כאשר פרידריך מרץ הכריז ב־2022 על מועמדותו לראשות המפלגה הנוצרית-דמוקרטית בגרמניה (CDU), בדרך להתמודדות על הקנצלריה הפדרלית, הוא הבטיח כי "יחתוך בחצי את כוחה של אלטרנטיבה לגרמניה". אלא שמאז AfD לא חדלה לצמוח. אתמול (א'), בסקסוניה־אנהלט, מפלגת הימין הקיצוני והאולטרה־לאומני הפריכה סופית את הבטחתו של הקנצלר המכהן: היא הכפילה את כוחה וזכתה במדינה פדרלית קטנה, אך בעלת משקל פוליטי וסמלי רב בגרמניה.
האם AfD גם תצליח למשול במעצמה האירופית? זאת עוד נראה. אבל עוד קודם ניצבת השאלה הגדולה מכולן: איך זה קרה? כיצד הצליחה מפלגה צעירה, כמעט חסרת עבר ציבורי, להפוך לכוח פוליטי מרכזי דווקא באמצעות הקצנה הולכת וגוברת, עמדות המתנגשות בגלוי בחוקה, שימוש בשפה בעלת הדהודים נאציים ברורים ופנייה ישירה לרגשות קסנופוביים, גזעניים ואנטי־דמוקרטיים? ובכן, כאן טמון הפרדוקס הראשון.
פרידריך מרץ, קנצלר גרמניה | צילום: RALF HIRSCHBERGER / AFP
אף ש־AfD השתרשה וזכתה להצלחתה הגדולה ביותר במדינות מזרח גרמניה לשעבר, שבהן "החומה שבראש" מעולם לא נפלה באמת, כפי שהגדיר זאת חברי פטר שניידר - המפלגה עצמה נולדה דווקא במערב, בלב הרפובליקה הפדרלית, בחבל הריין. היה זה ב־2013, בעיצומו של משבר האירו. קבוצה של פרופסורים, אנשי עסקים ופוליטיקאים הקימה אז מפלגה שהייתה מעין אוקסימורון פוליטי: פרו־אירופית, אך מתנגדת למטבע האירופי האחיד.
הכי מעניין
בין מייסדי המפלגה היו כמה דמויות בולטות, ובהן הכלכלן ברנד לוקה והנס־אולף הנקל, לשעבר נשיא התאחדות התעשיינים הגרמנית. לצידם בלט גם אלכסנדר גאולנד, אולטרה־שמרן שפרש מה־CDU משום שסבר כי תחת הנהגתה של אנגלה מרקל נדדה המפלגה רחוק מדי שמאלה. לימים יתברר כי הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בשינוי העמוק שעברה AfD, שינוי שאיש ממייסדיה לא צפה. נקודת המפנה הגיעה ב־2015, בוועידת המפלגה באסן.
שנתיים קודם לכן החמיצה המפלגה הצעירה במעט את הכניסה לבונדסטאג, אך כבר ב־2014 החלה לבסס את כוחה במזרח, כשנכנסה לפרלמנטים האזוריים של סקסוניה, תורינגיה וברנדנבורג. בוועידה באסן כבר נדחקו המייסדים הצדה. בלהיטותם להרחיב את שורות המפלגה, הם פתחו אותן בפני כל מי שהתנגד ל"דה־מוביליזציה הא־סימטרית" של אנגלה מרקל, שבטשטשה את גבולותיה האידאולוגיים של ה־CDU והותירה מרחב פוליטי נרחב מימין. אלא שבינתיים איבדו המייסדים את השליטה ב־AfD מבלי שהבחינו בכך. בוועידה ניצחה פראוקה פטרי, שנבחרה ברוב מוחלט ומפתיע ביותר. פטרי היא הראשונה שקראה להשתמש בנשק חם נגד מי שמנסים לחצות את גבולות גרמניה באופן בלתי חוקי.
המפנה המשמעותי באמת הגיע כמה חודשים לאחר מכן, בסוף הקיץ, כאשר מרקל החליטה שלא לסגור את הגבולות בפני כמיליון פליטים סורים שהגיעו לגרמניה דרך נתיב הבלקן. ההחלטה גבתה ממרקל מחיר פוליטי כבד ביותר. באותה נקודה הצטלב גורלה של AfD עם עלייתה של תנועה ספונטנית שנולדה בדרזדן והתפשטה במהירות ברחבי מזרח גרמניה. עשרות אלפי גרמנים השתתפו בצעדות הערב של פגידה נגד ההגירה. המחאה חצתה מגזרים ומחנות פוליטיים, ואף זכתה לתמיכה מצד דמויות בולטות, פופולריות ומובילות דעת קהל. כך, למשל, אמר המנצח בעל השם העולמי כריסטיאן תילמן כי הוא מזדהה עמה.
אלכסנדר גאולנד ואליס ויידל, מנהיגי מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AFDׂ, חוגגים את תוצאות הבחירות. | צילום: AFP
שם הבינה AfD כי עתידה נמצא במזרח: במדינות גרמניה שהפכו לאחר האיחוד מחדש לאזורים שבהם החברה האזרחית נותרה חלשה. הנאמנות למפלגות המסורתיות הייתה מוגבלת, וכך גם כוחם של האיגודים המקצועיים, הכנסיות, האגודות והארגונים האזרחיים. AfD זיהתה במיוחד את הפוטנציאל במדינות כמו סקסוניה, תורינגיה וסקסוניה־אנהלט, שבשנים שלאחר האיחוד נוהלו במידה רבה בידי אליטה פוליטית שהגיעה מן המערב.
אלה היו אזורים שנותרו מאחור בכל מדד: האבטלה הייתה גבוהה יותר, השכר נמוך יותר והבסיס התעשייתי נשחק, למעט כמה מוקדים חריגים. הם גם הזדקנו והתרוששו בעקבות עזיבתם של מאות אלפי צעירים, שעברו למדינות העשירות במערב. וכל זאת למרות מאות מיליארדי אירו שהושקעו בתשתיות ושינו במידה רבה את פני האזור, אך לא הצליחו ליצור בו מנוע יציב של צמיחה ושגשוג.
הפנים הפרגמטיות
אלא שהקרקע הפורייה ביותר לצמיחתה של AfD הייתה דווקא "משבר זיכרון השואה".
קתרינה ויט, מחליקה על הקרח שזכתה פעמיים במדליית זהב אולימפית במדי גרמניה המזרחית, אמרה פעם: "גרמו לנו להתבייש אפילו במוזיקה של נעורינו". על תחושת הניכור התרבותי והזהותי הזאת, ועל התחושה הרווחת בקרב רבים במזרח כי הם "גרמנים סוג ב'", בנתה AfD חלק ניכר מכוחה. את התחושות הללו מתרגמים לפוליטיקה גם כמה מן הדוברים הכריזמטיים של המפלגה, שמשלבים בנאומיהם ביטויים והדהודים ברורים מן התקופה הנאצית. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הסיסמה "הכול למען גרמניה".
דמות מרכזית במפלגה היא אולריך זיגמונד, המנצח בסקסוניה־אנהלט בעל חזות מתונה ומרגיעה. לצדו פועל הנס־תומאס טילשניידר, משותפיו הקרובים, שהכריז מלחמה על מורשת הבאוהאוס ומבקש לעצב פנתאון לאומי גרמני, מאוטו הראשון ועד ביסמרק, ומלותר ועד ניטשה. מעל כולם ניצבת אליס ויידל, שמאז 2022 עומדת בראש המפלגה לצד גידו כרופאלה, מן הדמויות הבולטות באגף הקשוח שלה.
ויידל היא הפנים הפרגמטיות של AfD: בזכותה הצליחה המפלגה לפרוץ את גבולות הבסיס שלה במזרח ולצמוח גם במדינות מערב גרמניה. הקו שהיא הציגה לאורך הקמפיין נותר חד ובלתי מתפשר, וכלל הבטחות חוזרות לגירושים המוניים של מהגרים, פרישה מגוש האירו, השבת סמכויות מן האיחוד האירופי למדינות הלאום, הידוק היחסים עם רוסיה והפסקת הסיוע לאוקראינה. סקסוניה־אנהלט היא רק ההתחלה, מבטיחים כעת ויידל ואנשיה. האם כך אכן יהיה? מוקדם לדעת.
עוד כתבות בנושא
