הצרפתים שהחוות שייכות לה, בעוד שלבנון טוענת שהשטח הוא לבנוני, מפני שתושביו ראו את עצמם כאזרחי לבנון ובשנות המנדט הצרפתי הם חיו תחת ריבונותה.
ישראל מצדדת בעמדה הסורית (שהיא, לשם ההגינות, גם עמדתם של הגופים הבינלאומיים) כדי להימלט מחובתה להחזיר את החוות ללבנון, וכך מוצאת עצמה בתפקיד גנב המסרב להשיב רכוש לבעליו, בטענה שהוא גנבוֹ מאחר. מאז הנסיגה מבצע חיל האוויר הישראלי "מטעמים מודיעיניים" גיחות מעל קו הגבול ובתוך שטח לבנון הנענות בירי נ"מ של חיזבאללה, אשר אינו מסב שום נזק אך מאפשר לישראל להציג אותו כ"התגרות".
כל מקרי הירי בגבול, למעט בודדים, באו בתגובה לפרובוקציות הישראליות. חיזבאללה קבע לעצמו כמה עקרונות פעולה בעימות עם ישראל, שלפיהם לא ייפגעו אזרחים ישראלים אם לא ייפגעו אזרחים לבנונים, קו הגבול בין המדינות יכובד, והמאמצים הצבאיים יתרכזו בחוות שבעא. מדי פעם הארגון מפגיז מטרות צבאיות בשטח הזה, לרוב כתגובה לפרובוקציה בגבול או בעקבות הסלמה בדיכוי האינתיפאדה.
ישראל מנצלת כל אירוע כזה, במיוחד כאשר נהרגים חיילים, לשם מענה בלתי פרופורציונלי לפגיעה, על מנת ליצור שרשרת של פרובוקציה ותגובה, שבה יתהפכו התפקידים: חיזבאללה ייחשב למתגרה וישראל לצד הסופג. במקביל נפתח מסע של תעמולה ואיומים נגד לבנון, סוריה ואיראן, המתובל מדי פעם בחשיפת "פרשת ריגול" נוספת לטובת הארגון השיעי. בנוסף, צצים "גילויים חדשים" על מעורבותו בהתקוממות הפלשתינית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הזיה של מוח צבאי
|
|
|
|
|
|
|
המערכת ברורה: ישראל היא המעודדת את העימות, ואילו חיזבאללה הוא המגיב. פעולותיו, בוטות ככל שתהיינה, אינן חורגות מן הסייגים שקבע לעצמו. שלושת החיילים נחטפו בהר דב רק לאחר שישראל יצאה למסע הטרור נגד הפלשתינים, לרסיסים הנוחתים ביישובי הצפון קודמות טיסות של חיל האוויר, ההפגזות על שבעא לאחר מעשה אלימות ישראלי בשטחים או בגבול, הן הפגזות על שטח שיש ללבנון תביעה עליו, וכל ההרוגים בצפון נספו בעקבות פרובוקציות ישראליות.
חיזבאללה אמנם מנסה לעזור לפלשתינים, אולם מעורבותו המוגבלת ממילא לא הניבה שום תוצאות מרחיקות לכת. לחיזבאללה יש סיבות משלו להגיב להתגרויות הישראליות. הוא משמש כלי בידי סוריה ללחץ על ישראל, הוא מנסה לקצור את פירות נצחונו, הוא מבצר את כוחו הציבורי והפוליטי כחלק מן הדינמיקה הפנימית של לבנון, הוא מפגין סולידריות עם הפלשתינים וכדומה. הטענה שהוא שואף לחדש את המאבק עם ישראל היא הזיה של מוח צבאי חולני.
מהם, אפוא, האינטרסים של ישראל להקריב את חיי חייליה ואזרחיה? המניע הבסיסי הוא הכשלת האפשרות למו"מ ולשלום עם סוריה שיהיה כרוך בהחזרת הגולן. סוריה, כידוע, היא חברת כבוד ב"ציר הרשע" ושמירתו של חיזבאללה כארגון צבאי פעיל, היא הדרך הישראלית להבטיח שהיא לא תאבד חלילה את תפקידה כ"מדינה תומכת טרור" במיתולוגיה של ימינו.
בנוסף, מסוכלת מראש כל התקרבות בין סוריה לארה"ב, בייחוד כאשר ג'ון קרי, החשוד משום מה ב"מתינות", עשוי להיבחר לנשיאות. יעד נוסף לטווח הארוך הוא ליבויו של סכסוך אזורי קטן בין סוריה לארה"ב, שיסלק מתחרה לדומיננטיות הצבאית והפוליטית הישראלית. אמנם לארה"ב השקועה בתסבוכת דמים בעיראק אינה אצה הדרך למלחמה עם סוריה, אך היא עונה אמן אחר הפרופגנדה הישראלית, בניסיון לשמור על כוחה האסטרטגי באזור.
בבית הלבן נחשב חיזבאללה לארגון טרור שיש "לרסנו", וסנקציות הוטלו על סוריה זמן מה לאחר שבשאר אסד הציע בגלוי לשוב למו"מ עם ישראל - הצעה שארה"ב הייתה הראשונה "להזהיר" מפניה. כרגיל, האזרחים בשני צדי הגבול הם הכלים במשחק הפוליטי הציני והעקוב מדם.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
