ארגון הטרור המסוכן ביותר או כישלון עם הצלחה אחת: חידת אל-קאעידה

מאז 11 בספטמבר 2001 הצליח אל־קאעידה לבצע בתוך ארצות הברית פיגוע קטלני אחד בדיוק. אם אתם זוכרים את פרטיו, אתם מבלים יותר מדי זמן במחשבות על טרור. ב־6 בדצמבר 2019, בפנסקולה שבפלורידה, קצין בחיל האוויר המלכותי הסעודי, בן 21, שלף אקדח גלוק שרכש כחוק והרג שלושה מלחים אמריקנים, עד ששוטרים הגיעו והרגו אותו. היורה, שהיה מסונף לזרוע התימנית של אל־קאעידה, שהה בבסיס במסגרת אימוני טיס. אני שהיתי אז בטאיף שבערב הסעודית, והסעודים שפגשתי אמרו שהם מצטערים על התקרית, אך רגועים משום שאחרי 18 שנות פיתוח טרוריסטי, המהלומה האכזרית ביותר שהצליחה אל־קאעידה להנחית לא הייתה חמורה בהרבה מאלימות שגרתית במקום העבודה.

הארגון השתוקק לתקוף שוב את אמריקה אחרי 11 בספטמבר ושקל כמה מזימות, אך הוא ניסה לממש אותן רק שלוש פעמים לפני פנסקולה. שלוש המזימות נכשלו.

ב־22 בדצמבר 2001 ניסה בריון מרושל בשם ריצ'רד ריד לפוצץ מטוס בדרכו למיאמי, באמצעות פצצה שהוסתרה בנעלי הספורט הגבוהות שלו. הוא לא הצליח להצית את הפתיל – שספג כנראה זיעת רגליים וגשם – וניסה להצית אותו, גפרור אחר גפרור, לעיני יתר הנוסעים, במקום לעשות זאת בפרטיות בחדרון השירותים.

הפיגוע הבא התרחש רק כעבור שמונה שנים, כאשר מהנדס פצצות מוכשר הפקיד את מטענו בידי אידיוט מוחלט. במטוס שעמד לנחות בדטרויט הזריק נוסע, שמטען חבלה נתפר אל תוך תחתוניו, חומר מצית כימי שטיגן את מפשעתו אך הותיר את המטוס שלם. שנה לאחר מכן, במזימה אדירה בהרבה, שיגרה אל־קאעידה באמצעות חברות שילוח פצצות שהוסתרו במדפסות לייזר ונועדו לעלות על מטוסי מטען בדרכם לארצות הברית. הרשויות יירטו את החבילות. ב־2017 חיסלה ארצות הברית את מייצר הפצצות, איברהים אל־עסירי, בתקיפת רחפן בתימן.

לשרוד עד 2017 בתפקיד בכיר באל־קאעידה היה הישג בפני עצמו. אנה ליקוסקי, מחברת הספר "אל־קאעידה אחרי 11 בספטמבר" וחוקרת במכון הנורווגי למחקרי ביטחון, אמרה לי שהדרג הבכיר של הארגון "נמחק" כבר ב־2012. סדרה של תקיפות רחפנים השמידה אותו לחלוטין, ובמקומו באו ג'יהאדיסטים צעירים יותר, מנוסים ואמינים פחות. ב־2011 חוסל אוסאמה בן־לאדן עצמו. יורשו, הרופא המצרי איימן א־זוואהירי, נהרג במתקפה של טילי הלפייר במרפסת ביתו בקאבול ב־2022.

נוכח רצף המחדלים הללו, קשה לראות באל־קאעידה דבר מלבד כישלון. בהקלטה מנובמבר 2002 שרטט בן־לאדן פנקס חשבונות של מוות, והבטיח שארגונו ידאג לאזן אותו. "כשם שאתם הורגים, כך תיהרגו; כשם שאתם מפציצים, כך תופצצו", איים. ארגונו רצח 2,977 בני אדם ב־11 בספטמבר, אך ב־25 השנים שחלפו מאז, הוא צבר גירעון כבד בחשבונו.

ובכל זאת, אסכולה בולטת בקרב חוקרי הטרור גורסת שזהו ארגון הטרור הערמומי והיעיל ביותר שקם אי־פעם – ושהוא מסוכן מאי־פעם. ברוס הופמן, שחקר ארגוני טרור עוד לפני שאל־קאעידה נוסדה, אמר לי שעמידותו יוצאת דופן. "הם שרדו את המתקפה הצבאית הגדולה בהיסטוריה שהופנתה נגד ארגון טרור", ציין הופמן, עמית בכיר במועצה ליחסי חוץ. הוא הצביע על האסטרטגיה הפשוטה שניסח בן־לאדן בסרטון מ־2004: לשחוק את האמריקנים ו"להקיז את דמם עד פשיטת רגל". "האסטרטגיה הזאת עובדת", אמר הופמן. דו"ח של אוניברסיטת בראון מ־2021 העריך את עלות המלחמה בטרור ביותר מ־8 טריליון דולר.

ההשקעה חסרת התקדים הזו הצליחה לעקור את אל־קאעידה מהמחנות הקטנים שהוא שלט בהם באפגניסטן. אך במקום המקלטים ההם קמו מקלטים גדולים בהרבה במקומות אחרים, ובהם חלקים מקרן אפריקה, תימן והסאהל – החגורה הצחיחה של מערב אפריקה שמדרום לסהרה. ה"זכייניות" של אל־קאעידה במקומות הללו אכזריות ועשירות. הזרוע המזרח־אפריקנית מפעילה כוח שנאמד בכ־10,000 לוחמים ומכניסה כ־100 מיליון דולר בשנה מגביית מיסים, הברחות וגזל. היא נוטלת נתח כמעט מכל עסקה בסומליה.

"הארגונים האלה לא רק זוכים בניצחונות צבאיים, אלא גם מממשים ריבונות", אומר הופמן. שמה של זרוע אל־קאעידה בסאהל, "ג'מאעת נצרת אל־אסלאם ואל־מוסלמין" (ארגון התמיכה באסלאם ובמוסלמים) – נשמע כמו חוג שמתכנס לקפה ועוגיות במסגד מקומי. אך רק השנה שעטו תחת דגלו משאיות עמוסות נשק ברחבי מאלי וכמעט הפילו את ממשלת המדינה. אנשי מיליציה הקשורים לארגון רצחו את שר ההגנה של מאלי בביתו.

אם אל־קאעידה חדל לתקוף את אמריקה משום שהעדיף, זמנית, למדוד את התקדמותו לא בגופות אמריקניות אלא בקילומטרים רבועים, הרי שהוא צבר הצלחה מסחררת. בהמשך הוא עשוי לשוב אל סדרי העדיפויות הישנים שלו. "הרעיון של אל־קאעידה הכה שורש", אומר הופמן, והדבר העניק להנהגת הארגון – המכונה לעיתים "גרעין אל־קאעידה" – את היכולת לבחור את המועד שבו ישובו להרוג אמריקנים. "מדאיגה אותי האפשרות שאל־קאעידה חוסך משאבים כדי לעשות משהו בארצות הברית, ועשוי לגייס לשם כך את הזכייניות".

מדים של קבוצה שהתפרקה

תחייתו של אל־קאעידה נחזית כבר שני עשורים, ועד כה טרם התממשה. אפשרות אחרת, שממעטים להשמיע מחשש לעין הרע, היא שגרעין אל־קאעידה שותק משום שהוא הולך בדרכם של בלוקבסטר ורדיושק – מותגים אמריקניים מצליחים שגוועו. הוא כבר אינו קיים, והשלוחות – מאיימות ככל שיהיו במדבריות שבהם הן פועלות – לובשות את מדיה של קבוצה שהתפרקה מזמן.

רבע מאה אחרי פיגועי 11 בספטמבר, כמחצית מאוכלוסיית העולם צעירה מכדי לזכור את הבלבול ששרר באותו יום. איש לא ידע אם ארבעת המטוסים היו היחידים, או שמא עוד ארבעים מטוסים שועטים באותו רגע לעבר מטרות אחרות. ב־CNN שיערו באותו ערב שמספר ההרוגים עלול להגיע לעשרות אלפים.

אם המטרה הייתה פחד, המשימה הושלמה. אלא שהפחד היה האמצעי; המטרה הייתה שינוי פוליטי. לכן כל ניתוח של אל־קאעידה צריך לשאול אם הארגון הצליח למנף את הפחד ההוא כדי להשיג את התוצאות הפוליטיות שאליהן חתר.

מי שמעניקים לבן־לאדן את הציונים הנדיבים ביותר מתמקדים באופן שבו ארגונו גרם לאמריקה לתקוע לעצמה אצבע בעין שוב ושוב בשנים שלאחר 11 בספטמבר. ההוגה ויליאם גלסטון העניק לבן־לאדן ציון של "ניצחון גורף, גם אם לאחר המוות", על שהביא את אמריקה לתגובות מטופשות שפילגו והחלישו אותה. אחרים, ובהם ברוס רידל, בכיר לשעבר ב־CIA, טענו שהמלכודות הללו היו תוכניתו של בן־לאדן מלכתחילה, ושהוא רצה לפתות את ארה"ב לפלוש לאפגניסטן ולהיקלע ל"מלחמת כיבוש ארוכה ועקובה מדם".

המחירים הכבדים ששילמה ארה"ב אינם ניתנים להכחשה. אלא שהם מעידים אולי על תבוסה אמריקנית, לא על ניצחונו של בן־לאדן. מכיוון שבן־לאדן היה פטפטן שאהב להתראיין לפני שנעשה לאדם המבוקש ביותר בהיסטוריה, התיעוד שהותיר אחריו על תקוותיו ועל חשיבתו האסטרטגית מקיף למדי, והוא מספק קנה מידה שלפיו אפשר למדוד את הצלחתו או כישלונו של הארגון שהקים. להצהרות הפומביות אפשר להוסיף כ־6,000 עמודים של מסמכים פנימיים שתפסה ארצות הברית במתחם אבוטאבאד, שבו העביר בן־לאדן את שנותיו האחרונות. המסמכים הללו מסלקים כל פיתוי לראות בו גאון אסטרטגי שחזה כל מעידה של אויביו וטמן מלכודות שנים מראש.

ב־1998 הצהיר מייסד אל־קאעידה על מטרותיו: "להרוג אמריקנים ובעלי בריתם", ו"לשחרר את מסגד אל־אקצה בירושלים ואת המסגד הקדוש במכה מאחיזתם, כדי שצבאותיהם יעזבו את אדמת האסלאם מובסים". המוטיבים הללו חזרו בעקביות בהצהרותיו. באותה מידה היה בן־לאדן ברור באשר לדרך שבה יניב הטרור את התוצאה הרצויה. בריאיון ל־CNN במרץ 1997 דיבר על "העברת הקרב אל תוך ארצות הברית". בנאום ממאי 2000 אמר שמעתה תנוהל המלחמה "נגד ארצות הברית, בתוך ארצות הברית". האמריקנים, ציין בראיון ל־ABC ב־1998, אינם מסוגלים לשאת כאב, ויגיבו לפיגועים לא במלחמה חוזרת אלא בשאלה "מה עשתה ממשלתנו שאילץ אותנו להגן על עצמנו". בריאיון מנובמבר 2001 רמז לתקוותו בדבר שינוי פוליטי בארה"ב: על אזרחיה "לנקוט אותה עמדה שנקטו בעבר", כשמחו נגד מלחמת וייטנאם.

בן־לאדן חווה את שנות האלפיים כרצף של אכזבות. אחרי תשע שנים של מרדף בלתי פוסק אחר חבריו, והצלחות דלות בביצוע פיגועים, היה מוכן להודות שתאוריית השינוי הפוליטי שלו הייתה נמהרת

פרופ' נלי להוּד מהמכללה למלחמה של הצבא האמריקני, מחברת הספר המקיף ביותר על מסמכי אבוטאבאד, אמרה לי שהחלומות־באספמיה הללו היו כל תוכניתו של בן־לאדן: "לשחזר את התנועה האמריקנית נגד מלחמת וייטנאם, לגרום לציבור האמריקני ללחוץ על הממשל שימשוך את כוחותיו מהמזרח התיכון". המסמכים חושפים אדם וארגון שנתפסו בלתי מוכנים לחלוטין לתגובה האמריקנית לפיגועי 11 בספטמבר. בן־לאדן ומקורביו "לא חשבו שארצות הברית תגיב בהכרזת מלחמה", אמרה להוד. הוא לא נערך לכיבוש ארוך־טווח של אפגניסטן, ולא ציפה לחיסול השיטתי של אנשיו במערכה שנמשכה שנים. במקום לסגת, כוחות אמריקניים הציפו את האזור.

בן־לאדן חווה את שנות האלפיים כרצף של אכזבות. אחרי תשע שנים של מרדף בלתי פוסק אחר חבריו, היה מוכן לערוך חשבון נפש ולהודות בינו לבין עצמו שתיאוריית השינוי הפוליטי שלו הייתה נמהרת.  במלחמת וייטנאם, שנמשכה עשרים שנה, נהרגו כ־58 אלף אמריקנים; ומכיוון שאמריקנים נהרגו אז בעיראק ובאפגניסטן בקצב של כ־500 בשנה, הסיק בן־לאדן שבעלי בריתו לא יוכלו להאיץ את הקצב די הצורך כדי ללבות זעם עממי בארצות הברית. באחד המסמכים שנתפסו טען בן־לאדן שאסטרטגיה טובה יותר תהיה מכה כלכלית שתפגע ב"הכנסתו של כל אזרח אמריקני". הוא מציע שאל־קאעידה ישקול לתקוף ספינות במצר הורמוז. הוא פיתח את התוכנית הזאת – רעיון לא רע, במחשבה שנייה – זמן קצר לפני שחיילי אריות הים חיסלו אותו.

לפי להוד, מסמכי אבוטאבאד מלמדים שבין 2002 ל־2004, בן־לאדן כמעט לא היה בקשר עם איש באל־קאעידה. הדברים עומדים בניגוד מוזר לגאונות האסטרטגית שיוחסה לו באותה תקופה. אך ארצות הברית עמדה אז לצאת למלחמת עיראק, ואולי היה קשה לדמיין שאיוולת בסדר גודל כזה יכולה להיות מעשה ידיה שלה, ולא תכנון של אויב מקיאווליסטי.

מלחמת התשה

בן־לאדן עודד את הרושם הזה. ב־2004, כשפרסם את הסרטון הראשון שלו אחרי קרוב לשלוש שנים ופנה אל הבוחרים האמריקנים ערב הבחירות לנשיאות, אמר להם שהוא מתכנן מלחמת התשה. הוא הזהיר אותם שבכוונתו להקיז את דמם לאט, כפי שאל־קאעידה "הקיז את דמה של רוסיה במשך עשר שנים" באפגניסטן, "עד שפשטה את הרגל ונאלצה לסגת מובסת" (בן־לאדן התעטר כאן בכבוד לא לו, שכן לוחמיו הערבים היו תיירי מלחמה, ואילו האפגנים הם שעשו את העבודה הקשה של הלחימה בסובייטים. "אבל זה התאים לנרטיב", אומר הופמן).

בפומבי הפך בן־לאדן את האילוץ ליתרון, ואמר שהמתקפה האמריקנית עליו היא ברכה. ואולם להוד נחרצת בעמדתה שמסמכי אבוטאבאד מראים את היפוכו של תכנון ערמומי, וחושפים תלונות בלתי פוסקות על אותן מכות שאל־קאעידה קיבל כביכול בברכה. מאחורי הקלעים קונן בן־לאדן על אוזלת ידם של אנשיו, על המחסור בכסף ועל חוסר יכולתו של הארגון לבצע אפילו מבצעים קטנים. "אל־קאעידה העלה את רעיון 'מלחמת ההתשה' רק בדיעבד", אמרה להוד, "זה לא היה מתוכנן". מי שהעניקו לבן־לאדן נקודות על גאונות אסטרטגית נפלו בפח התעמולה שלו.

אחרי מותו של בן־לאדן הפך א־זוואהירי את ההתשה לדוקטרינה הרשמית של אל־קאעידה: לשחוק את אמריקה ולהקיז את דמה עד מוות, "כדי שתקרוס תחת משקלה". כתבה ברוח דומה התפרסמה באתר הסאטירה האמריקני "האוניון", תחת הכותרת "ה־FBI חשף מזימה של אל־קאעידה, פשוט לשבת בשקט וליהנות מהתמוטטות ארצות הברית". לצידה התנוסס צילום של גבר מזוקן ורגוע, שרוע על ספה ושלט טלוויזיה בידו. הצילום חיקה את אחד הסרטונים האחרונים הידועים של בן־לאדן, מחליף ערוצים בחדר מוזנח ונטול חלונות.

נראה שבן־לאדן הבין כי המיט אסון על עצמו ועל בני בריתו. באחת הפעמים טען שגורלו של הטליבאן נחרץ ממילא, ולפיכך אין להאשים את ארגונו בכך שגרם לפלישה לפקיסטן ולחורבן משטרו. "ידענו בוודאות שאפגניסטן כבר הייתה מטרה, ושאמריקה נחושה להפיל את הטליבאן", כתב במסמך שמצטטת להוד. "כל מה שקרה היה קורה גם אילו לא תקפנו", כתב. הטענה המגוחכת הזאת – שג'ורג' בוש רצה לכבוש את אפגניסטן ורק הקדים את לוח הזמנים שלו בגלל 11 בספטמבר – מאששת את עצמה ו"מדיפה ריח של אשמה ערבית מודחקת", כותבת להוד.

השאלה אם אל־קאעידה עלה על אסטרטגיית ההתשה מתוך גאונות או טען לחוכמה שבדיעבד, היא במידה מסוימת חסרת חשיבות. ארצות הברית אכן הותשה בסופו של דבר ממלחמה ממושכת – לכן ברחנו מקאבול ב־2021 ומסרנו את השלטון לטליבאן – והתפרסות־היתר האמריקנית הייתה צפויה גם אם בן־לאדן לא חזה אותה. אפשר להסיק שאל־קאעידה מעד תחילה כשאיבד את מקלטו באפגניסטן, אך אז התאושש ושיחק בקלפיו במיומנות רבה. אלא שגם בכך יהיה משום זקיפת יותר מדי זכויות לארגון, והערכת־חסר של עומק האסון שהמיטו הפיגועים באמריקה על מטרתו.

נכון ל־9 בספטמבר 2001, המטרה התקדמה יפה. יומיים לפני הפיגועים שלח בן־לאדן שני מתאבדים תוניסאים, שהתחזו לעיתונאים, כדי לרצוח את אחמד שאה מסעוד, מנהיג הקואליציה האנטי־טליבאנית הידועה בשם "ברית הצפון". אילו עצר שם – רוצח את מסעוד ומבטל את המטוסים - עתידו של האסלאם הפוליטי היה שונה.

עד אמצע 2001 איבדה ברית הצפון את קאבול לידי הטליבאן. קשה להפריז בתיאור התקוות שתלו אסלאמיסטים מדרום אסיה בהצלחת הטליבאן. היכרותי הראשונה עם הטליבאן ותומכיו התרחשה חמישה חודשים לפני פיגועי 11 בספטמבר. הייתי בפשוואר, העיר הפקיסטנית הסמוכה למעבר חייבר בגבול אפגניסטן. תומכיו היו בכל פינה באותו אפריל, משום שבני הכת שלהם קיימו כינוס של אלפי משתתפים. הם ראו בהשתלטות הטליבאן על אפגניסטן אירוע מכונן, לא שונה בהרבה מהכרזת הח'ליפות של דאעש 13 שנה לאחר מכן.

בכינוס פגשתי גברים ממדינות המפרץ הפרסי, מאנגליה ומדרום אסיה (מעטים היו אפגנים). הטליבאן עצמו היה תנועה אפגנית, בעלת ידע מועט על העולם ועניין מועט בכיבושו. אך אסלאמיסטים סונים אחרים סברו שמן ההתחלה הפרובינציאלית הזאת תקום מדינה שתוכל לעבוד על שלל מיזמים אסלאמיסטיים. המשתתפים ראו באפגניסטן שבהנהגת הטליבאן מעבדה לממשל אסלאמי שמרני, ובבן־לאדניזם ניסוי מבטיח וצודק. מחוץ לכינוס קניתי חולצת טי שנכתב עליה "אוסאמה בן־לאדן – המוג'אהיד הגדול של האסלאם". היא עוטרה בסמל הווי של חברת נייקי.

במילים אחרות, ב־2001 חדל הטליבאן להיות תנועה מקומית בלבד. באותו שלב שבו החליט אל־קאעידה לתקוף את אמריקה, חיפש הטליבאן הכרה בינלאומית. והייתה לו דרך להשיג אותה. ראתב פופאל, אפגני שנלחם בג'יהאד בשנות השמונים (הוא איבד עין וזרוע בפיצוץ כושל בקאבול) ולימים ניהל חברת אבטחה בתקופת הכיבוש האמריקני, סיפר לי עד כמה הטליבאן היה קרוב.

על סף ההכרה

ארצות הברית החרימה את הטליבאן משום שנתן מחסה לבן־לאדן ובעקבות שורת הפרות של זכויות אדם. אך מדינות אחרות – לא רק פקיסטן – היו מוכנות לעשות שם עסקים. פגשתי את פופאל בבייג'ינג ב־2010. בעבר הוא חי בארצות הברית וריצה עונש מאסר בכלא אמריקני על הברחת סמים. כששב לאפגניסטן מארה"ב מצא את עצמו משמש איש קשר לסינים. תאגיד חומרי בניין סיני, סיפר, שלח נציג להיפגש עם הטליבאן בסוף שנות התשעים. קאבול הייתה הרוסה לאחר שנים של מלחמה, והסינים שלחו צוות מהנדסים לבדוק אם יוכלו לפתוח מפעל מלט – משאב שהביקוש לו יהיה עצום כאשר המדינה תשוקם. ב־1999 הוביל פופאל את משלחת הטליבאן הראשונה לבייג'ינג. הם נפגשו עם בכירי החברה ודנו בשיתוף פעולה. "התייחסו אלינו כאל אח"מים", סיפר לי, "הכול אוכל חלאל".

עד סוף שנת 2000 שיגרה סין משלחת לקאבול ולקנדהאר, לפגישה עם מולא עומר – מפגש נדיר בין מנהיג הטליבאן המתבודד ובין לא־מוסלמים. דרישתה הפוליטית היחידה של סין הייתה שהטליבאן ירסן כל ארגון מוסלמי סיני שמאתגר את שלטון בייג'ינג בשינג'יאנג.

"אילו 11 בספטמבר לא היה קורה", אמר לי פופאל, "ממשלת סין הייתה מכירה בטליבאן לא יאוחר מ־2003". ההיסטוריה החלופית שהוא מדמיין מסקרנת. "עם היעלמו של מסעוד", אמר, "המורל של ברית הצפון היה מת", והטליבאן היה יכול להשלים את כיבוש המדינה. רוב המדינות תיעבו את הטליבאן – אפילו הסינים זעמו אחרי שפוצץ את פסלי הבודהה העתיקים החצובים באבן בתחילת 2001 – אך בשלב מסוים כל מדינה שקיוותה לעשות עסקים עם אפגניסטן הייתה נאלצת להצטרף לערב הסעודית, לאיחוד האמירויות ולפקיסטן ולהכיר בשלטון הטליבאן. עם הצטרפותה של סין היה נופל אחד המחסומים האחרונים בפני הכרה, ושדה הניסויים הג'יהאדיסטי היה בדרכו ליהנות ממעמד זהה לטורקיה וללוקסמבורג.

אילו נמנע בן־לאדן מלתקוף את אמריקה, אולי היה זוכה לראות את תנועתו מטופחת תחת שלטון הטליבאן ונעשית לכוח אסלאמי עצום ובשל

פופאל סיפר לי שהטליבאן פעל באותה עת "בנפרד לחלוטין" מבן־לאדן ומאל־קאעידה, אף שהיו קרובים דתית (קיים ויכוח עד כמה עבד הטליבאן בשיתוף פעולה עם אל־קאעידה, וממילא עד כמה הכיר את מזימת 11 בספטמבר ואת השלכותיה. המנהיגים היו קרובים, לפחות חברתית; פופאל סעד פעמיים עם א־זוואהירי, שמארחיו הטליבאנים הציגו בפניו כ"רופא מצרי שבונה בתי חולים"). הארגון היה להוט להדק את שליטתו באפגניסטן, ולא מיהר להסתכן באובדן הכול כדי להנחית מכה על כופרים בארץ רחוקה. אילו נמנע בן־לאדן מלתקוף את אמריקה, אולי היה זוכה לראות את תנועתו מטופחת תחת שלטון הטליבאן ונעשית לכוח אסלאמי עצום ובשל יותר. ברגע שהאמריקנים קבעו שאל־קאעידה הוא שביצע את הזוועה מתוך הבסיס האפגני, הכרה בינלאומית בשלטון הטליבאן נעשתה בלתי אפשרית.

הטענה שאל־קאעידה ראוי לציונים גבוהים כארגון טרור, או אפילו לציון עובר, נדרשת אפוא להתמודד עם ההשגות הבאות: במשך 25 שנה הוא כמעט לא הצליח לתקוף את אמריקה; אנשי המפתח שלו חוסלו; מלחמת ההתשה שלתוכה נקלע נכשלה בקנה המידה שלו עצמו; והצלחתו הגדולה, פיגועי 11 בספטמבר, קטעה בבת אחת את מיזם המדינה הסוני־אסלאמיסטי המבטיח ביותר שיצא לדרך מאז קץ הח'ליפות העות'מאנית ב־1924.

התשובה המשכנעת ביותר להשגות הללו מתמצה במילה אחת: זכייניות. כמו גרסה מרושעת של ריי קרוק, האיש שהפך את מקדונלד'ס לאימפריה עולמית, החלו בן־לאדן ואחריו א־זוואהירי להעניק רישיונות למותג אל־קאעידה לארגוני ג'יהאד עצמאיים הרחק מאפגניסטן. ב־2004, אחרי פניות מצד ג'יהאדיסטים בעיראק, פתח בן־לאדן בתהליך קליטת הזכייניות; היה ברור שמשימת הג'יהאד שם תהיה הריגת חיילים אמריקנים. אל־קאעידה קיבל שבועות אמונים ממנהיגי הזכייניות וניסה לסנן אותם. ברוס הופמן מכנה את ההתפשטות הזאת "אסטרטגיית הישרדות", ואומר שהיא עבדה כמתוכנן, כפתרון ללחץ הבלתי פוסק שהפעילה ארצות הברית על גרעין הארגון. לדברי הופמן, בן־לאדן השלים בעל כורחו עם כך שאין לו עוד בסיס באפגניסטן, והקים בסיסים אחרים כדי לגדר את עצמו מפני הכחדה. השלוחות הללו – בעיראק, בצפון אפריקה ובמערבה (הצטרפו ב־2007), בתימן (2009), במזרח אפריקה (2012) ובתת־היבשת ההודית (2014) – החטיאו לא פעם, אך ההצלחות השתלמו.

בהשוואה לגרעין אל־קאעידה, הקבוצות האלה הן "מתעשרים חדשים". במשך שנים יילל בן־לאדן על מחסור בכסף ובלוחמים. הזכייניות, בייחוד באפריקה, גדושות באנשים ובאמצעים. לא ארצות הברית ולא שום מדינה אחרת הצליחו להשמיד ולו זכיינית אחת; אדרבה, ממשלות סומליה ומאלי היו קרובות ליפול בידיהן, וכך גם ערים בתימן. באפריל פשטו לוחמים המסונפים לזכיינית הסאהל, נצרת אל־אסלאם, על במקו בירת מאלי, והם ממשיכים לשלוט בחלק ניכר מצפון המדינה.

שרה חרמוש, קבלנית ביטחון ומומחית לטרור שעוקבת אחר ארגוני ג'יהאד, אמרה לי שהזכייניות למדו משגיאותיו של גרעין אל־קאעידה. היא מזהירה מפני הערכת אל־קאעידה כמוחלש רק משום שלא ביצע פיגועים לאחרונה. "אל־קאעידה צובר הישגים אדירים בזירות רבות", אומרת חרמוש. "היכולת שלהם כיום רחוקה בהרבה ממה שהייתה לפני 11 בספטמבר", והשתיקה היא "אסטרטגיה מכוונת" שנועדה לאפשר בנייה מחדש במחתרת. "הם לא רוצים לעשות רעש שיסיט את המבט אליהם דווקא עכשיו, כי הם עדיין לא מוכנים לפיגועי הנקמה שהם מתכננים". הזרוע התימנית, שביצעה את פיגוע הירי בפנסקולה ב־2019, הופקדה על הובלת המבצעים נגד המערב, ופיתחה תוכניות רחפנים.

יתרה מזו, אמרה חרמוש, יש סימנים לכך ששבועות האמונים של הזכייניות לגרעין אל־קאעידה עדיין מכובדות. מאז מותו של א־זוואהירי ב־2022, רוב הסימנים מצביעים על היורש, מצרי אף הוא, המוכר בכינוי המחתרתי סייף אל־עדל – "חרב הצדק". כקצין צבא לשעבר, כיום בשנות השישים לחייו, נראה שסייף אל־עדל הקשיב היטב לשיעורי אסטרטגיה וטקטיקה. הוא יעץ לבן־לאדן שלא לתקוף את מגדלי התאומים, מתוך הנחה נכונה שהדבר יזמין פעולת תגמול נגד הטליבאן. הוא שרד שלושים שנה שבהן היה מבוקש בידי המדינה החזקה בעולם. בשני העשורים האחרונים היה אורחה של הרפובליקה האסלאמית של איראן, במסגרת עסקת אויבו־של־אויבי (כארגון סוני קיצוני, אל־קאעידה אינו בעל ברית טבעית של איראן השיעית).

לדברי חרמוש, השלוחות מצייתות לפקודותיו של אל־עדל. הוא הורה לזרוע התימנית להתמקד ביכולות תקיפה ימיות, וכך היא עשתה. הוא הנחה את הקבוצות לחתור לעצמאות כלכלית, וזרוע הסאהל החלה לפתח מקורות הכנסה מכופר. גם מאמצים חדשים שזוהו, להפעיל רחפנים ולאמץ טכנולוגיות הדפסת תלת־ממד, באו בעקבות קריאתו לזכייניות להתחכם בדרך הג'יהאד. חרמוש הודתה שהקבוצות מנהלות את ענייניהן בעצמן, ושאף אחת מהן לא חידשה בפומבי את שבועת האמונים שלה לאל־קאעידה בכך שהכירה באל־עדל כאמיר החדש, "אבל הן מקשיבות לו והולכות אחרי מה שהוא אומר עד הפסיק האחרון". אם הטענה נכונה יש בה כדי להדאיג, שכן הנחיותיו האחרונות של אל־עדל כוללות עצה להרעיל בארות, לזהם אספקת מזון בחיידקים, לבצע התנקשויות בערים ולהחליף מתאבדים אנושיים ברחפנים קטלניים.

עצות מיושנות

בשלב הזה, הפינג־פונג כבר אמור להיות מוכר לקורא: על כל ראיה שמציגה את מנהיגי אל־קאעידה כגאונים שטניים, קיימת ראיית־נגד שמציגה אותם כשלומיאלים חסרי תקנה. כמו במקרה של מלחמת ההתשה, אומרת נלי להוד, אין כמעט ראיות לכך שבן־לאדן סבר בסופו של דבר שהזכיינות היא אסטרטגיה מנצחת, ויש הרבה ראיות לכך שראה בבעלי בריתו הרחוקים כאב ראש טרוריסטי. בן־לאדן כינה אותם "נטל על הג'יהאד". במתחם אבוטאבאד הוא נעשה לחלוץ העבודה־מרחוק, וגילה הרבה לפני הקורונה כמה קשה לנהל ארגון שאינך רואה את עובדיו.

עד מהרה התגלו הזכייניות כסוררות, ולמען האמת כמטורפות. אבו מוסעב א־זרקאווי, מנהיג הזכיינית העיראקית, התברר כפסיכופת פראי. בן־לאדן ראה את עצמו שכלתן, מחושב ובררן בהחלטה מי צריך למות. א־זרקאווי, לעומתו, נטה להכריע תמיד לטובת עריפת הראש, והתענג על שפיכות דמים. כאשר מנהיגי אל־קאעידה ביקשו ממנו לחדול מהריגת אזרחים שיעים משום שהדבר מרחיק תומכים פוטנציאליים, התעלם א־זרקאווי מהבקשה. הארגון נעלם מהרדאר של אל־קאעידה ב־2007, ומאז לא ממש הקשיב לו.

זכייניות אחרות אימצו את מותג אל־קאעידה עוד לפני שהנהגת הארגון הספיקה לסנן אותן. סדרי העדיפויות שלהן התנגשו לא פעם באלה של בן־לאדן, והוא וא־זוואהירי הצטמצמו לתפקיד מייעץ. במקום לבנות גרסאות נאמנות ועמידות של עצמו, יצר אל־קאעידה בעיית ניהול מהגיהינום. אפילו הזכייניות המאולפות יותר, כמו אלה שבתימן ובצפון אפריקה ובמערבה, אמרו לבן־לאדן בהזדמנויות שונות, בניסוח מאופק, שיעזוב אותן בשקט ויתעסק בענייניו. מנותק מסדר היום המקומי, הוא סיפק עצות מיושנות או בלתי מבוססות. הוא אמר לארגון בצפון אפריקה ובמערבה שלא לסגור עסקת כופר עם צרפת אחרי שאנשיו חטפו בני ערובה. הוא הזכיר לתימנים שעליהם להתמקד בתקיפת אמריקה ולא בממשלת תימן או בחות'ים הנתמכים בידי איראן. בשני המקרים הרגיעו השלוחות את מנהיגן הנעדר שהן יודעות טוב יותר, ולבן־לאדן לא נותר אלא לזעוף ולכתוב תזכירים פנימיים מתוסכלים.

המקרה הדרמטי ביותר של מרי היה דאעש, יורשת הזרוע של א־זרקאווי באל־קאעידה. מיזם דאעש קרס בסופו של דבר, אחרי שכל העולם המתורבת החליט לעצור אותו בכוח. אבל לפני כן הוא עקף את אל־קאעידה ונעשה לארגון הג'יהאד המוביל בעולם. בהשוואה אליו נראה אל־קאעידה זהיר ומאופק. הוא כבש הרבה פחות שטח, שפך פחות דם, וזכה למוניטין של הארגון המועדף על מוסלמים רדיקלים שנהנים להתחבא במרתפים בחברת מצרים קשישים. א־זרקאווי חוסל ב־2006, אך דאעש המשיך בתחביבו של מייסדו הרוחני – ביתור כופרים מול המצלמה, מנהג שאל־קאעידה הסתייג ממנו משום שבעיניו הוא הזיק למטרה.

בספרה מצטטת להוד מכתב ששלח א־זוואהירי לבן־לאדן ב־2011, ובו כתב שאינו מאמין למדיניות דאעש לזעזע ולהחריד אפילו את תומכיו הפוטנציאליים. "האם אין האחים מסתפקים במספר אויביהם הנוכחיים, עד שהם להוטים להוסיף חדשים לרשימה?", תהה א־זוואהירי. ב־2014 התנער אל־קאעידה מדאעש, אחרי חודשים של מחלוקות. בהמשך הוציא דאעש את אל־קאעידה מכלל האסלאם, אחרי שמנהיגיו סירבו להישבע אמונים לח'ליפות של אבו־בכר אל־בגדדי.

דאעש גרם למוסלמים רבים לסלוד מרעיון הג'יהאד כליל. רבים מהם אהדו את בן־לאדן והיו עוינים לארצות הברית וישראל, ואולם דאעש שכנע אותם שטרור הג'יהאד הוא כת מוות.

התמורה שעבר מנהיג אזורי אחר שלה, אחמד א־שרע, הייתה במובנים מסוימים הרסנית עוד יותר למודל אל־קאעידה. ותיק הג'יהאד נגד האמריקנים בעיראק ומי שהיה מקורב לאל־בגדדי, נפרד ממנו ב־2013, זמן קצר לפני שזה הכריז על ח'ליפותו. הארגון שהוביל א־שרע, חזית א־נוסרה, לא היה טוב בהרבה: גם הוא עינה והרג והקים מדינת ג'יהאד, במקרה זה נאמנה לא־זוואהירי. אך במהלך כחמש שנים איבדו א־שרע וחסידיו את תיאבונם לג'יהאד. ב־2023 אמר א־שרע לעיתונאי ואסים נאסר שהם אינם ג'יהאדיסטים עוד, ושתנועת הג'יהאד העולמית "הביאה לקהילותיהם חורבן וכישלון בלבד". לפי פרסומים, הוא והג'יהאדיסטים המשתנים שלו סייעו לארצות הברית לתקוף גורמי דאעש במזרח התיכון. בדצמבר 2024, הם כבשו את דמשק והשתלטו על ממשלת סוריה. מאז ביקר א־שרע כנשיא בלונדון ובוושינגטון, ודונלד טראמפ הכריז שהוא "בחור מושך".

"אל־קאעידה הוליד בן טוב ובן רע. הבן הרע היה דאעש, והוא הוציא שם רע לכל המשפחה. אבל אז הבן הטוב שיחק עם הקלפים שלו כל־כך טוב עד שהגיע לשלטון על מדינה"

הדוגמה הזאת לא נעלמה מעיני העולם. ואסים נאסר, כתב "פראנס 24" ועמית מחקר בכיר במרכז סופאן, ראיין לאחרונה את הנהגת זרוע הסאהל הנוכחית של אל־קאעידה, נצרת אל־אסלאם. הוא אמר לי שהארגון למד מא־שרע ש"אפשר לצאת מהמרחב הג'יהאדיסטי ולהתקבל בקהילה הבינלאומית". לדבריו, הארגון שוקל לעבור תמורה דומה.

"אל־קאעידה הוליד בן טוב ובן רע", אמר לי תומאס הגהאמר, חוקר ג'יהאדיזם מאוניברסיטת אוקספורד. "הבן הרע היה דאעש, והוא הוציא שם רע לכל המשפחה. אבל אז הבן הטוב שיחק עם הקלפים שלו כל־כך טוב עד שהגיע לשלטון על מדינה". אל־קאעידה רצה שהזכייניות ימחישו כיצד הוא שורד, אך הן הראו שהאידאולוגיה שלו מובילה לעריפות ראשים אם הולכים אחריה, ולשלטון אם זונחים אותה.

סיפור רפאים

קשה להשלים עם העובדה שהאויב שלך אידיוט, ושאתה בכל זאת מפסיד לו איכשהו. אולי עם כל הזמן הפנוי שיש לו בבית המסתור שלו באיראן, סייף אל־עדל למד בקורס מקוון כיצד להניע את עובדיו ולשמור אותם ממוקדים במשימה, מה שקודמיו לא ידעו לעשות. האפשרות האחרת היא שסייף אל־עדל אינו שולט בדבר, ושהוא חסר חשיבות כבר שנים. אף אחת מהאפשרויות אינה מיטיבה עם ארצות הברית. הראשונה מלמדת שאחרי 25 שנות מלחמה בטרור, ייתכן שהטרור מנצח. השנייה מלמדת שקומץ אפסים חסרי כישרון הצליחו לשכנע את ארצות הברית לשרוף את תקציבה הצבאי מבלי לשפר את מעמדה במזרח התיכון.

שתי האופציות אפשריות, וקשה להבחין בין אל־קאעידה שבונה את עצמו מחדש בחשאי, ובין אל־קאעידה שמת. חתול שאורב לטרפו, שקט בדיוק כמו חתול שחטף מחבט בראש לפני שבועיים. אחדים מחוקרי הג'יהאדיזם נשמעים מותשים מהמשימה לשכנע אנשים שגרעין אל־קאעידה הוא החתול מהסוג השני. בעיני קול בונזל, היסטוריון מאוניברסיטת טקסס באוסטין, הרעיון שאל־קאעידה הוא "מפלצת סמויה" שאוגרת כוח במסווה של חולשה, הוא "שטות גמורה ברובה".

"אני לא מוצא כמעט שום ראיה לכך שיש לאל־קאעידה יכולת או כשירות כארגון מרכזי", אמר בונזל. השלוחות השונות קוראות לעצמן אל־קאעידה, אך נראה שאינן מקבלות שום הנחיה של ממש מאיש בגרעין אל־קאעידה. הוא דימה את גרעין הארגון לחבורת זקנים שמתכנסים מדי פעם כדי להוציא הודעה, אך אין להם יכולת לעשות דבר מלבד לצעוק אל החלל, משום שהג'יהאד העולמי המשיך הלאה מזמן.

"לסניפים שפועלים תחת שמו של אל־קאעידה יש מעט מאוד קשר להנהגה המרכזית שיושבת באיראן, באפגניסטן ובפקיסטן", אמר בונזל. העובדה שסייף אל־עדל מצוי תחת פיקוח איראני הייתה מקשה על קבלת פקודותיו, שהרי כל אדם היה תוהה אם הוכתבו בידי קצין מודיעין איראני. בעוד ג'יהאדיסטים אחרים בילו את 25 השנים האחרונות בהכרזת ח'ליפויות, בכיבוש ערים גדולות ובזריעת טבח ואימה, סייף אל־עדל כותב מאמרים וממלמל הבטחות על משהו גדול שנמצא בהכנה. המאמרים האלה, אומר בונזל, אינם מעוררים התלהבות בקרב ג'יהאדיסטים, ודאי לא אצל צעירים השבהם.

דניאל ביימן, ותיק פרשני אל־קאעידה מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, הזכיר לי שאל־קאעידה אפילו לא הודיע רשמית שסייף אל־עדל הוא העומד בראשו. "חוסר הנכונות שלהם למנות מנהיג נראה לי מפליל מאוד", אמר. "אם אתה בן עשרים ורוצה להצטרף, מה תחשוב? הנה ארגון שלא עשה הרבה, ואני אפילו לא יודע מי המנהיג שלו". ככל שהזמן עובר ואל־קאעידה כמעט אינו מנחית מהלומות על אויבו הראשי, "בשלב מסוים המספרים נעשים ברורים", אמר ביימן. המסקנה הסבירה ביותר היא שגרעין אל־קאעידה "חלש מאוד".

תומאס הגהאמר אומר שכבר עשרות שנים מביכה אותו ההשערה שפיגוע גדול של אל־קאעידה נמצא ממש מעבר לפינה: "כמה זמן עלינו לחכות עד שנחליט שהתחזית הזאת שגויה?" אף שפיגוע עלול להתרחש בכל רגע, כמעט כל ארגון טרור מסוגל לבצע פיגוע יחיד. השאלה היא אם אל־קאעידה מסוגל לנהל מערכת טרור מתמשכת. כרגע נראה שהתשובה שלילית.

חבורת חסרי הכישרון הזו הצליחה לגור בלי לשלם שכירות בתוך ראשו של הממסד האמריקני לביטחון לאומי, במשך מספר שנים יוצא דופן

מה שמדהים במיוחד באל־קאעידה, אמר הגהאמר, הוא שהוא שכנע רבים מאויביו להתגלגל איתו. חבורת חסרי הכישרון הזאת הצליחה איכשהו "לגור בלי לשלם שכר דירה בתוך ראשו של הממסד האמריקני לביטחון לאומי, במשך מספר שנים יוצא דופן". הוא שכן בדמיון הקולקטיבי ושלט בו, ויכולתו העיקשת להישאר בתודעת אויביו מרשימה יותר מכל הישג ממשי שלו. האיומים שהציב הארגון היו אמיתיים והיה היגיון באיתורו ובהשמדתו, אך מה שהגהאמר מכנה "סיפור הרפאים" של אל־קאעידה – המחשבות הבלתי פוסקות עליו, וההשקעה הקדחתנית של כוח ומחשבה כדי להיאבק בארגון שכל הראיות מלמדות שהוא בהתפוררות – היה צריך להסתיים מזמן.

ב־2015, בשיא כוחו של דאעש, נשאתי הרצאה עליו בפני קהל סגור של קובעי מדיניות ומומחים. הדגשתי שהארגון רוצה לבנות מדינה, ושבניגוד לאל־קאעידה הוא יצמצם את מאמציו לבצע פיגועים בארה"ב אם יחשוב שהם מתנגשים בחזון הזה. אחרי ההרצאה ניגש אליי בכיר לשעבר במחלקת המדינה ואמר שאין לו סיבה לפקפק בניתוח שלי. אבל, אמר, כדאי לי לברור את מילותיי בזהירות, משום שכל מי שחוזה פחות פיגועים ילעגו לו כשאחד כזה יתרחש, וכל מי שאומר שיכולות האויב נשחקו יזכה להתעלמות נצחית כאשר האויב יצליח להנחית מכה אחרונה. "אתה לא רוצה להיות הבחור ההוא", אמר, זה שאומר לכולם להירגע, יום לפני שאלפי בני אדם מורעלים בחומר מתוצרת סייף אל־עדל בתוך קערת דגני הבוקר שלהם.

אלא שבמקרה של אל־קאעידה, הבחור ההוא צדק ב־25 השנים האחרונות.