הכנסת ה־22 לבשה חג לקראת השבעת ממשלת ישראל ה־35. באיחור של שנה כמעט, הצליח יו"ר כחול־לבן בני גנץ לגבש רוב של 62 ולהכריז על ממשלה. אל מול הוויכוחים האידיאולוגיים הסוערים שקדמו להכרזה זו על התלות בחברי הכנסת הערבים תומכי אויבינו, המתינו הכתבים ביציע בדריכות לרגע ההצבעה במליאה. גנץ עלה להציג ממשלת מיעוט, שבה חברו יחד כחול־לבן, העבודה, המחנה הדמוקרטי וישראל ביתנו, ובהצבעה הונפו מול עינינו אצבעותיהם של 62 חברי כנסת. התרחיש הבדיוני קם ונהיה: עשרת חברי הרשימה המשותפת (ללא בל"ד) כתבו מחדש את ההיסטוריה, ותמכו בממשלת גנץ מבחוץ. אצבעותיהם של עודד פורר, בוגי יעלון ואיימן עודה הונפו יחדיו במיצג של אחדות.
ובחזרה למציאות: למרות סבב הלחימה מול עזה, גנץ לא פסל לרגע את האפשרות להקים ממשלת מיעוט בתמיכת חברי הכנסת הערבים מאופוזיציה. בכחול־לבן מכנים את האפשרות הזו "אחת לפני בחירות", ולנוכח המבוי הסתום בשיחות מול הליכוד, נראה כי זוהי האפשרות היחידה בכלל.
בשמאל הכתירו את גנץ כ"רבין" החדש של המחנה מיד עם הפצעתו בשמי המערכת הפוליטית, ואם יקים גנץ ממשלת מיעוט, הוא אכן ילך בדרכו של האידיאל, הלכה למעשה: בדברי הימים של ממשלות ישראל נזכר יצחק רבין ז"ל כמי שעמד בראש שתי ממשלות מיעוט (לתקופה), ופעם אחת בתמיכת חברי כנסת ערבים.
בגין: "לא ייתכן ציון נמוך יותר להרכב ממשלתי. הקמת ממשלת מיעוט בימים אלה היא תקלה לאומית כפולה. ישלוט מיעוט על הרוב, ובתנאי שהשלטון יהיה של המערך ושלו בלבד" כך כתב על הממשלה הצרה שהוקמה אז ע"י יצחק רבין
בשנת 74', לאחר שממשלתה של גולדה מאיר נפלה, הקים רבין ממשלה צרה של 61 חברי כנסת, מתוכם שלושה חברי כנסת שברבות הימים הקימו את רע"ם. ראש הממשלה דאז מנחם בגין כינה אותה "ממשלת מיעוט" אף שזכתה כאמור לתמיכת 61 חברי כנסת, בעיקר בשל הדרת ציבור רחב מתוך ממשלה כזו.
בטור דעה שהתפרסם במעריב ביולי 74', חודש לאחר הקמתה, כתב בגין כך: "'ממשלת 61 פירושה לזרוק את הטלית והתפילין', אמרה גולדה", ובגין הסביר: "כוונתה של ראש הממשלה הייתה לעקרונות המדיניים. היא נעזרה בסיפור עממי נושא מוסר השכל חד: ספינה מאיימת להישבר, ורב החובל מבקש לזרוק את כל מה שכבד. רץ אחד וזורק את הטלית והתפילין. הגברת מאיר לא הסתירה את רצונה שלא להרים את ידה בעד (הממשלה) אך חסר היה לה האומץ, משום כך היא הצביעה בעד. הבא בתור הוא משה דיין, הוא תיאר את הקואליציה ככזו אשר כמוה לא ראה בחלומותיו השחורים ביותר. לא ייתכן ציון נמוך יותר להרכב ממשלתי", כתב בגין וסיכם: "הקמת ממשלת מיעוט בימים אלה היא תקלה לאומית כפולה. ישלוט מיעוט על הרוב, ובתנאי שהשלטון יהיה של המערך ושלו בלבד".
גם ב־84' הייתה המערך על סף הקמת ממשלת מיעוט, עד שהסכימו לבסוף יצחק שמיר ושמעון פרס על ממשלת אחדות. תיאור המחנות האידיאולוגיים מאותה תקופה כמו לקוח מימינו אנו: הליכוד ירד בכוחו מ־48 מנדטים ל־41, ולא יכול היה להרכיב ממשלת ימין־דתיים ללא תמיכתו של מאיר כהנא. במקביל, המערך לא יכול היה להרכיב ממשלה ללא תמיכת הרשימה המתקדמת וחד"ש (שתיהן מפלגות ערביות שפרס לא רצה בתמיכתן). המפלגות הדתיות שמרו על נאמנותן לליכוד, וסירבו להיעתר לפניות להקים ממשלה צרה עם המערך. רק לאחר התערבותו האישית של נשיא המדינה חיים הרצוג נמצא פתרון הרוטציה.
הקמת ממשלת רבין השנייה, ב־92', נתמכה בתחילה על ידי מפלגות מרצ וש"ס, והם מנו יחד 62 מנדטים ועוד חמישה של חד"ש ומד"ע מהאופוזיציה. לאחר כשנה, בעקבות מתיחות בין שולמית אלוני ממרצ לש"ס, פרשה האחרונה מהקואליציה ונולדה ממשלת מיעוט – שהצליחה להתקיים בזכות תמיכת אותם חמישה חברי כנסת ערבים משורות האופוזיציה. בהמשך, עם הצטרפות סיעת ייעוד של גונן שגב ואלכס גולדפרב, אישרה ממשלה זו את הסכם אוסלו ב'.
גם ממשלתו של פרס, אשר הוקמה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הייתה ממשלת מיעוט והורכבה מקואליציה בת 58 חברי כנסת. אגב, שחקן ישן־חדש במערכת הפוליטית, אהוד ברק, קבע שיא חדש של ארעיות בממשלות ישראל לאחר שהממשלה בראשותו, שהוא הקים ב־99', איבדה חיש מהר עשרות מתוך 74 חבריה, ונותרה לאחר כשנה וקצת עם 32 חברי כנסת בלבד.
הערבים יוכלו להפיל
בימין נתפסת ממשלת אוסלו כממשלה שהמיטה אסון על ישראל, ולכן כעת משתמשים בה כתמרור אדום אל מול רצונם של חלקים מכחול־לבן, כמו תל"ם, לתמוך בממשלת מיעוט.
חברי הכנסת צביקה האוזר, יועז הנדל ובוגי יעלון הסתייגו לא פעם מהקמת ממשלה כזו, אך לאחרונה נתנו את תמיכתם לאפשרות שהיא תוקם כאשר ליברמן יושב איתם בהצבעה ובל"ד אינה נוכחת. נפתלי בנט ואיילת שקד (שניהלו מו"מ מול כחול־לבן) הוזהרו פן יהפכו לגולדפרב ושגב, שהכשירו את ממשלת אוסלו של רבין.
בתשתית הקמתה של ממשלת מיעוט ניצבות זו מול זו שאלת ההישרדות מול שאלת קידום המדיניות. באשר להישרדות – ממשלה כזו יכולה ליהנות משנים ארוכות במשרדי הממשלה, אך בפועל, היכולת שלה לקדם מדיניות בכנסת היא אפסית כמעט. שהרי בממשלת מיעוט תומכים פחות ממחצית מספר חברי הכנסת, והיא מתקיימת הודות ל"תמיכה מבחוץ" של מפלגות שאינן חברות בקואליציה.
בכחול־לבן מנסים להבהיר בשבועות האחרונים כי לא יהיו תלויים בחברי הכנסת הערבים למעט בהצבעת האמון בממשלה, אולם בפועל הם לא יוכלו לקדם מדיניות בלעדיהם. כל אימת שחברי הכנסת של הרשימה המשותפת ירצו, הם יוכלו להצטרף לגוש הימין ולהפיל את הממשלה, או לסכל כל הצעת חוק שתעלה. בפועל, אורך חייה של הממשלה הזו, אם תקום, הוא קצר מועד, ותלוי באישור התקציב במרץ. בהצבעה הזו נדרשת לממשלה תמיכה של 61 ולא רוב יחסי. אם היא לא תצליח אז להעביר תקציב – היא תיפול.
אין לגיטימציה ציבורית
כמעט כל ממשלות המיעוט שהתקיימו בישראל נוצרו בשל פרישת אחת או יותר מסיעות הקואליציה באמצע הקדנציה, ופעלו עד להרחבת הממשלה או להשבעת ממשלה חדשה. גם ממשלה צרה בת 61 חברים בקואליציה מסיימת לעיתים את שנותיה מוקדם מהצפוי, ומתקשה לתפקד לנוכח התנגדות האופוזיציה והחברה הישראלית, אשר מחציתה נותרת ללא ייצוג בממשלה.
כך, ב־2015 התקשתה ממשלת נתניהו, שנתמכה על ידי 61 חברי כנסת בלבד, להמשיך לתפקד, לאחר שנסחטה בידי חבריה בכל הצבעה בכנסת. זכורים דודי אמסלם ואברהם נגוסה שניהלו מאבק להעלאת יהודי הפלאשמורה, ולקחו בשבי את הקואליציה כולה. רק עם צירוף ישראל ביתנו הצליחה הממשלה הזו להאריך את ימיה, עד לפרישת המפלגה, שהובילה שוב לקואליציה צרה ולא מתפקדת, שהובילה, כזכור, לבחירות מועד א' לשנה זו.
לאורך כל השנים נסבה סוגיית התמיכה של מפלגות האופוזיציה בממשלה על הסכמים מדיניים קריטיים לעתיד המדינה. המערך תמך בהסכמי קמפ־דיוויד שהובילה ממשלת הליכוד, הסיעות הערביות תמכו בהסכמי אוסלו אף שלא היו חלק מהממשלה, ומפלגת שינוי תמכה בשלבי החקיקה האחרונים של תוכנית ההתנתקות כשהיא מחוץ לממשלה.
כעת, נובמבר 2019, ממתינים לממשלת ישראל החדשה שתקום מסמכי תוכנית המאה של טראמפ, הטמונים עדיין במגרה בבית הלבן.
