החברה קמה ב־2007 בקיבוץ כרמיה. במפעל מייצרים ממ"דים, ממ"מים (מרחב מוגן מוסדי), מיגון חומרים מסוכנים, מיגוניות ועוד. בחברה 16 עובדים. חברת אורטק היא קבלן מורשה של משרד הביטחון והתעשייה האווירית, שעובדת עם מאות לקוחות בארץ ובעולם.
שגרת מלחמה
המפעל חזר לעבוד כמפעל חיוני בחלוף חודש מהמלחמה. העומסים גדולים, והמאמצים לייצב את המערכת, לעמוד באספקות ולתת מענה הולם ללקוחות – עצומים. אנחנו מתארגנים לשלב הבא של הלחימה הצפויה, ככל הנראה בצפון, שיהיה מורכב יותר. חלק גדול מהעובדים מגויסים בצו 8 מהיום הראשון, וזה מקשה על הפעילות. גייסנו מתנדבים. המכירות כרגע בעלייה, אבל האתגר האמיתי הוא לספק בזמן ולוודא התקנות מקצועיות וטובות. הקפדנו לא להעלות מחירים מתוך רצון לא לנצל את המצוקה הנוכחית.
שנים חייתי עם ההבנה שהמצב הביטחוני כאן אינו זמני, ושאין לנו מענה מיגוני למבנים קיימים שבהם לא ניתן לבנות ממ"ד מבטון. אני אדם טכני ויצירתי, ועטפתי את עצמי במיטב המהנדסים והיועצים בארץ ובעולם וכך הגענו לפתרונות המבוססים על טכנולוגיית חומרים קלים בהתקנה מהירה, שהוגשו לרישום פטנט. מאז שפרצה המלחמה עובדי החברה התגייסו, כולל בנות המשרד שעבדו שעות ארוכות, עם ילדים, כדי לאפשר לנו להמשיך לפעול.
שמחת תורה
התעוררתי בבית, בקיבוץ כרמיה. לקח לי 10 שניות להבין שיש פה סיפור אחר. כחבר כיתת הכוננות ביישוב, התייצבתי בחמ"ל לקבלת הוראות, ושניות אחר כך הגעתי לנקודה בגדר. בדקות הראשונות התחילו להגיע שמועות וסרטונים שפשרם לא היה ברור. העובדה שלא היו מטוסים בשמיים וששום כלי של הצבא לא עבר בכביש כפי שהורגלנו בסיטואציות האלה, הייתה מוזרה. כך מצאנו את עצמנו גם בלילה עדיין ניצבים בגבולות הגדר. חלק מהיישוב התפנה באופן עצמאי, אבל הרבה אימהות, שהבעלים שלהן היו בכיתת הכוננות לא יכלו להתארגן לבד ולצאת. אחרי כמה שעות הבנו את גודל האירוע, הקיבוץ הפך לשטח צבאי סגור וכל המשפחות פונו. כמי שעובד בצמוד לצבא, כל ידיעותיי התאמתו אבל הופתעתי מסדר הגודל והאכזריות.
העסקים בישראל מתמודדים עם מציאות לא פשוטה. חשוב לחבר בין אנשי מקצוע מהמגזר האזרחי והציבורי לבין בעלי העסקים, כדי לסייע להם להתייעל ולעמוד על הרגליים. עוד כשהייתי מגויס, אנשים מגופים חיצוניים הגיעו לסיור במפעל שלי ואיתרו צווארי בקבוק. ביניהם גיורא בן, מנכ"ל "דרומה צפונה", ואבישי קפטן מעמותת "צורים". הם סייעו לי לאתר את האנשים הנכונים ולשלב אותם באופן מיידי בפעילות המפעל. בהמשך הם ציוותו לי את גבי רואש מ"טרלידור" שסייע בפתרונות חכמים ויעילים, את ניר פוקס כיועץ חיצוני, את התאחדות התעשיינים ועוד.
החזית
למזלי אין לי מישהו מהמעגל הקרוב שנהרג. מתוך ילדי הקיבוץ ישנם לא מעט שנמצאים בשירות פעיל בעזה. אחד מבני המשק, בחור בן 29, חבר קרוב של הבן שלי (שגם הוא משרת בעזה), נפצע קשה. הוא מורדם, עם פגיעות שיצריכו שיקום ארוך מאוד, ועדיין לא ברור מה המשמעויות של הפציעה. זה לא פשוט, לא לילדים ולא לחברי הקיבוץ. אבל זה חלק מהמחיר בהגנה על הבית.
אופטימיות
המועד בו קרה האירוע הוא נקודת אור שהצילה אותנו. אם הם היו מחכים עוד שנתיים, הם היו יכולים לקבל את ישראל על מגש של כסף, אולי בעיצומה של מלחמת אחים. הם חשבו שכבר עכשיו אנחנו חלשים ומפולגים ברמה שלא ניתן להתאושש ממנה. בדיעבד זה מה שגיבש אותנו, ואילץ אותנו להילחם על הבית. המצב הזה יצמיח כאן דור חדש של מנהיגים. המתנדבים, בכל התחומים, הזכירו לנו מי אנחנו יודעים להיות. אסור לתת לאנשי המערכות הישנות לקלקל את מה שנרכש בדם.
