"אני סמוטריץ'"

אנחנו לקראת סגירת אחת מתערוכות האמנות המרכזיות בעולם, הביאנלה בוונציה, מה שגרם לאשתי, חרף התנגדות קלה ורפה מצדי, לגרור אותי מהנוחות שלי למטוס ישיר לוונציה.

אני ואשתי, זוג אמנים בעצמנו, הגענו לספוג קצת השראה ולראות איפה נמצא השיח באמנות העכשווית. אחרי הליכה בין רציפים, סמטאות ציוריות וגשרים צרים ומטריפים הגענו לארסנלה, המקום שבו ייצרו בעבר את ספינות הענק של הצי הוונציאני, וכיום היורודיסני של האמנות העכשווית.

השנה התערוכה המרכזית, In Minor Keys, עוסקת בין השאר בריפוי החברה. כבר בכניסה חיכה לנו השיר If I Must Die של המשורר העזתי רפעת אלערער, שנהרג בהפצצה ישראלית. בשיר מופיע ילד שמביט בעפיפון לבן ורואה בו תקווה.

חשוב לציין שהשנה הייתה סנסציה שלמה סביב ישראל. יותר ממאתיים אמנים ואנשי תרבות קראו להחרים את הביתן הישראלי. בפעם הקודמת האמנית והאוצרות הישראליות החליטו שלא לפתוח אותו עד להפסקת אש ועסקת חטופים. ידעתי את כל זה והגעתי סקפטי, אבל לא ציפיתי שכבר בכניסה אחטוף אגרוף בבטן.

הסתכלתי על המבקרים שנכנסים בהתרגשות לריפוי החברה, גומעים בשקיקה את הילד העזתי התמים. יכולתי כמעט לראות את תחושת האשמה על הקולוניאליזם מתמרקת והופכת להבעת חמלה. היה לי דחף להוסיף לשיר גם ילדים עזתים אחרים, כאלה שהעיפו בלוני נפץ או השתתפו בביזה ובטבח. כן, גם הם ילדים עזתים. אבל התאפקתי.

ריפוי החברה, אם תהיתם, הוא המון פוסט־קולוניאליזם, שבטיות, פמיניזם, הגירה, גזע והמון עיסוק בשיער בתצורות שונות. דילגתי בין עצי זית מחימר של האמנית הפלסטינית ורה תמארי, והתעכבתי על אקוורלים יפים של מוחמד ג'וחה, שצייר את עזה ההרוסה בסדרה No Shelter. גם שם היה לי דחף להוסיף לציורים את המנהרות, הטילים ומקומות המחבוא של החטופים.

בכל אופן, הדרך לריפוי החברה דורשת כנראה להפסיק את הקולוניאליזם, ומי שעומדת בחוד החנית של הדיכוי היא כמובן ישראל. לא מצאתי מדינה אחרת שנדרשת באופן כל כך מפורש לתת דין וחשבון על עוולות הנישול העולמיות.

ואם תהיתם איפה הייצוג הישראלי, אני יכול להרגיע אתכם. אבי מוגרבי הציג את Between a River and a Sea, עבודה על שתי משפחות ועל מרקם חיים שנשבר עם הקמת מדינת ישראל. שוב יצאתי בתחושה שעצם הקמת המדינה היא מה שהפריע לסדר הטבעי.

המשכתי בדרכי למצוא מזור בביתן הישראלי. שם העבודה, Nothingness of Rose, של בלו סימיון פיינרו, כבר אומר הכול. חלל שחור, מים שחורים מטפטפים לבריכה, וקשר לשיר "פוגת המוות" של פול צלאן. האמת היא שהעבודה הייתה עוצמתית. עמדתי מול הבריכה וראיתי את מבטי המבקרים משתקפים במים. עבודה מורכבת ויפה, עם מקום למחשבה.

דפדפנו בספר המבקרים, שהיה מלא בכתובות "Free Palestine", עד שבעמוד אחד מישהו כתב בגרמנית, בכתב יד יפה ומהודק, את "פוגת המוות", ובסוף הוסיף "לעולם לא נשכח". מרינה בכתה. היא התרגשה שאחרי כל הפרי פלסטיין יש מישהו שעומד לצידנו.

אבל האם זו תשובה הולמת למציאות העכשווית? אני לא חושב שכל תערוכת אמנות צריכה לנהל ויכוח פוליטי. אבל כשבשם ריפוי החברה אנחנו כל כך מושמצים, היה יפה אילו גם לנו היה ייצוג הולם של ריפוי. במקום זה קיבלנו תשובה רפה ואוניברסלית. מותר לישראלי לדבר רק כשהוא אבל על השואה, להזכיר לאנושות כמה היא מסוכנת ולומר "שלא נהיה כמוהם". ומה מותר לו לומר על ההווה? הכלום שבוורד.

למחרת מרינה ביקרה אותי. היא טענה שכבר הגעתי שבוי בנרטיב שלי, וזה מונע ממני לראות לא רק את האמנות אלא גם את המיעוטים הנרדפים. נעניתי לאתגר וניסיתי לתת מקום לדברים, אבל כל הזמן פיעמה בי השאלה: האם למערב יש בכלל דרך לנהל שיח על תיקון החברה בלי לקחת צד במערכה? בשדה שבו הרגש תופס את מקום העובדה, האם בשם הריפוי אנחנו בעצם מקעקעים נרטיב?

כל ההרהורים הגבוהים האלה לא מנעו ממני לטייל למחרת עם זוגתי שתחיה בסמטאות ונציה, כשאני מחזיק קרואסון פיסטוק נוזל. מרינה הייתה עסוקה בהדפס ידני של טקסטורות בעזרת כרית דיו ומחק פחם. רוב האנשים אורזים גרביים, מרינה מעדיפה כרית דיו.

אחת הטקסטורות הייתה של שער דלת. הדלת נפתחה וממנה יצא איש מבוגר שהזמין אותנו לקפה. האיש היה לא פחות מלורנצו דה קסטרו, מנהל בית הספר הבינלאומי לגרפיקה בוונציה.

אחרי שהתרשם עמוקות מההדפסים של מרינה וגילה שאנחנו ישראלים, השיחה כמובן הפכה לפוליטית. לורנצו הביע ביקורת על ישראל, אבל הציג עמדה מורכבת. לדבריו, היה מאפשר לאמנים ישראלים להציג, אבל לא נותן במה לממשלה, כפי שלא היה נותן במה לממשלות רוסיה ואיראן.

אני כמובן הסתייגתי בנימוס, אבל מה שהכי הפתיע אותו היה שאמרתי שאני מתנחל. כרגע גר בבית הכרם בירושלים, אבל רגע, נשאיר את זה בצד.

אמרתי לו שקולו של המתנחל לא רק מושתק אלא גם מושחר, ושאין לו מקום בביאנלה לאמנות. הנרטיב של ריפוי החברה אינו כולל אותו, אלא משתמש בו כדי להשמיץ את ישראל ולמרק רגשות אשמה. הוספתי שלמתנחל מיהודה ושומרון יש אמירה לא רק פונדמנטליסטית ודתית אלא גם רציונלית וערכית.

לורנצו הסתכל עליי בעיניים בורקות. הוא אמר שמעולם לא שמע את הדברים מוצגים כך, כי רוב הפרופסורים הישראלים שהוא פוגש ממהרים להסביר שהממשלה וסמוטריץ' לא מייצגים אותם. ואני אמרתי בפה מלא: "אני סמוטריץ'".

לורנצו שמח מהשיחה. הוא היה צריך לחזור לעיסוקיו, אבל לפני שנפרדנו הסתכל עליי במבט חודר ואמר שמעולם לא שמע כך את הקונפליקט. ואני הרגשתי שלמרות הכול, אולי בדרך עקיפה ואנושית, הצלחנו גם אנחנו להיכנס לביאנלה.

הבטחנו לשמור על קשר ונפרדנו כידידים.

חשוב להזכיר גם את Nabatele, עבודה אמביציוזית של האמנית היהודייה אנה קמישאן, שבנתה מעין בית כנסת מרחף. בוונציה של המאה השש־עשרה נאסר על בתי הכנסת לבלוט כלפי הרחוב. אבל מה שהיה נוקב במיוחד בעיניי היה מה שעמד במקום שבו ציפיתי לראות את העבודה, שהייתה סגורה: מעל הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה התנוסס דגל פלסטין.

בעיניי זה מספר את כל הסיפור. ליהודי מותר לדבר על הדיכוי בגלות, לבכות ולהרהר בשואה. אבל מי ששולט בקרקע ומי ששולט בשיח הוא כבר מישהו אחר.

כולם אומרים שאירופה שוקעת, והביקור הקצר שלי ביבשת בהחלט הותיר בי רושם כזה. גם ונציה באמת שוקעת, ואפשר לראות את מפלס המים עולה. אבל אירופה שוקעת לאט, ובינתיים היא עדיין משמשת במה. במה שלנו כמעט אין גישה אליה.