אני לא מתיימר להמליץ לקוראים במי לבחור בשבוע הבא לכנסת, אבל אני בהחלט מציע לכם שלא להצביע על סמך איזושהי הבטחת בחירות. הפעם במיוחד, על רקע הבור התקציבי, אין שום משקל לאף סיסמה או הצהרה ששמעתם מהפוליטיקאים בחודשים האחרונים. רוב הציטוטים וההכרזות נוסחו על ידי מנהלי קמפיין לאחר שהריצו סקר כזה או אחר, בלי שום כוונה ממשית שמה שנאמר גם יצטרך להתממש. ואם במקרה הם התכוונו למה שאמרו, קרוב לוודאי שממילא הם לא יוכלו ליישם.
במפלגת ימינה, למשל, לא באמת חושבים להקים בקרוב תחנת רכבת בתפוח; בואו נתחיל במציאת תקציב להקמת המטרו של גוש דן, שכביכול כבר יצא לדרך אבל זקוק בדחיפות למשהו כמו 150 מיליארד שקל. במפלגת העבודה־גשר לא באמת מאמינים שהמדינה מסוגלת לבנות בעצמה 200 אלף דירות; תראו כמה המדינה מסתבכת ומתעכבת עם הקמת הקו הראשון של הרכבת הקלה בגוש דן, ולא במקרה היא מעדיפה להעביר כמה שיותר פרויקטים לידיים פרטיות.
כבר עכשיו ברור, עוד בטרם נסגרו הקלפיות ועוד לפני שהפרשנים החלו להרכיב קואליציות כאלה ואחרות, שאין שום קונסטלציה שתעמיד פה בעוד שבועות ספורים בניין ממשלתי יציב ובר־קיימא לשנים הבאות. לא ממשלת אחדות, לא ממשלה צרה, לא מימין ולא משמאל. כל שר שייבחר יחוש את הכיסא מתנדנד ואת האדמה רועדת תחתיו. ואל הלחץ הפוליטי הרגיל, שמכריח את נבחרינו לייצר פתרונות והישגים קצרי טווח שיאפשרו להם לגזור כמה סרטים לפני הבחירות הבאות, מתי שלא יבואו, תוסיפו הפעם את הצורך המיוחד להעמיד בלוח זמנים מטורף תקציב מכווץ ומהודק לשנת 2020, שיכלול דרישה קריטית למחוק את הגירעון שתירש הממשלה החדשה. עם בור של עשרה מיליארד שקל לפחות, גם אחרי עדכון והעלאת יעד הגירעון לעומת התוכנית המקורית, השאלה המרכזית תהיה איפה להכאיב הכי פחות.
ולכן, לפני שנספיק לשכוח את ההבטחות הגדולות שנשמעו פה לאורך השבועות האחרונים – הורדת יוקר המחיה, סבסוד גנים מגיל אפס, הוספת המון מיטות ומחלקות לבתי החולים, העלאת קצבאות הזקנה ועוד ועוד – נצטרך להתמודד בקרוב עם העלאת המע"מ ועם סדרה של קיצוצים בשירותים הציבוריים שכבר התרגלנו לקבל.
גוזרים קופון
סערת המצלמות כבשה את השיח הפוליטי לקראת הבחירות. עוד לפני שהחלו ניסיונות החקיקה החפוזים, הודיעו בליכוד על רכישת אלפי מצלמות שיתעדו את הבאים בשערי הקלפיות ואת הליכי הרישום וספירת הקולות, כדי לוודא שאף אחד לא גונב את הבחירות. במפלגת כחול־לבן הזדרזו כצפוי להגיב, והודיעו שגם הם יציידו את פעיליהם במצלמות משלהם. ובזמן שכולם התווכחו האם זה מותר ואתי לצלם את הבוחרים שבאים להצביע, אני דווקא חשבתי על האנשים שגזרו ויגזרו קופון ממכירה והשכרה של אותן אלפי מצלמות.
ולא מדובר כמובן רק במצלמות. בחודשים האחרונים נכתב לא מעט על האובדן הגדול של כספי ציבור בעקבות יום הבחירות שהתרגש עלינו פעמיים בשנה. הרבה פחות תשומת לב הוקדשה לבעלי עניין רבים שמאוד אוהבים את ימי הבחירות. אלה לא רק איילת שקד או בני גנץ שקיבלו לפתע הזדמנות שנייה ואולי ישפרו עמדות ביום שלישי הקרוב, אלא אלפי ואולי רבבות ישראלים שבחירות היא שעתם היפה ביותר, ודאי בפן הכלכלי.
כשמדברים על מאות מיליונים ואולי אפילו מיליארדים שנזרקים לפח בכל מערכת בחירות, קל לשכוח שחלק לא מבוטל מאותם כספים זורמים לחשבון בנק של מישהו ואינם מתפוגגים ונעלמים באוויר העולם. יועצים אסטרטגיים ששוב נקראו אל הדגל, עיתונים וערוצי מדיה שזכו לעדנה של פרסומות, חברות שלטי החוצות, מדפיסי המודעות ולצידן מיליוני פתקי ההצבעה, בעלי קניונים וחנויות, מפעילי אטרקציות שיקבלו השבוע זרם של ישראלים משועממים ביום חופש נוסף – קצת אחרי חופשת אוגוסט ורגע לפני חגי תשרי, עשרות אלפי עובדים שיקבלו משכורת כפולה כדי להתייצב לעבודה ביום השבתון, ועוד ועוד.
עיננו לא צרה חלילה, אבל חשוב לזכור את אותם רבים וטובים (וטובים פחות) בכל דיון על הקלות שבה זרמנו שוב לבחירות מיותרות, כיצד התרגש עלינו עוד יום שבתון שעולה למשק באובדן תוצר של כ־2 מיליארד שקל, ואיך נקלענו לעוד יום בחירות שעולה למדינה כחצי מיליארד שקל בעלות ישירה – עבור הצבת קלפיות, הדפסת מיליוני פתקים, מימון מפלגות, תשלום לעובדים, אולי גם הצבת מצלמות ועוד. בסבך האינטרסים הפוליטיים שגזרו עלינו את הבחירות האבסורדיות הללו, כדאי שנכניס גם את האינטרסים, הלחצים והתפילות של בעלי הקניונים, היועצים הפוליטיים, חברות הסקרים ומוכרי המצלמות, שמצידם ישמחו לראות אותנו בעוד חצי שנה הולכים שוב לבחירות מיותרות ויקרות.
