בכל מוצאי שבת בשבועות האחרונים פוקד בצלאל שניידר את כיכר החטופים בתל־אביב. עם שתי בנותיו, מיכל ודבורה, הוא מחלק לעוברים ולשבים סוכריות שאליהן מוצמד פתק ועליו בקשה לברך ברכת "שהכול נהיה בדברו", למען החזרת קרובי משפחתו, בני משפחת ביבס. למי שנוטלים סוכריה הוא מציע להוסיף גם את שמותיהם בעת אמירת הברכה, ולהתפלל לשובם.
המראה שלו, חרדי ליטאי, בולט בנוף התל־אביבי. בשבוע שעבר הוא עלה לבמה בעצרת למען החטופים, נאם והעביר מסר של אחדות. שירי, שתמונתה מחזיקה את שני בניה אריאל וכפיר בדרכם לשבי פורסמה ברחבי העולם, היא אחייניתו. ב־7 באוקטובר הוא איבד את אחותו וגיסו, מרגיט ויוסי סילברמן, הוריה של שירי, שנרצחו בקיבוץ ניר־עוז. מאז הוא מגויס להחזרת הביבסים, ומקדם מסר של אחדות.
"אחרי החושך יבוא האור", אמר בהתרגשות בנאומו בכיכר, והביע תקווה ש"בזכות הנרות שאנו מדליקים, נראה נס". "שירתִי במילואים במלחמת יום כיפור", סיפר לקהל, "ואף אחד לא אמר אז 'יום הכיפורים הארור', כי ידענו שאויבינו בחרו לפתוח במלחמה דווקא אז, כדי לפגוע ביום הקדוש לנו. גם בשבת שמחת תורה קרה לנו אסון גדול, אבל אל תקראו לה 'השבת השחורה'. שבת היא קדושה, והאויב רוצה לפגוע ביקר לנו. בגלל זה נחטפו היקרים שלנו, הילדים שלנו. האויב שלנו הוא כמו היוונים שרצו לפגוע בבית המקדש, לחלל ולטמא אותו.
"כדי שנוכל להתגבר על מה שקרה לנו", המשיך שניידר, "אני רוצה לראות את מה שראיתי כאן בשבועות האחרונים. אני רואה אחדות, ורק באחדות נצליח. אחותי מרגיט ובעלה יוסי עליהם השלום, שעכשיו הם קדושים ויושבים מתחת לכיסא הכבוד, הם דוגמה לדו־קיום. לא היו להם אותן דעות ומחשבות, אבל הם ראו רק את המשותף. את האמנות, הציור, הדאגה למשפחה, הצחוק, להיות בשמחה. כל אדם צריך לראות טוב באחר, ולא רע. צריך להיות מאוחדים, אוהבים זה את זה, אנחנו עם אחד לנצח".
את נאומו בכיכר התל־אביבית חתם שניידר בפרק תהילים – "מי שרוצה מוזמן להצטרף, אין כפייה דתית" – ובהדלקת נרות חנוכה.
משפחה שנגעה בכולם
אנחנו נפגשים בביתו הנעים והמעוצב של שניידר, ההולם את עיסוקו: אדריכל העיר בני־ברק. ציוריה של אשתו האמנית, פרלה, מעטרים את קירותיו. הזקן הלבן והקרחת מסתירים שיער שפעם היה ג'ינג'י, כמו בניה המפורסמים־בעל־כורחם של אחייניתו.
הוא נולד בפרו לפני 72 שנה למשפחה ציונית מסורתית, בכור מחמישה ילדים. מרגיט הייתה הקטנה; עשר שנים מבדילות ביניהם. בשנת 1970 עלה לארץ והחל ללמוד אדריכלות בטכניון, כעתודאי. שאר בני המשפחה עלו לארץ כמה חודשים אחריו. עם השנים הוא הפך לחרדי ועבר לגור בבני־ברק.
אחותו מרגיט נישאה ליוסי סילברמן ואימצה את אורח החיים הקיבוצי. בתחילה גרו בקיבוץ כרמים, בהמשך עברו לניר־עוז. יוסי היה מוסכניק, "בעל נפש של אמן" כדברי גיסו, ומרגיט גננת אהובה. נולדו להם שתי בנות, דנה ושירי. הן וילדיהן היו כל עולמם. למרות המרחק, הפיזי והרוחני, שהפריד בינו ובין אחותו הצעירה, בצלאל אומר שנשמר קשר טוב עם מרגיט. "פחדנו לנסוע אליהם אז הם היו באים לפה. נפגשנו בכל כמה חודשים ודיברנו בטלפון. הפעם האחרונה הייתה בערב ראש השנה, איחלנו שנה טובה".
"ככל שהזמן עובר, יותר קשה לנו עם הדאגות. אני מתחיל לדבר על זה ומיד דומע. היום קיבלתי סרטון מהבית של משפחת ביבס, עם הצעצועים, הבקבוקים. זה קורע את הלב"
את שמחת תורה חגגו בני הזוג שניידר אצל בתם במושב מתתיהו. השמועות על הנעשה בדרום הגיעו כבר בתפילת שחרית. התושבים ניגשו לרב בית הכנסת כדי להתייעץ על הפעלת הטלפונים ונשיאת נשק. עוד לפני צאת החג הם הבינו שמאות מחבלים מסתובבים בעוטף עזה ורוצחים תושבים. במוצאי שבת הם ניסו להשיג את מרגיט, ללא מענה; כך גם למחרת.
בתם הנוספת של בני הזוג סילברמן, דנה, מתגוררת עם משפחתה במושב ישע, יישוב שניצל הודות לשני חברי כיתת כוננות וחייל שהיה בחופשה, שהגנו בגופם על היישוב ונרצחו. תחילה נמסר למשפחה כי מרגיט ויוסי, שירי ובעלה ירדן והנכדים, נחטפו. כעבור שבועיים התברר כי מרגיט ויוסי נרצחו.
"לא שאלנו את הצבא מה היה מצב הגופות, כדי לא לדעת מה עבר עליהם בשעות האחרונות", אומר שניידר. "שכן שמתנדב בזק"א עדכן אותנו שהבית שלהם נשרף כולו, לא נשאר ממנו דבר". הלווייתם של בני הזוג נערכה בבית העלמין במושב צוחר, הסמוך לביתה של דנה.
מה תוכל לספר על מרגיט ז"ל?
"היא הייתה אישה עדינה מאוד, תמיד מחייכת. הייתה לה עין טובה, תכונה שכולנו צריכים לאמץ. בשבעה אמרתי לאחי שכל מי שנהרג כי הוא יהודי, יושב תחת כיסא הכבוד בגן עדן. הוא ענה שהיא הייתה מגיעה לגן עדן גם אם לא הייתה נרצחת. יוסי לא היה מחובר לדת, מרגיט כן. היא הדליקה נרות, שמרה את ראש השנה ויום כיפור. למרות השוני ביניהם, למרות שחשבו אחרת מבחינה מדינית, הם חיו בשמחה יחד. שניהם היו אנשים עדינים, מעולם לא רבו, גידלו את הבנות בדרך ארץ".
בשבעה באו אלפים לנחם את בני המשפחה. רבים מהם כלל לא הכירו את הנרצחים. "אנשים אמרו שהם הגיעו כי הסיפור נגע בהם. הגיעה גברת מבוגרת וסיפרה שהיא אחות מסורוקה שטיפלה בעבר במרגיט, כשהייתה בשיקום אחרי איזו פרוצדורה בלב. היא סיפרה איזו אישה מדהימה ועדינה הייתה מרגיט. האחות הזו הגיעה מבאר־שבע באוטובוסים, לא ברכב פרטי, כי היא נגעה בליבה. זה מתאר מי הייתה אחותי, איזו אישיות מיוחדת".
עם אחייניתו שירי, מטבע הדברים, הקשר היה פחות קרוב. דווקא בתו הבכורה של בצלאל הייתה נוסעת לבקר בקיבוץ את בת דודתה. "היא פחדה מהרקטות פחות מאיתנו".
הפרסום העלה את המחיר
את התמונה המפורסמת של שירי מגוננת על שני ילדיה קיבל בצלאל מאחיינו יוסי שניידר, שנעשה פעיל מרכזי במאבק לשחרור בת דודתו וילדיה. "בפעם הראשונה שראינו את זה היינו חולים", הוא משתנק. "זה היה קשה מאוד, זה עדיין קשה. כפיר, תינוק בן 11 חודשים, מה הוא אוכל בשבי? הוא רואה אור יום? אנחנו יודעים שירדן לא איתם, אבל שירי איתם? היא מצליחה לשרוד בסיוט הזה? אריאל ילד קטן, בן ארבע, מה הוא עושה שם יום אחרי יום?"
מאז, בצלאל מגויס למאבק. כמי שדובר חמש שפות הוא מתראיין לכלי תקשורת בעולם, משוחח עם מקבלי החלטות ודיפלומטים. בריאיון לעיתון איטלקי הוא מתח ביקורת על הצלב האדום שאיננו ממלא את תפקידו. בשבוע שעבר יצא עם בני משפחות של חטופים נוספים להתברך מפי רבנים בבני־ברק, בהם הרב מאיר צבי ברגמן, חבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה.
בעיניו, התמונה המפורסמת שזכתה להגיע לשערי עיתונים בעולם, והשיח הרב ברשתות החברתיות על "הג'ינג'ים", רק העלו את מחירם. "אנחנו חושבים שזה עשה נזק גדול. החמאסניקים פרסמו את הסרטון של שירי בכוונה, כדי להראות כמה הם אנושיים כביכול ואיך הם מתנהגים יפה ולוקחים אותם בעדינות. אני עושה הרבה פעילות מתחת לפני השטח, גם עבודה דיפלומטית. נפגשתי עם נציגים של הנשיא ביידן. שאלתי אנשים שמבינים בתחום אם אנחנו לא עושים להם נזק בכך שאנחנו מתראיינים הרבה והופכים את העולם. אמרו לי שמלכתחילה היה עדיף לא לעשות כל כך הרבה רעש, אבל לא אנחנו התחלנו את זה אלא חמאס שפרסם את הסרטון".
כשהחלו עסקאות חילופי השבויים קיוו בני המשפחה לראות את יקיריהם חוזרים הביתה, אך התאכזבו שוב ושוב. "זה מאוד מאוד קשה, אני רק מתחיל לדבר על זה ומיד דומע. בשבוע שעבר הייתי ממש בדיכאון. אתה לא יודע מה יגרום לרגש להתעורר פתאום. זו יכולה להיות תמונה או מילה או תפילה, ואתה מתחיל לבכות. היום קיבלתי סרטון שמראה את הבית של משפחת ביבס. הצעצועים של הילדים, הבקבוקים. זה קורע את הלב".
צפיתם בסרטון של ירדן שחמאס הפיץ ובו נטען כי שירי והילדים נהרגו?
"לא רציתי לראות את הסרטון. ראיתי רק את התמונה שלו, וזה היה מספיק קשה. אני מאמין שזה נועד להפעיל לחץ, ושהדברים שירדן אומר שם לא נכונים. ככל שהזמן עובר, יותר קשה לכולנו. קשה לנו עם הדאגות, וכמובן קשה להם להחזיק מעמד בתנאים שבהם הם מוחזקים. בצה"ל עדכנו אותנו בהודעה של חמאס. הם מלווים אותנו ובודקים את המידע. אני מרגיש כמו יעקב אבינו, שהתאבל על בנו יוסף שנים רבות וסירב להשלים עם היעלמותו, משום ש'גזירה על המת שישתכח מן הלב', אבל לא על החי. אנחנו מקווים שכמו יוסף, נגלה שהם חיים".
צמאים לשיח
בשבועות האחרונים מדלג בצלאל בין בני־ברק לתל־אביב. כאדריכל הוא אוהב את העיר הגדולה על עיצובה האורבני. כעת חשוב לו לאהוב גם את תושביה ולצמצם את השסע החברתי. "מה שקרה לא קרה סתם. אני רוצה שתהיה אהבת ישראל, אחדות. בתוך החושך צריך לראות את הדברים הטובים שמגיעים. אין דבר רע שבא מלמעלה. בשבעה ראיתי איך אנשים סביבי מתחזקים, אני בעצמי הוספתי שעות לימוד תורה. אני רוצה שאנשים יתחזקו ממה שקרה, ובעיקר שתהיה אחדות".
בשבוע שעבר הוא נאם בבית הכנסת הגדול בתל־אביב, ולפני כן שוחח עם התושבים ברחוב. "אמרתי שהכול מהשם יתברך, שאנחנו צריכים להיות מאוחדים. הסברתי על תרבות יוון ומה זה חנוכה, ועל האויב שלנו ישמעאל שרוצה להשמיד אותנו רוחנית". כשדיבר עם צעירים ברחוב, אחד מהם קטע אותו וצעק "אבל מה עם המתנחלים". "זה היה בלי שום קשר, משום מקום", מתאר שניידר. "אנשים מסביב השתיקו אותו, הם רצו לשמוע מה יש לי לומר. כואב לי שהגענו למצב הזה, שרק בגלל מה שקרה אנחנו אחים ומדברים".
המלחמה העלתה לדיון ביתר שאת את נושא השוויון בנטל. אנחנו נפגשים בבני־ברק שרוב תושביה לא מתגייסים. איך אתה מרגיש עם זה?
"אני אישית שירתי בצבא ובמילואים. אני רואה לא מעט מהציבור החרדי שמתגייסים. מי שלא לומד, שלא ישתמט. אגב, גם במגזר החילוני יש משתמטים. מעבר לזה, הציבור החרדי מתנדב בזק"א, מתנדב בהצלה, הם נושאים בנטל כל החיים. הם עושים עכשיו עבודת קודש שאף אחד אחר לא רוצה לעשות. אפשר לקרוא לזה שירות לאומי".
מה המסר שלך למקבלי ההחלטות?
"אני סומך על מקבלי ההחלטות. כל מי שבא בדרישות לממשלה, הוא פשוט לא נורמלי. הם יודעים דברים שאנחנו לא יודעים. רק בישראל אתה נוסע שעה במונית, והנהג מספר לך מה שר הכלכלה צריך לעשות, מה שר המשפטים צריך לעשות ומה ראש הממשלה צריך לעשות. אני לא הרמטכ"ל ולא שר הביטחון ולא ראש הממשלה, ואני לא מתיימר לדעת מה שהם יודעים בעזרת השב"כ והמוסד. יש לנו ממשלה וצריך לסמוך עליה".
