"נפגשנו כמה חברים שבניהם נפלו", מתאר יהושע שני, "והתחלנו לדבר על שליחת מכתב מעודד, כי הרגשנו שמתחילה היחלשות ומתחילים לחצים – גם בינלאומיים מצד נשיא ארה"ב ביידן וגם מבפנים, בעיקר ממטה החטופים. נוצר הד, ומשפחות פנו אלינו בבקשה להצטרף. אנחנו רוצים שכמה שיותר משפחות שכולות שמזדהות עם המטרות שלנו יהיו חלק מהפורום, גם אם ההשקפות הפוליטיות של החברים שונות".
יעקב ניצן, אחד המייסדים, הצטרף לחבורה בעקבות שיחת טלפון מאח שכול. "דיברנו על הרעיון לייצר משהו יחד. הוא אמר לי שחשוב לו לפרסם מכתב, ורצינו לעשות משהו משותף עם יותר כוחות. מהר מאוד זה התגלגל, ועשרות אנשים הצטרפו בתוך ימים בודדים. יש בינינו קבוצה של ארבעה־חמישה שהם יותר דומיננטיים בשיח ובקידום, אבל כל מי שרוצה להשתתף ומתחבר למסרים ולכאב שכולנו חווים – מוזמן. התקשרנו לעשרות משפחות, הן הזדהו עם המסרים, ומשם התקדמנו להקמת קבוצת וואטסאפ משותפת לחשיבה ודיוק מסרים. כל יום מצטרפות משפחות נוספות. המאחד בינינו הפך אותנו לקבוצה חזקה".
מבחינת ניצן ואחרים, מדובר בהמשך שליחותם של הבנים. "גלעד בני שבר את האצבע אחרי הלחימה בעוטף עזה, לפני שנכנס לרצועה. ביקשנו ממנו שיבוא הביתה לנוח, והוא ענה בצורה הכי פשוטה: 'יש לי שליחות ואני לא מוותר, אני הולך לעשות את זה עד הסוף'. אנחנו מרגישים סוג של המשך של מה שהבנים שלנו התחילו. אנחנו לא קבוצת גנרלים אלא הורים מרוסקים, אבל אנחנו יודעים שמוכרחים פה ניצחון אמיתי. לא סתם שתהיה שליטה ישראלית, אלא למען יראו וייראו – לא רק כלפי חמאס אלא גם בצפון, מול איראן ומול הפלסטינים ביו"ש".
את המסר הזה משמיע גם איציק בונצל, שבנו עמית ז"ל, לוחם וסמל מחלקה בסיירת צנחנים, נפל במרכז רצועת עזה. "בני נהרג ביום רביעי ב־11 בבוקר. ניסיתי לשחזר מה עשיתי באותה שעה שהוא נפל. הייתי ברכב והקשבתי לרדיו, התקוטטו שם פוליטיקאים על כספים קואליציוניים כן או לא. במקום שהתקשורת תעסוק בענייני המלחמה, הם משקיעים מיליונים בסקרים. זה הזמן לעסוק בסקרים? הבנתי שחייבים להציף את העניין ולעסוק בדרישה של ההורים השכולים להמשיך את הלחימה עד הכרעה סופית של חמאס. אחרת זה יתמסמס, כי עסוקים בדברים לא חשובים".
יעקב ניצן: "אנחנו לא קבוצת גנרלים אלא הורים מרוסקים, אבל אנחנו יודעים שמוכרחים פה ניצחון אמיתי למען יראו וייראו – לא רק כלפי חמאס אלא גם בצפון, מול איראן ומול הפלסטינים ביו"ש"
השיחה הזו קשה לבונצל, וערכנו אותה בהפסקות כדי להקל עליו. לדבריו, כבר במהלך השבעה הבין שמשימתו היא לדאוג שמותו של עמית לא יהיה לשווא. "מרגע שקיבלנו את ההודעה, זה הגורל שלנו ואי אפשר לשנות אותו. אני לא יודע להסביר מה שהתחולל בתוכי מהרגע שזה קרה, ואיך הגעתי לסיטואציה שיש לי משימה. הדאגה שהמוות לא יהיה לשווא היא כנראה משימה של כל הורה שכול, והראיה לכך היא שהתקבצו לפורום מספר גדול של אנשים, ולצערנו כל יום מתווספים עוד הורים. יש חשיבות למקומן המיוחד של המשפחות השכולות בדרישה להשלים את המלחמה עד הסוף. בהמשך נדרוש דברים נוספים, כמו הצבעה על האחראים לכישלון".
השבוע הצטרף לפורום עימאד חבקה, אביו של סא"ל סלמאן חבקה, מג"ד 53 בעוצבת הברק. "איבדתי בן בכור, גיבור למופת, שהצליח לעשות מה שאדם רגיל לא עושה, ופתאום אני שומע שיח שקורא להפסיק את המלחמה. נגיד שהפסקנו, מה עם הבנים שלנו, הגיבורים שלנו שנפלו? שכחנו אותם? נשכח ונמשיך הלאה? שילמנו מחיר כבד מאוד, אבל חייבים לעשות משהו כדי שיהיו לנו בעתיד שנים של רוגע למען הבן של סלמאן והבת של תומר (גרינברג, מפקד גדוד 13 בגולני), שלא יהיה מצב שכל יום יכולה להיפתח מלחמה מחדש. איבדתי עכשיו בן, אני לא רוצה לאבד בעוד כמה שנים נכד.
"סלמאן היה מסכים איתי במאה אחוז", מוסיף עימאד. "הוא אמר שאנחנו חייבים לגמור את זה אחת ולתמיד. הוא עבר כבר שני מבצעים מול חמאס, זו הייתה המלחמה השלישית שלו בהם. לפחות עשרה קרובים מהמעגל הראשון שלי נמצאים בתוך עזה. אתמול זה הבן שלי, מחר זה עלול להיות אח שלי, מחרתיים תהיה עוד מלחמה ואאבד עוד בן? יש לי חששות שזה ייפסק ולא תהיה תוצאה טובה למדינת ישראל. אנחנו צריכים לוודא שנגמור את זה על הצד הטוב ביותר".
משקל הכאב
את מסדרונות הכנסת הריקים מאז פרוץ המלחמה, החלו למלא בשבועות האחרונים בני משפחותיהם של החטופים המוחזקים ברצועת עזה. השבוע הגיעו לשם לראשונה גם אנשי פורום הגבורה. עד כה הם נועדו עם ראש האופוזיציה יאיר לפיד ועם השרים גלנט, גנץ, איזנקוט וסער, וכן עם כמה חברי כנסת, במטרה להגביר את הלחץ על מקבלי ההחלטות להילחם עד הכרעה מלאה של חמאס. הפורום פנה לשורת אישי ציבור בבקשות להיפגש.
פאני בן־מוחה מאשדוד, שבנה, סמל עילי, נפל בקרב של גדוד 51 של גולני, מוסיפה את נקודת מבטה: "אני שומעת על הלחצים מצד ארה"ב וכל הסובבים אותנו, שרוצים שנרפה ונפסיק את הלחימה. אבל אם הם יֵצאו מרצועת עזה הכול עלול לחזור להיות אותו דבר, ולא עשינו בזה כלום".
מול הרצון להמשיך את המערכה עד הכרעה, עומדת לכאורה השאיפה למצות את כל האפשרויות לשחרור החטופים. "אנחנו לא מנותקים מהמשפחות של החטופים", אומר יהושע שני. "להפך, אנחנו מאמינים שהפעילות שלנו משלימה ותורמת להחזרת החטופים. נכון, למי שמייצג את מטה משפחות החטופים יש גישה אחרת, שונה מאוד מהגישה שלנו, אבל מבחינתנו אנחנו לא רואים את עצמנו כמשהו שסותר את האינטרס של משפחות החטופים".
גם איציק בונצל מבקש להבהיר: "לטעמי אין התנגשות בין הדרישה לסיים את הלחימה בניצחון ובין הדרישה לעשות הכול להחזיר את החטופים. אני מאמין שצה"ל עושה כל מה שאפשר, ובמקביל קורא לא להפסיק את הלחימה".
"נוצרה מטוטלת קשה מאוד", אומר יעקב ניצן. "מצד אחד עומדים אנשים שילדיהם או הוריהם נחטפו ויש להם כאב אדיר של אי ידיעה, ומצד שני יש משקולת כאב של משפחות שהבנים שלהן נהרגו כדי להביא את החטופים הביתה. השיח שלנו הוא לא אחד מול אחד. אני לא מציב כאב מול כאב, ולא בוחן דם מול דם. החזון של הפורום אומר לא לעצור בשום קונסטלציה את המלחמה. אנחנו לא אומרים שעסקת שבויים טובה או לא, אנחנו כן מבהירים שאסור לעצור את המלחמה ושצריך למלא את היעדים – מיטוט שלטון חמאס ושליטה ישראלית ברצועה, לא פלסטינית ולא של האו"ם. החזרת החטופים עד האחרון שבהם היא בראש סדר העדיפויות, אבל לא על חשבון ניצחון מלא במלחמה".
תהילה כהן משדמות־מחולה היא אימו של יהודה ז"ל, מ"פ בגבעתי. "לא הייתי שותפה להקמת הפורום, ראיתי את המכתב בתקשורת וביקשתי להצטרף כדי לקרוא למקבלי ההחלטות להחזיר את החטופים מתוך תפיסת עולם אחראית", היא אומרת. "גם אני התרגשתי כשחזרו החטופים בפעימה הראשונה, ואני מתפללת לשובם של שאר החטופים, אבל אי אפשר לעשות את זה רק מתוך ראייה של כאן ועכשיו ובכל מחיר, כולל הפסקת הלחימה.
"אני מרגישה שיש מסרים של חולשה, 'לא נוכל לנצח' ו'אין ברירה'. מול הרוח הזאת אני רוצה להעמיד משהו אחר. הבן שלי כתב לנו ערב הכניסה לעזה: 'אני יוצא להחזיר את הכבוד הלאומי'. אני בקשר עם החיילים שלו, וכולם מאוחדים סביב המטרה הזו. שלוש בנות שלי גרות בעוטף עזה ולא יכולות לחזור לבתיהן. עיני כל העולם נשואות למה שקורה בארץ. אם הסיפור הזה לא יסתיים בהכרעה חד־משמעית, מה יקרה בצפון? אני מבקשת ממקבלי ההחלטות להיות אחראים, להסתכל לטווח הארוך ולא להיכנע ללחצים. אני לא יודעת מה הייתי עושה במקומם אבל זה התפקיד של מקבלי ההחלטות, להתעלות. יש פיקוח נפש פרטי ופיקוח נפש לאומי, והתפקיד שלהם הוא לקחת בחשבון את פיקוח הנפש הלאומי".
ללא נטייה פוליטית
בשבוע שעבר התעוררה סערה כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו בחר להקריא את המכתב שקיבל מהפורום בפתח ישיבת הממשלה בקריה בתל־אביב. "יש לכם מנדט להילחם, אין לכם מנדט לעצור באמצע. זו צוואת הנופלים וזו חובתנו", נאמר במכתב. מיד לאחר מכן נשמעו טענות כי המכתב והקראתו היו מוזמנים מראש, וחברי הפורום הואשמו בקשרים עם מפלגות הקואליציה.
"כשיצאנו לדרך היו מלעיזים שניסו לצבוע אותנו בצבע פוליטי, והיו שהגדילו לעשות ואמרו שאנחנו יוזמה של נתניהו. זה הבל הבלים", דוחה יהושע שני את הטענות. "יש בינינו אנשים שמעולם לא תמכו בנתניהו ולא תומכים בו גם עכשיו, ומנגד כאלה שתומכים בו מאוד. איש לא יודע מה הצבעתי, וזה לא לליכוד וגם לא לציונות הדתית. ההאשמה הזו כאבה לי מאוד. הייתי מצפה מאנשי ציבור מהשמאל שפגשו אותנו והתרשמו שיהיו יותר חד־משמעיים בתמיכתם בפורום".
במיוחד הסעיר אותם ציוץ של יו"ר מרצ לשעבר זהבה גלאון, אותו היא מחקה. "היא כתבה שנתניהו מקדם את הפעילות שלנו כאג'נדה", אומר יעקב ניצן. "אין לנו חיבור פוליטי לאף אחד, לשום מפלגה. יש איתנו אשת שמאל מובהקת שהבן שלה נפל במלחמה והיא אנטי־ביבי, אבל במסרים אנחנו מיושרים על אותו קו".
איציק בונצל: "זה לא פורום פוליטי, לא דיברנו על פוליטיקה ולא על ימין ושמאל. אני לא ביביסט ולא ליכודניק, ולא צריך לציין את זה בכלל. לא מדובר בנושא פוליטי אלא במאות משפחות שהתכנסו בדרישה אחת מדויקת – לא להפסיק את הלחימה, כדי שהמוות לא יהיה לשווא. אנחנו מדברים על אינטרסים של כל עם ישראל. לשמאל ולימין יש אינטרס משותף שהמלחמה הזאת תסתיים בניצחון, ואני נוטה להאמין שרוב עם ישראל, אם לא כולו, חושב שהלחימה צריכה להימשך".
מקובל לומר שהשוחות מאחדות את הלוחמים, מתברר שגם השכול מאחד. "עד השבוע לא ידעתי על הפורום, אבל עכשיו אנחנו יחד בכל המצב הזה", אומר עימאד חבקה. "כדרוזי ישראלי ששירת בצבא ועוד שני בנים שלו שירתו ומשרתים, כולנו ישראלים וכולנו יחד. החוזק של הפורום הוא הביחד הזה, וצריכים להמשיך למרות המחיר הכבד. אין לנו ברירה. אוי ואבוי אם נפסיק, תהיה לנו בושה גדולה יותר". בן־מוחה מסכימה: "כולנו הורים שכולים שהתאחדו בתוך הכאב והצער. המוות של הבנים שלנו שם בצד את כל חילוקי הדעות. כל השאר כל כך שולי".
"לבתנו הקטנה הדס יש בת־מצווה השבוע", משתף יעקב ניצן. "היא אמרה לאשתי 'אימא, אנחנו כבר הפסדנו כי גלעד נהרג. גם אם ננצח, אנחנו הפסדנו'. אמרנו לה 'ממש לא, נתַנו פה את הדבר הכי יקר שלנו כמשפחה כדי שהניצחון יהיה אמיתי והעם יוכל להמשיך לחיות'. וכדי שהמשוואה הזו תהיה נכונה, זה חייב להתממש. אם נעצור עכשיו, אז מה שהדס אמרה יהיה נכון; אנחנו הפסדנו, כולנו. אסור לעצור".
