בדמיוני תיארתי אחרת את פסגת הסיגד. כשהגענו לראש ההר הגבוה במחוז אמבובר, האתר שאליו הגיעו המונים בחג הסיגד, מצאנו במקום שרידי חומת אבנים שסימנה את המתחם שבו עמדו הכוהנים והקייסים במעמד התפילה. בעת העלייה להר דמיינתי פסגה חשופה, אך שרידי החומה מוקפים כיום בצמחייה עבותה שהזכירה לי שכבר מזמן לא חוגגים כאן סיגד. לפני 35 שנים, כשאלפים מיהודי ביתא ישראל חיו כאן באזור, הייתה כאן קרחת גדולה ומתוחזקת שבה התכנסו כולם לתפילות הסיגד, אך השנים הרבות שחלפו מאז עלייתם ארצה שינו לחלוטין את פני המקום. רק חומת האבנים נשארה כדי להעיד על האירוע המרגש שהתרחש פה פעם, ושמבחינות רבות מתמצת את מהותה של יהדות אתיופיה.
עמרם אקלום, מדריך המסע, תיאר לפנינו כיצד היהודים מכל הכפרים באזור היו נאספים לכפר היהודי שלמרגלות ההר, לקראת החג שחל בכ"ט במרחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים. בשל מצוקת מקום, חלקם היו מתארחים בבתי הגויים בסביבה ומתגמלים אותם בבשר שהוגש בסעודת סיום הצום. בבוקר החג כולם היו טובלים בנהר, לובשים בגדי חג לבנים ומתכנסים בבית הכנסת. ספר התורה של הקהילה, ה'אורית', היה מוצא ומונח על ראשו של ילד קטן, כצעד המבטא טהרה. לאחר מכן היו כולם עולים להר הסיגד, כשבראשם צועדים הכוהנים והקייסים. חלק מהעולים על ההר היו נושאים על ראשם או גבם אבן כדי לבטא הכנעה והתבטלות לה', מוטיב דומיננטי ביהדות אתיופיה. בהגיעם לראש ההר היו הכוהנים והקייסים מתכנסים במתחם מסומן, ועד אחר הצהריים עמדו כולם והתפללו כשהם נתונים בצום.
הרב שרון שלום, מחבר הספר 'מסיני לאתיופיה', דיבר על משמעות החג. הסיגד, מלשון סגידה, מבטא גם רצון לחידוש הברית עם אלוקים וגם את ההכנעה כלפיו. תוכן נוסף של החג, שיצוין השבוע, הוא הכיסופים לירושלים. לדברי הרב שלום, באתיופיה התוכן הדומיננטי של הסיגד היה חידוש הברית. בראשית שנות השמונים, לאחר שראשוני ביתא ישראל זכו להגיע לארץ, הפכה הכמיהה לירושלים לתוכן המרכזי של החג, בתקווה שהדבר יתרום לזירוז העלאת שאר בני הקהילה שנותרו אז באתיופיה. כיום מתקיים האירוע המרכזי של הסיגד בשכונת ארמון הנציב בירושלים, אם כי יהודי חבל טיגראי שבקרב ביתא ישראל מקיימים אותו ברחבת הכותל המערבי.
העלייה להר הסיגד הייתה אחד השיאים במסע לאתיופיה, שבו השתתפתי לפני כשבועיים. מאחורי המסע עמדו שני גופים: ארגון 'עולים ביחד', הפועל לשילובם של יוצאי אתיופיה בעמדות מפתח בעולם התעסוקה הישראלי, וארגון 'מעוז', הפועל לחיזוק הממלכתיות והחוסן החברתי־כלכלי של ישראל. המסע נועד עבור אנשי תקשורת במטרה להכיר לעומק את סיפורם של קהילת יהודי אתיופיה, וגם כדי להביא לשינוי בתפיסות של הציבור הישראלי כלפיה. מלבד עשרים עיתונאים מכלי תקשורת שונים ומגוונים, השתתפו במסע גם עשרה מיוצאי הקהילה, ממקצועות שונים.
הסממנים הירושלמיים והארץ־ישראליים צועקים כאן מכל פינה. ההר הסמוך לעיר מכונה הר הזיתים, הנחל העובר בה נקרא ירדן, והכנסיות משחזרות את מבנה בית המקדש הראשון
כבר בעת ההכנה למסע, שהתקיימה בארץ, הבנו כמה מעט אנחנו יודעים על שורשיה של הקהילה. למדנו שבעבר הייתה באתיופיה ממלכה יהודית, ממלכת הגדעונים, שהתנהלה כאוטונומיה לכל דבר. למדנו שיהודי אתיופיה עלו יותר מאשר הועלו. שנים רבות לפני שמדינת ישראל פתחה את שעריה לקהילה, כבר פעלו רבים מתוכה כדי לעלות לארץ. נחשפנו גם למנהיגים מתוך הקהילה שפרצו את נתיבי העלייה לישראל אך עד היום לא זכו להכרה משמעותית. אכן, כדי לצלול לעומק של סיפור הקהילה ולהבין אותו יותר, לא מספיק לשמוע הרצאות היסטוריות בתוך כיתה. לשם כך יצאנו למסע פיזי של חמישה ימים, "מסע של רגליים, ראש ולב", כפי שהגדיר זאת מנכ"ל מעוז יואב הלר, שבו חזרנו עם יוצאי אתיופיה למחוזות ילדותם כדי לשמוע את סיפוריהם במקומות שבהם התרחשו.
פטרה של אפריקה
מי שמדמיין את אתיופיה כארץ מדברית צהובה וצחיחה, יופתע לדעת שלפחות האזורים שבהם חיו יהודי 'ביתא ישראל' הם הרים מוריקים ויפהפיים. אמנם הגענו באביב של אתיופיה, כשהירוק ירוק מאוד, אבל הבנו שבזכות הגשמים חלק גדול מהיופי הזה נשמר במשך כל השנה. המסע החל בעיר לַלִיבֶּלָה, עיר במחוז צפון־וולו במדינת אמהרה, שבצפון מרכזה של אתיופיה. ללילבלה מכונה 'פטרה של אפריקה' בזכות הכנסיות המרשימות והחצובות בסלע שנבנו בה. כינוי נוסף של העיר הוא ירושלים החדשה, בזכות האתרים הדתיים הרבים בה שנושאים שמות של מקומות בירושלים. המסורת מספרת שהקיסר לליבלה, שעל שמו נקראת העיר, ביקר בירושלים וניסה לשחזר את מבניה כתגובה לכיבושה על ידי המוסלמים. הסממנים הירושלמיים והארץ־ישראליים צועקים כאן מכל פינה. ההר הסמוך לעיר מכונה הר הזיתים, הנחל העובר בה נקרא ירדן, והכנסיות משחזרות את מבנה בית המקדש הראשון. ביום הזה, שהוקדש לאתיופיה בראייה כללית, הפנמנו עד כמה הנצרות האתיופית ספוגה בסממנים יהודיים.
ביום השני העמקנו את ההיכרות עם ההיסטוריה המפוארת של יהדות אתיופיה. אחרי תקופה ממושכת של קיום אוטונומיה יהודית, מהמאה התשיעית עד המאה ה־16, החלה תקופת דעיכה שבה יהדות אתיופיה נאלצה להיאבק על קיומה. במאה ה־19 החלה תקופת המיסיון שהפילה חללים רבים לנצרות, ובמקביל החל מאבקם של היהודים על העלייה לארץ ישראל. ביקרנו בכפר אתיופי שהכניס אותנו מעט לאורח החיים הפשוט והצנוע שממנו הגיעו יהודי אתיופיה, ומשם המשכנו למחוז גונדר, שהיה בעבר מקום מושבם של יהודים רבים.
בשלב זה של המסע התחלנו לשמוע את סיפוריהם האישיים של חברינו יוצאי אתיופיה. יאסו מנטסנוט היה רועה צאן מגיל שלוש. בגיל שמונה התוודע לקיומו של בית ספר באזור, וביקש ללכת ללמוד. אביו התנגד בתחילה, בעיקר מחשש להתבוללות, אך לבסוף נכנע להפצרותיו. מדי בוקר היה יאסו הולך שעתיים לכל כיוון כדי לזכות ללמוד בבית הספר באמבובר. בהמשך, כשהגיע לגיל חטיבת ביניים הוא יצא מדי יום ראשון, מצויד בלחם יבש ובתה, לבית ספר בעיירה אזזו. במשך השבוע לן שם אצל אישה מבוגרת, ורק בסוף השבוע חזר לביתו. כשהיה בן 16 הבחין שחלק ממכריו 'נעלמים', וכך גילה את נתיב העלייה לישראל דרך סודן. בניגוד לעמדת אביו הוא הצטרף לאחת הקבוצות, בעקבות החלום להגיע לירושלים. המסע נמשך כחודש, וארבעה ימים לפני שהגיעו לסודן נרצח אחד מהמבריחים שהובילו אותם. בסודן הם שוכנו במחנה פליטים, שם חוו מחלות, מגפות וגם מקרי אונס קשים. אחרי שורה של תלאות הגיע מנטסנוט לארץ במאי 1984, במסגרת מבצע 'סיכת זהב 2'.
לחתונתו הגיע הרב שלום כשראשו עטור בבד הצבוע בצבעי אדום ולבן. "האשכנזים צחקו וקראו לי רמבו, אבל מדובר במנהג שהקהילה האתיופית שימרה מימי שלמה המלך ושמוזכר עוד בשיר השירים, בפסוק 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו'"
הרב שרון שלום נולד באתיופיה כזאודה טספאי, והגיע לארץ בשנת 1982 במסגרת 'מבצע אחים'. גם משפחתו השאירה הכול מאחור וצעדה לסודן במשך שבועות, כשבליבם החלום על ירושלים. כאשר נדרשו להגיע לחופי ים סוף כדי לעלות על סירות השייטת, הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שבה ראה ים. לישראל הגיע לבדו, ובמשך קרוב לשנתיים, עד שהגיעו הוריו, חשב שהם נספו בדרך. המוטיב החוזר בסיפוריהם של בני הקהילה הוא הרצון העז לעלות ארצה – שהוטמע בהם מילדות על ידי הוריהם, והנכונות לעזוב הכול, להסתכן וללכת בעקבות הקול שהוביל אותם לארץ ישראל.
עטרה מימי שלמה
בערבו של היום השני למסע החלו סוגיות ההווה של השתלבות הקהילה האתיופית בישראל להתערבב עם סיפורי העבר. חודשים ספורים אחרי המחאה של בני הקהילה בעקבות מותו הטרגי של סלומון טקה ז"ל, יוצאי אתיופיה לא יכלו להניח בצד את קשיי ההווה ולהסתפק בנוסטלגיה. הם סיפרו בכאב רב על גילויי גזענות שהם חווים לעיתים, על הפחד משוטרים ועל התחושה הקשה שבגלל צבע עורם התופעות הללו עוברות גם לדור הבא של ילדיהם שכבר נולדו בארץ.
למחרת, כשסיירנו בהרי סמיין, מקום מושבם של רבים מ'ביתא ישראל', צפו כאבים נוספים. הרב שרון שלום קבל על חוסר ההכרה באורח חייה של 'ביתא ישראל'. הוא דיבר על הקהילה כ'גניזה חיה' ששימרה מסורת עמוקה ועתיקה, אך בגלל הנתק שחוותה משאר הקהילות היהודיות נדרשת כעת לוותר על מסורתה. לחתונתו הגיע הרב שלום כשראשו עטור בבד הצבוע בצבעי אדום ולבן. "האשכנזים צחקו וקראו לי רמבו, אבל מדובר במנהג שהקהילה האתיופית שימרה מימי שלמה המלך ושמוזכר עוד בשיר השירים, בפסוק 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו'".
בני פיקדו, ממדריכי המסע, סיפר בכאב כיצד לאחר שהגיע לארץ כילד בן שבע העירו אותו ואת אביו באמצע הלילה ודקרו אותם באיבר מינם כדי להשלים הליך של גיור לחומרא. "לא הבנתי מה עושים לנו", סיפר בדמעות. "ארבעים שנה אנחנו בארץ, ועד היום אבא שלי בא לבית הכנסת רק פעם בשנה, ביום הכיפורים". כשהגיע לבית הספר, חבריו של פיקדו לכיתה לעגו לו שהוא בא מן המדבר ושאינו יהודי. "גרמו לי להתבייש בהורים שלי ובמסורת שלהם". התיקון מבחינתו הגיע רק בגיל מאוחר יותר, כשהגיע לכפר הנוער ימין אורד. "מנהל הכפר חיים פרי הציל לי את החיים והחזיר לי את הביטחון. הוא אמר לנו שאנחנו היהלום בחברה הישראלית, ושהיא לא שווה כלום בלעדינו. כל מה שהייתי צריך זו ההכרה, שכבר בבית הספר היסודי המורה תגיד 'הילד הזה גיבור'".
בכפר בנקר ביקרנו בבית הספר שהקימה אימה של עו"ד רינה איילין־גורליק, אחת מחברות הקבוצה. רינה סיפרה כיצד אימה התעקשה כילדה לצאת ללמוד מחוץ לכפר יחד עם כמה בנים, אף שהדבר לא היה מקובל. אחרי שרכשה השכלה חזרה לכפר שלה ופתחה בו בית ספר בסיוע רשת אורט, שהקימה באתיופיה שורה של בתי ספר. כשעלו לישראל הוצע לאימה להיות תופרת, אך היא התעקשה לעבוד במקצועה והייתה למורה האתיופית הראשונה. בהמשך היום שמענו את סיפור משפחתו של ד"ר יוני ראובן, רופא המשלחת. אביו, שהיה גזבר ומפקח בכמה בתי ספר של אורט באתיופיה, הפך לאסיר ציון כשנעצר על ידי שלטונות אתיופיה וישב עשרה חודשים בכלא, שבמהלכם גם נחקר בעינויים. בסיפורים הרבים ששמענו לאורך היום בלטה ההכרה המאוחרת של חברי הקהילה בגבורתם של הוריהם שנאבקו על חינוך יהודי ועל עלייה לארץ, וסיכנו את חייהם למען המטרות הללו.
בהמשך הגענו למחוז אמבובר, לכפר שבו נולדה וגדלה חברת הקבוצה בליינש זביידה, אשת משרד החוץ שכיהנה בעבר כשגרירת ישראל באתיופיה. ביתה של בליינש עדיין עומד על תילו במורד הר. מתחתיו זורם נחל, שממנו שואבים התושבים גם היום מים בכלים לבתיהם. ליד הבית עדיין ניצבת בקתה ששימשה את נשות המשפחה כבית נידות בתקופת המחזור ולאחר לידה. בליינש נעמדה ליד המיטה שבה ישנה כילדה, ואמרה בדמעות: "בבית הזה, כל מה שהיה זו אהבה ונתינה". 13 ילדים הביאה לעולם אימה של זביידה, מתוכם נותרו בחיים רק שישה. אביה נחשב כ"קייס של הקייסים", והוא לימד רבים ממנהיגיה הרוחניים של הקהילה. אחיה יוסף וחבריו לימדו יהדות ועברית בבתי הספר המקומיים, נכלאו, עונו וכמעט הוצאו להורג. בשנות השבעים החלו אחיה הגדולים לעלות לישראל. היא עצמה עלתה בשנת 1984, שלוש שנים לפני הוריה. מביתה של בליינש המשכנו לבית הכנסת שבנה אביה בכפר וקיימנו בו תפילת מנחה. שם גם שמענו את סיפורו ההרואי של פרידה אקלום, אחיו של עמרם מדריך המסע, שבאומץ רב ובעקשנות פרץ את נתיב העלייה לישראל דרך סודן.
המסלול הנכון
בערב עלתה הטמפרטורה בשיח הקבוצתי, דווקא לאחר סיפורה של דבי רדא, הצברית היחידה מבין יוצאי אתיופיה שהשתתפו במסע. אף שגם היא וגם בעלה נולדו בארץ, האחות בטיפת חלב רצתה לחסן את בתה נגד שחפת כפי שמחסנים את העולים מאתיופיה. רדא תיארה בדבריה תחושת תלישות. "מצד אחד אני לא עולה, ומצד שני גם לא ממש ישראלית. מצד אחד הלשון שלי עברית, התרבות שלי ישראלית ועשיתי את כל 'המסלול הנכון', מצד שני תחושת הזרות מול החברה מלווה אותי כמעט בכל תחנה משמעותית בחיי – לימודים, חתונה ולידה. כשהדור שלי יוצא להפגין על היחס שהקהילה מקבלת, הוא סופג ביקורת גם מהדור המבוגר וגם מצד החברה הישראלית".
רינה איילין־גורליק, ממשתתפי המסע: "כשנחזור לארץ, אני מקווה שתסתכלו אחרת על הזקנות האתיופיות ברחוב. תסתכלו איך הצלחנו להגשים את חלום העלייה לירושלים"
בשלב זה עלתה בקבוצה השאלה עד כמה חיבור לשורשים ומודעות לזהות האתיופית מקלים על תחושת השייכות לחברה הישראלית. "אני ניסוי חברתי שלא הצליח", אמרה בכאב רינה איילין־גורליק. "עשיתי הכול לפי הספר, יש לי זהות ברורה, אני ישראלית, גאה בהוריי ובמוצא שלי, ועדיין מקבלת יחס שונה רק בגלל הצבע שלי". עמרם אקלום סיפר: "גדלתי אצל קייס ושום רב לא יצליח לערער את הזהות היהודית שלי, אבל עצם הניסיון לערער הוא אות קין עבורנו". אט־אט ובהדרגה עבר השיח הקבוצתי משיח של זהות לשיח של אחריות. כל אחד מחברי הקבוצה נדרש לשאלה מה ניתן לעשות כדי לרפא את הפצע המדמם והתחושות הקשות.
למחרת ביקרנו במחנה הממתינים של בני הפלשמורה באדיס־אבבה ושמענו את סיפורם. מדובר בסוגיה מורכבת וכואבת שכתבתי עליה כאן כמה פעמים. קרוב ל־9,000 מבני הפלשמורה שהיגרו מהכפרים לגונדר ולאדיס־אבבה, מחכים כבר שנים שממשלת ישראל תבצע את ההחלטה שקיבלה להעלותם ארצה. הם מנהלים אורח חיים יהודי ומוכנים לגיור מלא, ובינתיים סובלים מפיצול משפחות, תנאי חיים קשים ויחס שלילי משכניהם. התובנה המתסכלת שליוותה אותי במפגש איתם, הייתה שבמוקדם או במאוחר הם יעלו ארצה, וכל חודש שעובר רק מעצים את סבלם ועתיד לגבות מכולנו מחיר חברתי קשה.
בערב הסיכום של המסע אמרה רינה איילין־גורליק: "התחלתי את המסע עם תחושה קשה על כך שצריכים ללכת כל־כך רחוק כדי לספר את הסיפור שלנו. במאבק האחרון של הקהילה הרגשתי בודדה ולא מובנת. השבוע התקשרתי להורים שלי ואמרתי להם שלא תיארתי לעצמי שאוכל להעריץ אותם יותר ממה שאני מעריצה היום, אבל עכשיו זה קורה. תחושת הכעס התחלפה בתחושת גאווה. הייאוש וחוסר האונים התחלפו באופטימיות ובתקווה". את דבריה סיימה איילין־גורליק בפנייה נרגשת לחברי הקבוצה: "כשנחזור לארץ, אני מקווה שתסתכלו אחרת על הזקנות האתיופיות שהולכות ברחוב. תסתכלו איך אנחנו, עם כל־כך מעט ונגד כל הסיכויים, הצלחנו להגשים את חלום העלייה לירושלים. תהיו יותר אתיופים, תעזו גם, וביחד נשלים את המסע…". 
