התאבדות בשלבים
יוסי בן-אהרן מסביר שההיסטוריה מלמדת, שחומות אינן מונעות חדירת אויבים. מהחומה הסינית, קו מז'ינו ועד גדר ההפרדה שלנו
כל הנסיגות הללו נבעו מתפיסת עולם, לפיה ויתור על שטח בארץ ישראל הוא האמצעי לשלום. כלומר, אם אתה בעד מסירת שטח, אתה משתייך ל"מחנה השלום"; ואם אתה מתנגד למסירת שטח, אתה מחבל בסיכויי השלום.
טירוף ההתקפלויות הזה - ואי-אפשר להגדיר אותו אחרת - התקדם צעד נוסף באמצעות הרעיון של גדר הביטחון. כל ילד שלמד היסטוריה יודע שחומות, גדרות, חפירות ותעלות, מעולם לא מנעו מאויב לפלוש למדינה המתגוננת באמצעותם. מהחומה הסינית, דרך קו מז'ינו, ועד לקו בר-לב, קרסו אמצעי ההתגוננות האלה והמיטו אסון על מי שהתבצר מאחוריהם.
עתה, כאשר רכשו הפלשתינים טילים ומשפרים את טווח הפגיעה שלהם, הופכת גדר הביטחון לאשליה יקרה. אם לא די בכך, החלה הממשלה לספק חדרי ביטחון ליישובים מסביב לרצועת עזה, בהמשך לחדרי הביטחון שכבר נבנו בגליל העליון, מול התקפות החיזבאללה. עוד מעט יהיה צורך בחדרי ביטחון גם בעפולה וביישובי העמק, משהתברר שיש לפלשתינים טילים באזור ג'נין.
טקטיקה של סלאמי
הפוליטיקאים המציאו מונח חדש: קביעת גבולות הקבע של ישראל, באופן חד-צדדי. הם מציגים את הרעיון כביטוי של אומץ ונחישות, אך האמת היא שהוא לקוח מעולם של חלם. גבולות קבע נקבעים בהסכמה בין שני צדדים, או, אם אין ישות בצד השני, רק מדבר שממה, יכולה מדינה לתחום את גבולותיה ולהכריז עליהם כגבולות קבע.
אצלנו, מדובר בשכנים שלא מוכנים להכיר בשום גבול, ועם עליית החמאס לשלטון, לא מוכנים גם להכיר בזכות קיומה של ישראל. איזה היגיון יש בהתקפלות נוספת לאחור, בפינוי יישובים יהודיים ועקירת תושביהם מבתיהם
לא היה בתולדות האנושות מקרה דומה לשלנו, שמדינה מבצעת על עצמה טקטיקה של סלאמי, בתהליך של התאבדות בשלבים, ובאותה עת, מרגיעים מנהיגיה את העם בטענה שיש להם "הצבא החזק ביותר באזור".
ביום הבחירות הקרוב, תינתן הזדמנות לאזרחי ישראל לשים קץ לטירוף הזה. אם לא ננצל אותה, איש מאיתנו לא יוכל להטיל האשמה על אחרים, כאשר יקרסו חומות הגטו הדמיוניים שהקימה ההנהגה הנוכחית, ונעמוד מול סכנות שלא חווינו עד כה.