הרב בצלאל כהן (48) נולד למשפחה חרדית יקית. הוא למד בישיבות מרכזיות כמו קול תורה, פוניבז' ומיר, המייצגות את הקוטב הנגדי לרעיונות גיוס החרדים, אך שואף ופועל זה שנים לקדם דרכים שבהן חרדים יתגייסו וישתלבו בכלכלה הישראלית. מבחינתו, זה איננו מרד באורחות החיים שינק בנעוריו אלא דווקא החזרת עטרה ליושנה, לאחר שינוי שהתחולל בעולם התורה במהלך השנים.
"וולוז'ין, שנחשבת 'אם הישיבות', הוקמה לפני 220 שנה ונועדה למיטיבי לכת בלבד", הוא אומר. "גם לבחורים מצוינים היה קשה מאוד להתקבל אליה, וכך גם לישיבות שקמו אחריה, בקלם או בסלובודקה. זה היה מסלול יוקרתי, כמו הרווארד או הפקולטה לרפואה, שנועד לאליטה תורנית גבוהה בלבד. בעקבות השואה, הישיבות נפתחו לכל אחד. היום לא רק שלא קשה להתקבל לישיבה, אלא שאי אפשר שלא ללכת לישיבה. כך התפתחה חברת הלומדים. אנחנו משלמים את מחיר השינוי שאולי היה טוב בזמנו כהוראת שעה, נוכח שעת החירום התורנית ששררה באומה. היום צריך לחזור למודל של וולוז'ין, שרק האליטה התורנית תלך לישיבות".
גזירות נתניהו כשר אוצר ב־2003, שקיצצו באופן חד את ההקצבות לחרדים והכניסו את הקהילה ללחץ כלכלי גדול, שינו את מסלול חייו והוא הפך לפעיל וליזם חברתי. "זה היה מבחינתי קו פרשת המים. פרסמתי מאמר ראשון בעיתון 'בקהילה', שדן בשאלה מה צריכה להיות התוכנית הכלכלית שלנו, החרדים. אחריו יצאתי למסע ארוך לקידום רעיונות בנושא תעסוקת חרדים. קיימתי סבב רבנים ואנשי ציבור יחד עם בן דודי והחברותא שלי, הרב יצחק מאיר יעבץ, שהיום עומד בראש ישיבת ההסדר החרדית 'דרך חיים', והצגתי את התוכנית הכלכלית שלנו. למרבה ההפתעה אמרו לנו שאנחנו צודקים ונתנו לנו את ברכת הדרך".
באותם ימים חיבר כהן מסמך בשם "מצוקה ותעסוקה בחברה החרדית", שאף תורגם לאנגלית ויצא לאור בהוצאת מכון פלורסהיימר. בהמשך, במסגרת עבודתו בג'וינט, נמנה עם יוזמי מסלול שח"ר לשילוב חרדים בצבא. האגודה לקידום החינוך העמידה אותו בראש הישיבה התיכונית החרדית "חכמי לב" בירושלים, וכיום הוא עוסק בהקמת מכון חרדי לדמוקרטיה. הוא מתגורר בירושלים, ושניים מששת ילדיו שירתו בצה"ל אחרי לימודיהם בישיבה. האחד למד הנדסת בניין ושירת בפיקוד העורף, השני היה חובש קרבי בצנחנים והיום הוא מגויס.
תפיסתו בנוגע לשאלה כיצד ניתן לקרב את החרדים לצבא מתמקדת, בניגוד למה ששמענו עד היום, בהטלת הכדור אל המגרש החרדי. "יש צורך להחליף את הגישה שאמרה איך הצבא צריך להתאים את עצמו לחרדים, לגישה שאומרת מה הקהילה החרדית עשתה כדי שחרדי שיתגייס ימשיך להרגיש שהוא חלק ממנה. זו השאלה העיקרית. מה שיגרום להם להישאר חרדים זו התגובה של המשפחה והקהילה, ככל שהם ירגישו שהם עדיין חלק. אני מדבר על יצירת אקלים תומך שירות בקהילה החרדית".
איך יוצרים אקלים כזה?
"יש היום קהילות רבות שיש להן פוטנציאל גדול לטפח אקלים תומך שירות. אני גר ברמות ומשתייך לקהילה של חרדים עובדים, ומ־7 באוקטובר הם התחילו לומר מי שבירך לחיילי צה"ל. בקהילה כזו החייל החרדי מרגיש שמברכים אותו אישית. גם בבתי הספר הממלכתיים־חרדיים החלו להתייחס לחיילים, להתפלל עליהם ולשלוח להם אריזות שי. אלה דברים שיוצרים את האקלים המתאים".
חרדי שמשרת בצה"ל נשאר חרדי?
"יש אלפי חרדים ששירתו בצה"ל, במסגרות ובגילים שונים, ונשארו חרדים. אפשר להקים איגוד חרדים יוצאי צבא, לספר את הסיפור שלהם, לעשות פעילויות ולהציגם כאב טיפוס וכמודל. חרדי שיש לו שאלות יוכל להתייעץ איתם. אפשר גם לארגן משפחות מאמצות לצעירים חרדים שמשפחתם דוחה אותם בגלל הגיוס".
בשנה שעברה, הוא מספר, עיריית ירושלים קיימה מופע של ישי ריבו לסטודנטים חרדים. האולם היה מלא. "פתאום הסטודנטים החרדים נוכחו לדעת כמה הם רבים. רק בירושלים יש כאלפיים. תאר לעצמך שעושים מופע כזה לחיילים חרדים. פתאום בנייני האומה יתמלא באלפים. בשנה שעברה התקיים אירוע חרדי ליום הזיכרון. למה שלא נקיים השנה אירוע כזה בכל ריכוז חרדי? אפשר לפרסם בעיתונות ובאתרים החרדים, היכן שזה יתאפשר, כתבות שיספרו באופן אוהד את סיפוריהם של חיילים חרדים".
כהן חולם על פריחתן של עשרות ישיבות הסדר חרדיות, שיפגישו בצל קורתן את כל הגוונים: מי שתורתם אומנותם, מי ששירתו במסגרת ההסדר וגם מי ששירתו שירות מלא. "כולם יוכלו להשתתף בתפילות ובסעודות שבת, בשיעורים ובמפגשים".
להתמקד במעגלים החיצוניים
האם גם הרבנים החרדים, שחוששים לאבד את חיילי המגזר, מבינים שהגיעה השעה לשינוי מחשבתי?
"היה לי תלמיד שלמד בישיבה קטנה, עבר לישיבה תיכונית והתגייס. הוזמנתי לחתונה שלו כשהוא עוד שירת בחיל האוויר. אביו אמר לי בגאווה: 'בזכותך חיים סיים מסכת עירובין. אצלך הוא למד שאפשר גם וגם'. כמה חודשים אחר כך פגשתי את חיים וסיפרתי לו מה שאביו אמר לי בחתונה. הוא סיפר לי שגם בצבא הוא הקפיד ללמוד בכל יום דף גמרא. הבנתי שאם לא היה מגיע אליי והיה ממשיך ב'ישיבה קטנה' חרדית, יש סיכוי גדול שהוא לא היה נשאר דתי. הוא היה בעולם של או־או, והבין שיש מודל של גם וגם. אני חושב שאם הם יבינו שאפשר להציע לצעירים שאינם מצטיינים בלימודם מסלול של גם וגם, רבנים חרדים רבים ייתנו את ברכתם. בתחילה בשקט, אחר כך גם בגלוי".
האם המלחמה זירזה את התהליך?
"יש תחושה של חוסר נחת בציבור, והרגשה שמשהו צריך להשתנות. בוגר עם מדים עדיין לא יכול להיכנס בשערי ה'ישיבה קטנה' שבה למד, אבל משרד החינוך צריך לעודד ישיבות שאינן במיינסטרים הליטאי, כמו ישיבות ספרדיות, של עולים או בעלי תשובה, ולהנחות את ראשיהן שגם אם בוגריהם יתגייסו עדיין יוכלו לבוא ולבקר בישיבה. אני מאמין שכך נוכל לראות פירות בעתיד הקרוב. הדיאלוג בין חרדים ללא־חרדים צריך להתבסס גם על כך שחרדים יבינו שסבלנות הציבור פקעה, אבל מצד שני זה צריך לבוא עם אמפתיה, הבנה לחששות וכבוד ללומדי תורה".
בכלל, כהן, שמכיר היטב את הניסיונות השונים לחולל שינויים בקהילה החרדית, מציע לשנות מגמה ומיקוד. לדבריו, קהל היעד של הניסיונות הללו היה לרוב המיינסטרים החרדי, מתוך הנחה שהוא המקור למציאות הנוכחית, וממילא הוא גם יוכל להוביל שינוי. אולם לאחרונה גוברים קולות האכזבה וההכרה כי השינוי המיוחל הזה בושש מלבוא.
"תיאוריית השינוי הזו שגויה לחלוטין. צריך להתמקד במעגלים ה'חיצוניים' בקהילה החרדית, שניתן לכנותם 'חרדיות רכה'. אם ישקיעו את מירב ומיטב המאמצים והמשאבים לשינוי בקרב קהילות ספרדיות, בעלי תשובה, עולים, פריפריה גיאוגרפית וכדומה, הסיכוי להצלחה גדול הרבה יותר, ורק בשלב מאוחר יותר השינויים יחלחלו גם למיינסטרים החרדי".
