מנהיגות חלולה
יוסי בן אהרן מאשים כי התקשורת עיוורת לכל הטעויות של פרס, לבני אולמרט וברק
שמעון פרס: נביאה של אשליית "המזרח התיכון החדש", אדרירל הסכמי אוסלו, שבעטיים הובאו לארץ ראשי הטרור הפלשתיני ואלפי רוצחים. אזרחי ישראל ממשיכים עד היום לשלם את מחירם של הסכמי אוסלו בקורבנות דמים.
אהוד אולמרט: לא הפיק לקח מכישלון ההתנתקות מעזה, המציא עוד התנתקות (בשינוי השם ל"התכנסות" ), עד שהאבסורד טפח על פניו ונאלץ לבצע נסיגה מהירה. הוא מינה את עמיר פרץ לשר הביטחון, אף שידע שהאיש לא מתאים לתפקיד, ושניהם כשלו במלחמת לבנון ב'. גם כאן, אזרחי ישראל וחיילי צה"ל שילמו בחייהם את מחיר כישלונותיהם.
אהוד ברק: ממציא האסטרטגיה החדשנית, לפיה אם היריב דוחה את הוויתור שהצעת לו, תן לו אותו במתנה. התמורה שקיבלנו בעד "נדיבותו" של ברק היתה פריסת חיזבאללה על גבול ישראל ובעקבותיה, מלחמת לבנון ב'. זה האיש שניהל ענייני המדינה באמצעות גדוד של יח"צנים, "ספינאים" וסוקרי דעת הקהל (ראו הספר "בומרנג").
כשרונם: להתחבב על התקשורת בחו"ל
ציפי לבני: המציאה נוסחה ישנה-חדשה לפתרון של בעיותינו עם הפלשתינים: לתת להם מדינה משלהם, בתוך גבולות, שאחד מקודמיה בתפקיד כינה "גבולות אושוויץ". מעולם לא הצליחה להסביר-כיצד נוסחת הפלא הזאת תשים קץ למאוויי החמאס, כיצד תחסל את הקסאמים על שדרות, וכיצד תשביע את רצונם של הפליטים הפלשתינים לחזור ליפו, לחיפה, ללוד ולרמלה.
כיצד קרה שאזרחי ישראל חוזרים ומפקידים את גורל המדינה בידיהם של הפוליטיקאים הללו? לכל הארבעה יש כישרון משותף להתחבב על התקשורת בחו"ל. כולם מפליגים בהצהרות על עייפות ממלחמות (אולמרט), על נכונות לוויתורים למען שלום (כולם), ועל חזון עתידי ורוד, אף כי הוא מנותק מהמציאות (פרס, לבני). העיתונאים הישראלים, שהשטחיות משותפת לרובם, מתפעמים לנוכח השבחים המתפרסמים על הארבעה הנ"ל
עם השתלטות החמאס על רצועת עזה והתמוטטות הרשות הפלשתינית, הועמדו הארבעה הנ"ל בפני שוקת שבורה, שכל אחד מהם תרם בדרכו להיווצרותה. חזון התעתועים של שתי מדינות לשני עמים הגיע לפשיטת רגל סופית. חרף זאת, לא חדלים ארבעתם להלעיט את הציבור באשליות. איש מהם אינו מוכן להודות שטעה בגדול. הצו המוסרי הבסיסי ביותר היה מחייב אותם לומר את האמת ולפנות את מקומם למנהיגות אחרת, נקייה יותר, ישרה יותר ואחראית יותר, שתגאל את הפוליטיקה הישראלית מעמק הבכא.
נא להמתין לטעינת התגובות
