 |
/images/archive/gallery/105/165.jpg יוסי בן אהרון
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| סרבנותו של ערפאת היא שחושפת את מטרתו: חיסול ישראל
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אילו היו אומרים לערפאת, כאשר קיבל פיקוד על הפתח בשנת 1965, כי בעוד שלושים שנה יהיה נשיא רשות פלשתינית, השולטת על כעשרים אחוז משטחה של "פלשתין", הוא היה מגיב שאלה הזיות.
באותה שנה מנה הפתח כמה מאות איש, שפעלו תחת חסותה הקפדנית של סוריה. תוך שנים אחדות, הצליח ערפאת להשתלט על ארגון הגג של קבוצות הטרור (אש"ף), העביר את מוקד הפעילות לירדן וכמעט הצליח להפיל את השלטון ההאשמי בממלכה. משם עבר ללבנון והצית בה מלחמת אזרחים, שגררה התערבות של סוריה.
שנת 1974, שבה עסקה ההנהגה בישראל בליקוק פצעיה של מלחמת יום כיפור וחקירת מחדליה, היתה שנת המפנה הדרמטי במעמד אש"ף. ערפאת אילץ את הארגון לאמץ מסלול מדיני לצד המסלול הטרוריסטי. בזכות זה, התקבל כחבר מן המניין בליגה הערבית, לאחר מכן הופיע ונאם בעצרת הכללית של האו"ם במעמד של ראש מדינה. מדינות אירופה החלו להכיר בארגון, וראשי מדינות קיבלו את ערפאת לביקור רשמי, כשראש וראשון ביניהם היה היהודי ברונו קרייסקי מאוסטריה. חרף כל הישגיו אלה, לא התקדם ערפאת במימוש מטרותיו. הוא לא הצליח לתקוע יתד באדמת ארץ ישראל או בקרבתה, כדי להפעיל משם מלחמת התשה, ולאלץ את ישראל לקבל תכתיב פלשתיני-ערבי.
בשנת 1991 ירד מעמדו של אש"ף ושל ערפאת אישית לשפל, עקב הזדהותו עם סדאם חוסיין. עד כדי כך, שמדינות ערב וערבים מאזורי יש"ע הסכימו לבוא לוועידת מדריד ולנהל מו"מ ישיר עם ישראל, כאשר אש"ף לא מיוצג בה ואיננו נזכר ולו במילה אחת. המהפך המדהים בתולדותיו של ערפאת חל בשנת 1992, כאשר ישראלים יזמו מגעים עמו והמשיכו עד שנחתם הסכם העקרונות בוושינגטון, בספטמבר 1993.
במכה אחת השיג ערפאת חלק גדול ממטרותיו, מעבר למה שיכול היה לדמות בחלומותיו הוורודים ביותר. הוא הצליח להתבסס באדמה שניתנה לו, ובהדרגה התחיל בתהליך שנועד להפוך את האוכלוסייה הפלשתינית כולה לפצצה מתקתקת אחת. במסע הסתה אינטנסיבי, הוא העביר מסר חד-משמעי, המכוון את האוכלוסייה לאמץ את דרך השאהידים ולהרוג כמה שיותר ישראלים. ככל שעלה מספר הצלחותיו של הטרור הפלשתיני, עלה המחיר שראשי ממשלה בישראל היו מוכנים לשלם. בתגובה, התחפר ערפאת בדרישה שישראל תכיר ב"זכות השיבה", ותוותר על שטח נוסף במזרח-ירושלים.
ספק אם גם אז היה מסכים להצהיר על סיום הסכסוך, ולהכיר בישראל כבית הלאומי של העם היהודי. הצירוף של מחויבותו למטרות אש"ף והצלחותיו הכבירות, הכניס את ערפאת לפינה שממנה איננו מסוגל לצאת. גם האנרכיה ההולכת ומתפשטת בשטחי הרש"פ לא תשנה את המצב. לכן, סילוקו מן הזירה לא יעצור את הדינמיקה שיצר. גם אם יצליח השב"כ לסכל את רוב הפיגועים, וגם לאחר שתושלם בניית גדר הביטחון, לא יחסרו שאהידים ולא ייפסקו לגמרי טילי הקסאם.
בהפוך על הפוך, מגיע לערפאת צל"ש מישראל. לאט לאט, ובמחיר דמים יקר, הוא מצליח להחדיר למוחם של המנהיגים בישראל כי הבעיה איננה ויתור על שטח, או פתרון כלשהו של בעיית הפליטים. הבעיה היתה ונשארה עצם קיומה של מדינת ישראל. כאשר לקח זה ייקלט אצלנו סופית, ייפתח פרק חדש ואופטימי בתולדות ישראל.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | בוגר האוניברסיטה העברית, לשעבר דיפלומט במשרד החוץ, מנהל לשכת שר החוץ, ראש המשלחת למו"מ עם סוריה בוועידת מדריד ומנכ"ל משרד ראש הממשלה מ-1986 עד 1992. כותב במדור הדעות של "מעריב" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
