מה גרם לשיטפון בנפאל ואיך אפשר היה לצמצם את האסון

בשעה 8:37 בבוקר ביום רביעי שעבר, רשמו הסייסמוגרפים ברחבי העולם אירוע חריג. במרכז הגיאולוגי הגרמני GFZ בפוטסדאם זיהו את התופעה, כך גם בסקר הגאולוגי של ארה"ב, השוכן בקולורדו. האות היה ברור וחזק מספיק כדי לשלוח התרעה אוטומטית למרכזים גיאולוגיים שונים בכל העולם: רעידת אדמה, בעוצמה של כ־4.4 בסולם ריכטר, הכתה באזור הגבול שבין נפאל לטיבט, כחמישים קילומטרים צפונית־מערבית לכפר קודארי.

אך הפעם המערכות האוטומטיות טעו.

כעבור שבע דקות, מצלמת אבטחה בנמל גיירונג – המעבר היבשתי המרכזי בין נפאל וסין, שבכל יום עוברים בו אין־ספור סוחרים, משאיות ומטיילים – תיעדה כיצד המחסום נמחק כולו ברגע אחד. לא רק הוצף, אלא פשוט נעלם מהעין. התקשורת הסינית דיווחה מאוחר יותר שהמבנה היחיד שנותר עומד בכל אזור הנמל היה מגדל מים.

נדרשו שעות רבות עד שהגיאולוגים הבינו בכלל מה המכשירים שלהם תיעדו. כאשר מדעני הסקר הגאולוגי של ארה"ב – הגוף הממשלתי האמריקני שאחראי לתחום – בחנו שוב את הגלים הסייסמיים הארוכים שהופיעו במכשירים ביום רביעי, הם הבחינו שהאותות כלל לא מתאימים לרעידת אדמה. האחראי לפרץ האנרגיה העצום היה גורם שונה לחלוטין: קרחון שהתנתק מחלקה הצפוני של לנגטאנג־לירונג, פסגה בגובה כ־7,000 מטרים בהרי ההימלאיה. המרכז הגיאולוגי הגרמני, שרשם את האירוע בעוצמה של 5.2, הגיע לאותה מסקנה: ההרים לא רעדו. חלק מהם פשוט התפרק ונפל.

התוצאה הייתה שילוב של מפולת בוץ ושיטפון עצום בקנה מידה הרסני. עד ראשית השבוע כבר דיווחו הרשויות המקומיות על יותר מ־900 הרוגים ועוד 4,000 נעדרים, והמספרים ממשיכים לעלות. בצד הסיני דווח על עשרות הרוגים ומאות נעדרים. 900 פועלים נפאלים נעדרים בכתריסר אתרים הידרו־אלקטריים ברחבי האזור, וכ־500 מתוכם כלואים כנראה במנהרות תת־קרקעיות שנשטפו במים ובבוץ.

מספר המתים והנעדרים העצום כבר הפך את אותו יום רביעי ליום הקטלני ביותר שחוותה נפאל זה למעלה מעשור, ואולי אף יותר. כל זה מרעידת אדמה שלא הייתה רעידת אדמה, ומשיטפון שלא הייתה בו טיפת גשם אחת.

התשתית נשמטה

האסון בנפאל שייך לקטגוריה נדירה, והבנתו דורשת שנתעלם כמעט מכל מה שידענו על המילה "שיטפון". למעשה שיטפונות הם עניין שבשגרה בנפאל, והם קורים כמעט בכל קיץ. סופת המונסון מכה ביוני, הגשם יורד במשך שלושה חודשים, נהרות עולים, צלעות ההרים מתנדנדות, ובכל שנה מתים בעקבות זאת כמה מאות בני אדם. בספטמבר 2024, בסופה הקשה ביותר שראתה המדינה במשך כיובל, יותר מ־300 מילימטרים של גשמים ירדו על עמק קטמנדו ביום אחד, וכ־240 בני אדם נהרגו. נפאל מכירה אסונות קטלניים מהסוג הזה, ויודעת איכשהו להתמודד איתם.

ואולם האסון שהכה בה בשבוע שעבר היה מסוג אחר לגמרי. מתחת לקצה הקרחון, באגף הצפוני של לנגטאנג־לירונג, סלע האם קרס. לקרחונים אין אחיזה איתנה בהר – הם גושי ענק שנחים על גבי הסלע; ברגע שהתשתית נשמטה, לקרחון אין עוד על מה להישען והוא נותר תלוי באוויר. וכך, מסה אדירה של מאות מיליוני טונות של קרח, סלע ופסולת צנחה בבת אחת למרחק של כשני קילומטרים במורד ההר. מכאן נבעה האנרגיה העצומה שנרשמה בסייסמוגרפים.

בתחתית ההר נחתה המסה העצומה הזו בערוץ לנדה־חולה, יובל מרכזי של נהר בהוטה־קושי, וחסמה אותו לחלוטין. כך נוצר סכר טבעי של קרח וסלע מרוסקים.

סכר טבעי שכזה הוא לא קונסטרוקציה יציבה במיוחד. הוא קרס במהרה, והמים שהצטברו התפרצו בבת אחת. אך כעת הנהר שזרם לא היה מורכב ממים בלבד אלא ממרכיבי הסכר – גושי קרח, סלעים, עצים עקורים, משקעים כתושים. כל אלה זרמו בכל הכוח לעבר עמק שכאילו עוצב במיוחד כדי להיחרב במצב כזה. העמקים שבהרי ההימלאיה צרים ותלולים, ועל כן מתפקדים כמעין משפך: השיפוע מאיץ את הזרימה, והקירות הטבעיים משני הצדדים מרכזים את השטף פנימה במקום לאפשר לו להתפשט.

ג'פרי קרגל, מדען בכיר במכון למדע פלנטרי באריזונה, חישב את הנתונים: במהלך 22 הקילומטרים הראשונים נע הגל העצום במהירות ממוצעת של 193 קילומטרים לשעה. המהירות היא הגורם שהפך את האסון להרסני כל כך, משום שהיא הקובעת כיצד בני האדם שמתגוררים בעמק יוכלו להגיב. במהירות כזו, הם כבר לא יכלו לעשות דבר.

נדרשו כשבע דקות עד שהגל הגיע לעמדת הגבול הסינית שבה פתחנו. בכיוון ההפוך, במורד הזרם לתוך נפאל, הוא דהר 72 קילומטרים לאורך נהר טרישולי, דרך מחוזות ראסווה ונואקוט ומשם אל דאדינג, גורקה, טנהון, נוואלפאראסי וצ'יטוואן. בהמשך נמצאו גופות במרחק של 240 קילומטרים, מעבר לגבול בהודו.

ואולם לא רק הכפרים נקרו בדרכו של הגל הקטלני. לאורך המסדרון שבו אירע האסון ניצב הריכוז הגדול ביותר של אתרי בנייה הידרו־אלקטרית בנפאל. 12 פרויקטים בראסווה ונואקוט נפגעו. על פי איגוד יצרני החשמל העצמאיים, קרוב לאלף עובדים נעדרים, וכ־500 מהם כלואים מתחת לאדמה – בתוך מנהרות גישה שנחצבו בסלע והתמלאו תוך שניות בבוץ ובפסולת. במיזם ראסוואגאדי לבדו נכלאו כ־93 עובדים שגורלם טרם נקבע. חלק מהעובדים הספיקו להזעיק עזרה ממש ברגע פרוץ האסון. אחרים הצליחו להיחלץ ולדווח לרשויות על עמיתיהם שנותרו מאחור.

במשך שישה ימים ניסו יחידות של צבא נפאל, יחד עם מומחים סינים והודים – כולל כורים המתמחים בחפירה ידנית בפירים שקרסו – לפתוח את המנהרות הללו. נכון ליום רביעי השבוע, עובדי עפר ממשיכים לעבוד יום ולילה תחת אורות זרקורים. חיילים חופרים בורות לאורך הפירים ומחפשים כל פרצה שתאפשר להם לחדור פנימה ולאתר עובדים ששרדו. "כמות גדולה של פסולת נסחפה פנימה, וזה מציב בפנינו אתגר גדול בפתיחת המנהרות", אמר השבוע דובר צבא נפאל. בינתיים חולצו גופות אחדות בלבד. ברסווגאדהי דיווחו צוותים השבוע כי לא מצאו שום סימן לנוכחות אנושית; הגל מחק הכול.

כאשר הגל הכה, יותר מ־300 משאיות ומכולות עמדו בתור במגרש המכס ברסווגאדהי, ממתינים לפנות מטענים שיובאו מסין לקראת עונת הפסטיבלים. כעת 500 נהגים וסוחרים נוספים נעדרים. גם משרד המכס, שניצב שם, נמחק מהמפה.

אמצעים טכנולוגיים בשלוש יבשות זיהו את האירוע הזה בתוך שניות, אולם כעבור כשבוע, גורלם של אלפים עדיין לא נודע.

למה הם גרים שם

כאשר אסונות טבע מתרחשים במדינות עניות, עולה לעיתים השאלה עד כמה התוצאה קשורה לאיכות הבנייה. במקרה הזה, גם הבניין החזק ביותר לא היה שורד. גל האדירים נע במהירות של 190 קילומטרים לשעה ומחק את כל מה שעמד בדרכו. תקני הבנייה המחמירים והמודרניים ביותר לא היו משנים כלל. ואולם זה איננו הגורם היחיד שקובע כמה הרס ומוות יחולל אסון שכזה. למעשה קיים מקרה־ביקורת שמלמד אותנו רבות על מה שאפשר ואי אפשר לעשות במצב כזה.

בחודש מאי שעבר, בכפר בלאטן שבשווייץ, גוש גדול של סלע וקרח התנתק מההר שמעליו וקבר את רוב הכפר. המבנים חרבו לחלוטין, אך רק אדם אחד נהרג. האסון נמנע משום שהרשויות השוויצריות עקבו אחר הקרחון, זיהו את סימני חוסר היציבות בזמן, ופינו את כולם לפני קריסתו.

שאלה נוספת שעולה היא מדוע אנשים בחרו להתגורר במקום כה מועד לאסונות. תשובה אחת היא שעבור דרי עמקי ההימלאיה אין ממש ברירה. קרקע שטוחה וראויה למגורים היא מצרך נדיר באזור הזה, והיא קיימת בעיקר ברצועה הצרה לאורך הנהר. ואולם כאשר הנהר עולה על גדותיו בעונת המונסון, האזור הזה מועד במיוחד להצפות.

אותו הדבר נכון בנוגע לתעשייה ההידרו־אלקטרית. נפאל בנתה את עתידה הכלכלי על ההצלחה של מיזמים מהסוג הזה. תחנות הכוח פועלות באמצעות ניצול ערוצים תלולים, והמשמעות היא שהסכר, התחנה עצמה, כביש הגישה, מגורי הפועלים וכל יתר התשתיות מוכרחים להיות ממוקמים בתחתית הערוץ, במקביל למים. בימי שגרה זהו סיכון קטן בלבד, אך כאשר מתרחש אסון טבע בסדר גודל כזה, מדובר בגזר דין מוות.

ואולם קיימת תשובה נוספת לשאלה מדוע כל כך הרבה אנשים מתגוררים במקום כה מועד לאסונות: רבים מהם נשלחו לשם בעקבות אסון קודם. רעידת האדמה שהכתה במדינה בשנת 2015 והרגה כ־9,000 איש, פגעה קשות במחוז ראסווה, והוא לא שוקם מאז. מאות משפחות איבדו את בתיהן ונאלצו להתיישב במקום אחר. הממשלה פינתה אותם לקרקע פנויה יחסית: גדותיו הנמוכות של נהר טרישולי. על פי ארגון הסיוע CARE, קהילה אחת כזו – 250 משקי בית, שיושבו לאחר רעידת האדמה – נמחקה כליל בשבוע שעבר.

האסון בנפאל הוא חלק מדפוס ארוך. בפברואר 2021, במחוז צ'מולי באוטרקהאנד בהודו, גוש של סלעים וקרחונים תלויים נשפך לפתע אל נהר רישיגנגה, הרג יותר ממאה איש והרס שני פרויקטים הידרו־אלקטריים. תשע שנים קודם לכן, צוות מומחים שמונה על ידי הממשלה הזהיר במפורש מפני בניית מפעלי אנרגיה הידרו־אלקטרית באזור, אך כמו בהרבה מקרים אחרים, הרשויות התעלמו.

באוקטובר 2023, אגם קרחוני במדינת סיקים שבצפון־מזרח הודו התבקע ועורר שיטפון שדהר 385 קילומטרים במורד נהר הטיסטה, הרס סכר של 1,200 מגה־ואט והרג כ־130 בני אדם. שנתיים קודם לכן העריך מחקר מדעי שיש סיכון גבוה להתבקעות האגם, וחזה את היקף האסון אם דבר כזה יקרה. הרשויות התעלמו גם מהאזהרה הזו.

אפילו בנוגע לקרחון שנפל כעת, זו לא הייתה הפעם הראשונה. ברעידת האדמה של 2015 השיל ההר מסה של קרח וסלע על העמק שמתחתיו, וקבר את כפר לנגטאנג כולו. העיתונות הנפאלית הכריזה למחרת "לנגטאנג איננה". גם לפני כשנה, ביולי 2025, אותו נהר שנסכר כעת, הוצף לאחר שאגם קרחוני התבקע בצד הטיבטי.

האגמים המסוכנים והמדרונות הלא־יציבים של הרי ההימלאיה מקוטלגים וממופים בקפידה, ומדענים מעבירים דרך קבע אזהרות לממשלים המקומיים על הסכנות שעומדות לפני תושבי האזור. ואולם בניגוד לאותו כפר שווייצרי, באזור ההימלאיה טרם נמצאה הדרך להציל את מי שמתגוררים בלב זירת אסון פוטנציאלי.

הלקח השווייצרי

בתגובה לאסון נשמעו אמירות רבות שתלו אותו בשינויי האקלים. טרם בוצע מחקר רשמי על הגורמים שהובילו לאסון, ויש חוקרים המפקפקים באפשרות להגיע למסקנות בנושא. שרשרת האירועים שהובילה לאסון קשורה בעיקר למכניקת סלעים ולא לטמפרטורה, ושיטפונות בהימלאיה הרגו אנשים הרבה לפני שמישהו התחיל למדוד התחממות גלובלית. גם העיתוי תרם: האסון קרה בעונת המונסון, שבה הנהרות מלאים ממילא.

ואולם מדענים הזהירו שחלק מהאסון קשור בהחלט לשינויי האקלים. רכס ההינדוקוש־הימלאיה אוגר יותר קרח מכל אזור אחר בעולם מלבד הקטבים, מזין עשר מערכות נהרות גדולות, ומתחמם מהר יותר מהממוצע העולמי. קרחון שנמס נעשה יותר ויותר לא יציב, והחיבור שלו לסלעים שתחתיו מתערער עם השנים. לכן, בין אם מדובר בבעיה מעשה ידי אדם ובין אם במחזורי אקלים טבעיים, ייתכן שההתחממות תוביל בעתיד לאסונות נוספים מהסוג הזה. "אין ספק שהאירוע הזה נעשה סביר יותר בגלל שינויי האקלים", אמרה השבוע טווילה מון ממרכז הנתונים הלאומי לשלג ולקרח בארה"ב.

הקרח שמעל העמקים הללו ימשיך לקרוס, וקשה לחשוב על דרך שתמנע זאת. זה לא אומר שאין מה לעשות. כיום, מרגע שהגל יוצא לדרך, לכפרים שבמורד הנהר יש בין דקות ספורות לחצי שעה להתפנות. לכן, לצד ההתרעות הרגילות על שינויי אקלים והצורך בשינוי המדיניות העולמית (שינוי שבכל מקרה לא יוכל להסב לאחור את מה שקורה לקרחונים בהימלאיה), מומחים דרשו השבוע שהמדינות הגובלות באזור האסון יתאמצו יותר לבנות מערכות התראה אמינות: חיישנים סייסמיים היו מזהים מפולת בשנייה שבה היא מתרחשת, וסירנות והתראות סלולריות היו יכולות להעביר הודעות פינוי לפני שהקרחון היה נוגע במים. מדענים קראו להרחיב את הניטור מעבר לאגמי הקרחונים שמנוטרים כיום ולעקוב גם אחר קרחונים תלויים, מדרונות קרח וסלע לא יציבים, והסכרים הטבעיים שמתגלים כקטלניים לא פחות.

נראה שהלקח מהמקרה השווייצרי הוא החשוב מכול: אי אפשר לעצור קרחון עצום שמתנתק מצידו של הר, אבל אפשר לוודא שאף אחד לא יהיה שם כשהגל המפלצתי הבא יפרוץ וישעט בדרכו.