 |
/images/archive/gallery/128/061.jpg רומן וטר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| רומן וטר נותן גב לסרבני הימין,
שיצילו את הפלשתינים ואותנו
מהאסון של תוכנית ההתנתקות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עלי להתוודות שמאז ומעולם חיבבתי אנשים כמו משה פייגלין ומרעיו. נחישותם האידיאולוגית, יושרם המצפוני וכנותם הבוטה עדיפות בעיני לאין ערוך מלשונם החלקלקה והכוזבת של מיני לאומנים ציוניים בתחפושת דקיקה של ליברלים.
אחד הדברים הקוסמים מכל במשנתו של אבי "זו ארצנו" הוא ההבנה שהוא מפגין מדי פעם כלפי בני פלוגתא רעיוניים. בקוראי פעם את מאמריו, ראיתי כלא-מאמין דברי סנגוריה על סרבני השמאל – אמנם הם "טועים מכל וכל", לדבריו, אך אין לשלול מהם את הזכות לנהוג כראות עיניהם ומצפונם.
נאה דרש משה פייגלין, ותהיה זו כפיות טובה שלא להשיב לו באותה מטבע. למרבה הצער, אבירי השמאל הנאור בארצנו, הציוני והלא ציוני
כאחד, למעט בודדים, מגוננים בקצף-שפתיים על זכותם הבלתי מעורערת לסרב לעוולות הנדרשות מהם מתוקף הכיבוש, אך נאלמים דום בכל הנוגע לסרבנות הימין, או, גרוע מכך, מנסים להפריך את יסודותיה העקרוניים. בצביעותם הם אינם מבדילים בין אידיאולוגיית הימין לבין זכותם המוסרית של האוחזים באידיאולוגיה הזאת, ותהיה מטורפת, הזויה וגזענית ככל שתהיה, לפעול לפי שיקול דעתם כאשר הם חשים מאוימים על ידי השלטון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"פינוי" איננו פיתרון
|
|
|
 |
|
|
|
אויב אויבי איננו ידידי ואינני מלמד, חלילה, סנגוריה על תורתם של מטורללי יצהר, של בריוני חברון, או של החיילים עוטי הכיפות המתייצבים דום לצעקותיהם מנקבות האזניים של דניאלה וייס ושל חונטת הקולוניאליסטים שלה. אדרבה, חשיבותה העיקרית של סרבנות הימין אינה נעוצה בעצם קיומה, מבורך ככל שיהיה, אלא בעיתוי שבו פרצה לקדמת הבמה.
משהפך שמעון פרס ל"משנה לראש הממשלה" (הזוכרים אתם את הכרזתו הזועפת מלפני מספר חודשים ש"מהיום אנו אופוזיציה לוחמת"?), גדל במקצת הסיכוי למימושה של התכנית המכונה "תכנית ההתנתקות". התכנית, כפשוטה, נועדה להשיג דבר אחד ויחיד – להוכיח קבל עם ועולם שהפלשתינים שוב אינם "בני שיח" ולאחר תקופת נסיון קצרה בעזה כמכלאה עצמאית תחת כיפת השמיים לשוב אליה בכל הכוח באמתלה של "מלחמה בטרור".
מבחינת הפלשתינים תושבי הרצועה דבר לא ישתנה, עם המתנחלים או בלעדיהם, שכן השליטה הצבאית עליהם תיוותר באופן בלעדי בידי צבא הכיבוש. במקביל תיקברנה כל תכניות "השלום", ממיטצ'ל ועד מפת הדרכים, תחת גלגלי הבולדוזרים המטילים באדמת הגדה המערבית את מורסות ההתנחלויות, המאחזים, הכבישים העוקפים ו"מרחבי התפר" – ואת ההמשך אני פוחד לדמיין.
היות שהשמאל המתון, שעבורו צמד המילים "פינוי התנחלויות" כמוהו כצלצול הפעמון עבור הכלב של פאבלוב, קם כאיש אחד להצדיע לאדם שיחסיו עם הפלשתינים ידועים לכל מי שבקי ולו מעט בהיסטוריה של הנכבה ושל מדינת ישראל, והשמאל "הקיצוני" עודנו חלש מדי מכדי למוטט את הממסד השולט פה מאז 1948, לא נותר לנו אלא להשליך את יהבנו על הנחושים שבמתנחלים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיעור כואב והכרחי
|
|
|
|
|
|
|
הם, שלא על דעתם, יצילו את העם הפלשתיני מאסון "ההתנתקות" ושוב יכריחו את ישראל לשאת במלוא כובדו של הכיבוש. הם יחשפו את הכזב בתרגיל שאימץ עוד מנחם בגין בהשיבו את סיני למצרים – ותר על המועט כדי לתפוס את המרובה – ויאלצו את כולנו להבין שבלי תיקונו המלא של העוול שנעשה ועוד ייעשה לפלשתינים אין כל סיכוי שנזכה אי פעם לחיות בנחת ובשלום.
כאשר תושלך שיטת הוויתורים החלקיים והכיבוש העקיף, שיטת אוסלו וקמפ דיוויד, אל מזבלת ההבלים הציונית, תעמודנה בפני ישראל שתי בחירות בלבד: אבדון מוחלט, שפירושו שואת דמים לשני עמיה של הארץ הזאת, או משא ומתן עם הפלשתינים על הדברים היחידים העומדים באמת למשא ומתן – הקמת המדינה הפלשתינית בגבולות 1967 והכרה בזכות השיבה.
סרבנות הימין תלמד את כולנו שיעור כואב, אך הכרחי אם חפצי חיים אנו, כי איננו יכולים לרמות לעד את העולם, את הפלשתינים ואת עצמנו. כל יתרון שהושג על ידי ישראל מראשיתה על חשבון הפלשתינים יבוטל – ואם אמנם נזכה לראות זאת בימינו, נכיר לימים תודה ל"שמאל הסהרורי" שקרא לכך כל השנים ול"ימין הסהרורי" שדחף אותנו לכך, מבלי שהיה מודע לתפקיד ההיסטורי שמילא.
תחזקנה ידיכם, אחי המתנחלים! | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
