בחודשים שלפני המלחמה ההכנסה מהיוגה גדלה. יחד עם ידידה מכפר־עזה, מורה לפילאטיס, רצינו להקים מקום חדש לשיעורים, ומעט לפני השבעה באוקטובר התחלנו ממש לתכנן את ההקמה. כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר, בתוך הכאוס של תחילת המלחמה, סימסתי לה ורק התפללתי שהיא תענה. היא אמרה שבעלה והתינוק בסדר, אבל באותה נקודת זמן היא לא ידעה מה עלה בגורל הוריה. בהמשך היא גילתה שהם נרצחו. אני מקווה שנחזור לעוטף ונצליח להקים שם מרכז החלמה, עם יוגה, פילאטיס, מדיטציה. זה בדיוק מה שהאזור צריך.
היוגה היא הקריירה שנייה שלי, למדתי קולנוע בספיר ולימודי תרבות באוניברסיטה העברית. הלידות גרמו לי להבין שאני רוצה לעשות משהו אחר בחיים. חוויתי משבר גופני, משפחתי, נפשי. תרגלתי יוגה גם לפני כן, אבל כשהתמסרתי הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות.
בעלי ואני ירושלמים במקור, כשהיו לנו שני ילדים חשבנו איפה לקבוע את ביתנו והחלטנו לבוא לקיבוץ. הכרנו את המציאות של העוטף, אבל החוויה כסטודנט לא דומה לחוויה כהורים. היינו שאננים, קצת זחוחים. אבל כבר בהיריון הראשון הגוף הגיב אחרת לאזעקות. זה מנגנון הישרדותי.
עיקר הפעילות של "אוריאנה יוגה" מתרכזת בניר־עם מזה כשלוש שנים. אוריאנה מלמדת גם באור־הנר, יד־מרדכי ועוד.
פונינו למלון הרודס בתל־אביב. בחסות המועצה האזורית שער־הנגב אני מלמדת יוגה שלוש פעמים בשבוע, בעיקר את המפונים. בעלות גלריה "השמורה" ברחוב גורדון מזמינות אותנו לתרגל שם וזו ממש הצלה מבחינתי. הילדים הגדולים לומדים בבית ספר בצפון העיר. הגנים נפתחו במלון. עברנו הרבה תהפוכות. החודשיים הראשונים היו כאוטיים. בעלי מאוד רוצה לחזור לניר־עם, אני מרגישה שאני לא מסוגלת כרגע. ברור שאני רוצה לחזור הביתה, אבל חיינו בהדחקה, וזה יהיה גם לחזור לשקר. היה לנו נוח להתעלם ממה שצמח מעבר לגדר, אבל עכשיו כשאנחנו יודעים אי אפשר יותר להדחיק או לעצום עיניים.
בערב החג אירחתי את המשפחה שלי, בשש וחצי בבוקר נשמעה התרעת צבע אדום. עברנו לממ"ד בפיג'מות, מהר מאוד הבנו שזה לא רגיל כי ההתרעות לא הפסיקו. החשמל בקיבוץ נפל, ולא יכולנו לסגור את התריסים החשמליים, חששתי שאראה מחבל מהסלון. מהבוקר הבנתי שאני רוצה לצאת מהקיבוץ כמה שיותר מהר. לקראת הצהריים התחיל הקרב במדגרה ושמענו יריות. אחרי הצהריים נעשה שקט, הלכנו לשכנים והם סיפרו שהם עוזבים. החלטנו גם אנחנו לארוז תיקים ולנסוע. אנשים חשבו שיש צבא בחוץ שלא נותן לצאת לכבישים. כשהצלחנו לצאת, בשמונה בערב, קלטנו שאין צבא, שכל הכבישים מלאים רכבים שרופים וגופות. הבן שלי ראה חלק מהדברים ולא דיבר כמה שעות. הקטנה שלי בת השלוש וחצי ישנה כמעט כל היום. זה מנגנון הגנה מוכר.פרידה
יסמין זוהר מנחל־עוז, שעבדה הרבה שנים במכללת ספיר, הייתה אישה מקסימה אוהבת וטובה. הבן שלה שרד, אבל היא, בעלה ושתי הבנות שלהם נרצחו. לילי איתמרי ז"ל הייתה סוכנת הנסיעות שלי ונרצחה בכפר־עזה. היא הייתה איתי על הקו כמה שעות כשפספסנו טיסה בחו"ל בטיול בר־מצווה של הבן שלי. היא עזרה לי וכל כך הודיתי לה, הבטחתי שאבוא אליה עם פרחים. אבל לא הספקתי.
היוגה מייצרת חוסן, והיא זכות עצומה. אני מקווה שתהיה לי זכות להמשיך ולעסוק בזה. אני מתגעגעת למתרגלים שלי משדרות, גבים ואור־הנר שהתפזרו בכל הארץ. אני מאמינה שנחזור עוד לתרגל ביחד בשישי בבוקר ונשתה קפה. אם יש משהו שיחזיר אותי לאזור – זה הטוב. זה יכול לקרות, אם נהפוך את המקום הזה למלבלב ומלא בעשייה. צריך להשקיע בתרבות, באומנות וביוגה. עם כל הכאב על המחדל המטורף, יש לחבל הארץ הזה פוטנציאל אדיר.
להשתתפות במדור פנו אלינו במייל || yaelienm@gmail.com
