הייתה תקופה שבה כל הודעה מדינית של שר החוץ הבריטי נחשבה לאירוע בעל משמעות עולמית.

לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה בריטניה המעצמה הכלכלית והצבאית המובילה בעולם. הצי שלה שלט בימים, ועל האימפריה שלה נהגו לומר שהשמש לעולם אינה שוקעת. גם לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהאימפריה החלה להתפרק וכלכלתה השקועה בחובות נחלשה, לונדון נותרה שחקנית מרכזית בזירה הבינלאומית. לאורך העשורים האחרונים של המאה ה-20, "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב והחזקתה בנשק גרעיני הפכו אותה לעמוד תווך של הברית המערבית ושל נאט"ו, שניצחה במלחמה הקרה.

אבל כל זה היה מזמן.

ב-2026 הודיע שר החוץ הבריטי אד מיליבנד כי ארצו תאסור מכירת מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון, ולאחר מכן האשים את ישראל בקידום, או לכל הפחות בהשלמה עם, מדיניות של "טיהור אתני" נגד הפלסטינים.

ההכרזה זכתה לכותרות ברחבי העולם, כאילו חזרנו לתקופה שבה עוצמתה הפיננסית של הסיטי של לונדון וספינות הצי המלכותי יכלו לכפות את רצונה של בריטניה על מדינות אחרות.

מעצמה מדרג שלישי

נכון, בריטניה לא פעלה לבדה. ההודעה תואמה עם ממשלות צרפת, קנדה, דנמרק, פינלנד, איסלנד, אירלנד, נורווגיה, פולין, פורטוגל, ספרד ושוודיה, שהודיעו על צעדים דומים.

אין גם מקום לזלזל בנזק שהמהלך עלול לגרום לישראל. אירופה עדיין מהווה את שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל, וכל צעד שמגביל את יכולתה לקיים מסחר בינלאומי עלול לפגוע בה כלכלית ולהעמיק את בידודה המדיני.

ובכל זאת, הפאניקה שהתעוררה בחלק מהמקומות מוגזמת. גם התגובה הכועסת של כמה שרים בישראל, שהביעו תמיכה בזכותה של ארגנטינה להשתלט על איי פוקלנד, אינה חכמה במיוחד. נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי הוא אמנם אחד הידידים הגדולים של ישראל, אבל תושבי האיים עצמם הם בריטים ברובם המכריע.

האמת היא שבריטניה הפכה למעצמה מדרג שלישי, צל של מה שהייתה פעם מבחינה כלכלית וצבאית. הצי הבריטי, שעוד הצליח ב-1982, בהנהגת ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר, להשיב את איי פוקלנד לאחר השתלטות ארגנטינה עליהם, נמצא כיום במצב שונה לחלוטין. ספק אם בריטניה הייתה מסוגלת לחזור על המבצע הזה כיום.

גם מול איומים סבירים הרבה יותר, ובראשם איראן, בריטניה לא הפגינה רצון ממשי להגן על עצמה.

תחת ממשלת הלייבור הנוכחית, בראשות ראש הממשלה אנדי ברנהאם, בריטניה הראתה עניין מועט בשימור "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב. היא העדיפה להתרחק מהנשיא דונלד טראמפ וממאמציו למנוע מהמשטר האסלאמיסטי בטהרן להשיג נשק גרעיני ולהמשיך במדיניות הטרור המאיימת על המערב, אף שהמאבק באיראן הוא גם אינטרס בריטי מובהק.

מדיניות חוץ של העולם השלישי

אנשים רבים בעולם דובר האנגלית, וגם מחוצה לו, עדיין רואים בבריטניה מעצמה תרבותית וחשים כלפיה חיבה עמוקה. אבל התפיסה שלפיה היא עדיין שותפה דיפלומטית מרכזית שייכת לעידן אחר.

כמו נאט"ו עצמה, שנותרה תלויה במידה רבה בנדיבותו של משלם המסים האמריקני ומתקשה לשאת באחריות להגנת אירופה, גם המונח "היחסים המיוחדים" התרוקן מחלק גדול ממשמעותו.

גרוע מכך, מדיניות החוץ הבריטית תחת הממשלה הנוכחית כבר אינה מוכתבת בעיקר על פי הצרכים הגיאו-אסטרטגיים של ביטחון המערב. היא מושפעת מתפיסת עולם הרואה בארה"ב ובישראל מדינות קולוניאליסטיות של מתיישבים, ולכן מניחה כמעט אוטומטית שהן הצד האשם ומוצאת הצדקות לאויביהן.

במידה רבה, הדבר נובע מחוסר הרלוונטיות הגובר של בריטניה בזירה הבינלאומית. אבל הוא גם תוצאה של הפוליטיקה הפנימית במדינה.

מפלגת הלייבור תלויה הן בבסיס שמאלי שאימץ בתקופת מנהיגה לשעבר ג'רמי קורבין עמדות אנטישמיות, והן באוכלוסייה מוסלמית גדלה, שבתוכה הפכו עמדות אנטי-ישראליות ואף אנטישמיות לנפוצות יותר. בעיני החוגים הללו, אפילו היחס העוין של קיר סטארמר כלפי ישראל לא היה חריף מספיק.

חרם אנטישמי

הטענה של מיליבנד שלפיה המדיניות החדשה שונה מחרם BDS מלא על ישראל אינה משכנעת. כך גם הטענה שחרם על יישובים יהודיים ביהודה ושומרון הוא חלק מניסיון מציאותי לקדם פתרון שתי מדינות ושלום במזרח התיכון.

במשך מאה שנה, ועד היום, הפלסטינים הראו שוב ושוב שהם אינם מעוניינים בשתי מדינות. מטרתם היא חיסולה של ישראל, כפי שהמחישו מתקפות הטרור בהובלת חמאס ב-7 באוקטובר 2023.

מיליבנד יודע היטב שגם במסגרת הסכם שתי מדינות תיאורטי, שהסיכוי למימושו אפסי, רבים מהיישובים שבהם מתגוררים יותר מחצי מיליון יהודים יישארו בריבונות ישראלית.

חרם על היישובים הללו יפגע גם בפלסטינים הנהנים מהשתלבות בכלכלה הישראלית. מעבר לכך, הניסיון להחרים רק חלק מהמוצרים הישראליים עלול להפוך במהרה לחרם על ישראל כולה. חרם חלקי הוא רק השלב הראשון בדרך לחרם מלא.

זו בדיוק מטרתה של הברית הבינלאומית בין גורמים מרקסיסטיים ואסלאמיסטיים, שהשפעתה בפוליטיקה הבריטית הולכת וגדלה. היא כבר באה לידי ביטוי בצעדות המוניות שבהן נשמעות קריאות אנטישמיות ושנועדו גם להפחיד את הקהילה היהודית.

העובדה שמיליבנד טען כי הוא נוקט את הצעדים הללו "כיהודי גאה" וכמי שתומך בעצם קיומה של ישראל מקוממת במיוחד, משום שמדיניותו נשענת על קבלת נרטיבים כוזבים על ישראל ועל המלחמה בעזה, ובהם ההאשמות ב"רצח עם" וב"אפרטהייד".

כך גם בנוגע לטענתו כי "אלימות המתנחלים" ביהודה ושומרון יצאה משליטה וכי מטרתה "לטהר אתנית" את השטח.

ייתכן שמיעוט קטן של יהודים מבצע פשעים נגד ערבים, אולם ברוב המכריע של המקרים המתויגים כ"אלימות מתנחלים", היהודים הם אלה המתגוננים מפני אלימות ותקיפות פלסטיניות. טרור נגד יהודים ביהודה ושומרון הוא אירוע יומיומי.

מטרת ההאשמות נגד ההתיישבות היהודית היא לעשות דה-לגיטימציה לכלל היהודים החיים ביהודה ושומרון ולהצדיק ניסיון לעקור מאות אלפי בני אדם מבתיהם בלב המולדת היהודית.

וגם אם נקבל את הטענה שההתיישבות אינה חוקית, תוך התעלמות מהסכמים בינלאומיים בני מאה שנה שהכירו בזכותם של יהודים להתיישב בשטח, עולה שאלה פשוטה: מדוע בריטניה ושאר המדינות המבקשות להטיל סנקציות על מתיישבים אינן מחילות את אותו הסטנדרט על הכיבוש הטורקי בצפון קפריסין?

קריסתה של אירופה

הבעיה האמיתית אינה רק מדיניות חוץ שגויה. הבעיה היא הדרך שבה הממשלה הבריטית משתמשת בישראל כשק חבטות כדי להוכיח לבוחרים מסוימים את נאמנותה לשמאל.

הדבר ממחיש את השינוי העמוק בפוליטיקה של מערב אירופה. מפלגות שמאל כמו הלייבור לא רק ויתרו במידה רבה על אמונה בציוויליזציה המערבית ובזהות הלאומית שלהן. הן נאלצות כעת להתחרות בגורמים קיצוניים עוד יותר, המחזיקים בעמדות אנטי-יהודיות או אסלאמיסטיות בגלוי.

כאשר קורבין קידם עמדות אנטישמיות בתקופת הנהגתו את הלייבור בין 2015 ל-2020, הוא נתפס כאזהרה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב: כך עלולה להיראות מפלגה אם תאפשר לשמאל הקיצוני להשתלט עליה.

כעת, כאשר הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה ובעלי בריתם הולכים ומתחזקים, ההתפתחויות בבריטניה עשויות להיות סימן למה שיתרחש גם תחת ממשל דמוקרטי עתידי בארה"ב.

הדמוניזציה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל המלחמה הצודקת שמנהלת ישראל נגד חמאס בעזה ונגד שלוחות הטרור האיראניות אינה רק תיאור מעוות של מדיניות ישראל.

קבלת ההאשמות ב"רצח עם" והצגת חיילים ישראלים המגינים על ארצם כפושעי מלחמה מעניקות לגיטימציה לצעדים מהסוג שעליו הכריז מיליבנד.

רחוק מלקדם שלום, צעדים כאלה מעניקים לחמאס תמריץ להמשיך לסרב להתפרק מנשקו, ולאיראן תמריץ להמשיך במלחמה במקום לוותר על נשק גרעיני ועל טרור.

יש הרואים בעיתוי המהלך נגד ישראל גם ניסיון להתערב בבחירות שייערכו בישראל ב-27 באוקטובר. קשה לדעת אם לחץ זר כזה יסייע לנתניהו או דווקא יפגע בו.

אך מי שמאשים את נתניהו בהתפתחויות הללו טועה. גם החזרת השליטה בעזה לחמאס או הסכמה לעקירת יהודים מיהודה, שומרון וירושלים לא יספקו את הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים בלייבור.

מיליבנד וכמה דמוקרטים בארה"ב אולי מאמינים שהם מסוגלים להבחין בין מדיניותם לבין המאבק לחיסול המדינה היהודית, אך האמת היא ששום ויתור ישראלי שאינו בגדר התאבדות לא יספק את האסלאמיסטים ואת בעלי בריתם המרקסיסטים.

סופם של "היחסים המיוחדים"

המדינה היחידה המסוגלת לעשות משהו ממשי מול בגידת בריטניה והמדינות האחרות המצטרפות לסנקציות היא ארה"ב.

ממשל טראמפ כעס בצדק על בעלות הברית בנאט"ו שסירבו להצטרף למערכה נגד איראן, שמטרתה הייתה להבטיח את ביטחון המערב. מזכיר המדינה מרקו רוביו הבהיר מחדש כי ארה"ב לא תצטרף לחרם בהובלת בריטניה.

עם זאת, הוא גם לא גינה במפורש את הודעת מיליבנד ולא הצביע על כך שמדובר במקרה נוסף שבו בריטניה ומדינות מערביות אחרות חותרות תחת המדיניות האמריקנית ותחת בעלת הברית הדמוקרטית והאמינה היחידה של ארה"ב במזרח התיכון.

ייתכן שזה עוד ישתנה. אבל אם וושינגטון לא תבהיר שמדינות המצטרפות לניסיון לבודד את ירושלים ישלמו מחיר, היא רק תעודד התקפות נוספות על ישראל ועל האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב.

הלקח הוא שהחיבה שנותרה ל"יחסים המיוחדים", כמו גם היחס לנאט"ו כאל מוסד מקודש, מבוססים כיום יותר על נוסטלגיה מאשר על מדיניות רציונלית.

טראמפ ספג גינויים משום שהיה חסר נימוס מספיק כדי לומר את האמת על הפרות הקדושות הללו. בריטניה ומדינות נוספות, שבהן ההגירה ממדינות מוסלמיות שינתה הן את הדמוגרפיה והן את הפוליטיקה, אולי כבר אבודות מבחינת היהודים והמערב ואולי לא. אבל הגיע הזמן להכיר בכך שמדיניות חוץ אמריקנית שאינה מתחשבת במציאות החדשה באירופה אינה עוד הגיונית.

נטישתה של ישראל בידי אירופה היא עניין חמור, אך היא גם ממחישה את חוסר הרלוונטיות של היבשת לביטחון הלאומי האמריקני במאה ה-21.

אין פירוש הדבר שוושינגטון או ירושלים צריכות לפגוע במורשתה של תאצ'ר ולשלול מתושבי איי פוקלנד את זכותם להגדרה עצמית.

אבל בריטניה שמדיניות החוץ שלה מוכתבת, במישרין או בעקיפין, בידי אנטישמים, אינה יכולה עוד להיחשב לשותפה "מיוחדת" של ארה"ב.

כך גם נאט"ו, כאשר היא נשלטת בידי מדינות המאמצות מדיניות המנוגדת לידידות עם וושינגטון, או, כמו במקרה של טורקיה, בידי ממשלות אסלאמיסטיות העוינות בגלוי אינטרסים אמריקניים.

בריטניה והמדינות האחרות המתכננות להחרים את ישראל לא יצליחו לשבור אותה ולא יצליחו לגרש אף יהודי מביתו. הן אולי יגרמו לישראל נזק כלכלי, אבל בטווח הארוך, האיום האמיתי שמציבות ממשלות הכפופות להשפעת אסלאמיסטים ומרקסיסטים הוא בראש ובראשונה על אזרחיהן שלהן, לא על אזרחי ישראל.