באוגוסט 2026 יצאה מנמל נינגבו־ג'ושאן שבסין אוניית המכולות Dubai Tower בדרכה לאירופה. לכאורה, עוד אוניית מטען סינית; בפועל, מסלולה מסמן שינוי אסטרטגי משמעותי.
במקום להפליג מערבה דרך האוקיינוס ההודי, הים האדום ותעלת סואץ, האונייה הפליגה צפונה במטרה לעבור לאורך חופי רוסיה דרך האוקיינוס הארקטי ולהקיף את אירופה מצפון. הפשרת הקרחונים בקוטב מאפשרת כיום להפעיל בחודשי הקיץ את "המעבר הצפון־מזרחי", וסין הפכה השנה נתיב זה לשירות עונתי סדיר. הפלגת הניסוי ב־2025 הגיעה מסין לבריטניה בתוך כ־20 יום בלבד – כמעט מחצית מזמן ההפלגה דרך תעלת סואץ.
עוד כתבות בנושא
אירוע זה מתחבר לתמונה גדולה בהרבה. מאז 2013 מקדמת סין את "יוזמת החגורה והדרך", הכוללת השקעות עתק ברחבי העולם בנמלים, מסילות ברזל, כבישים, מתקני אנרגיה ונתיבי סחר המחברים אותה לאסיה, אפריקה ואירופה. מבחינה כלכלית, המטרה היא להקל על תנועת סחורות והשקעות. מבחינה אסטרטגית, ככל שיותר צמתים ותשתיות לאורך הדרך קשורים לסין, כך גדלה יכולתה של בייג'ינג להשפיע על המערכת שבתוכה מתנהל הסחר העולמי – ולמעשה לשלוט בה.
הכי מעניין
סין זקוקה למזרח התיכון בראש ובראשונה בשל צורכי האנרגיה שלה. איראן מהווה חלק מרכזי במשוואה: סין היא הקונה הגדולה ביותר של הנפט האיראני זה שנים, ומספקת לטהראן עורק נשימה כלכלי מול הסנקציות האמריקניות. מבחינה גיאוגרפית, איראן חשובה לא פחות: היא ממוקמת בין מרכז אסיה, המפרץ הפרסי, הים הכספי והמזרח התיכון, ולפיכך מהווה עבור סין צומת מרכזי בין מזרח למערב.
נשיא סין שי ג'ינפינג. | צילום: EPA
אלא שהתלות הזו גם מסכנת את בייג'ינג. מלחמה במפרץ, הפרעה במצר הורמוז או שיבוש השיט בים האדום עלולים לפגוע באספקת האנרגיה ובסחר הסיני. זו הסיבה שהנתיב הארקטי חיוני עבורה: הוא אינו אמור להחליף את המזרח התיכון כמקור אנרגיה, אך הוא מיועד לצמצם את תלות הסחר הסיני בתעלת סואץ ובמצר באב אל־מנדב. זוהי פוליסת ביטוח גאו־אסטרטגית.
במקביל מתרחשת התפתחות מעניינת נוספת, קרובה הרבה יותר לישראל. באוגוסט הגיע מלך ירדן עבדאללה לביקור ממלכתי בן שבוע בסין ונפגש עם שי ג'ינפינג. שתי המדינות, המקיימות "שותפות אסטרטגית" מאז 2015, החליטו להעמיק את קשריהן. שי דיבר במפורש על הרחבת שיתוף הפעולה בתשתיות, תחבורה, כרייה, בינה מלאכותית ואנרגיה ירוקה, וירדן הזמינה חברות סיניות להגדיל את השקעותיהן במדינה. המשמעות היא נוכחות סינית גדולה בהרבה בירדן והעמקת המעורבות וההשפעה של בייג'ינג באזור.
עבור ישראל, זו התפתחות שראוי לעקוב אחריה מקרוב. ירדן ממוקמת בנקודה אסטרטגית עבור הסינים: יש לה גבול ארוך עם ישראל, היא גובלת בסעודיה, סוריה ועיראק, ונמצאת בקרבת הים האדום. השקעה סינית בתשתיות ירדניות תאפשר לבייג'ינג להשתמש בנוכחות אנשיה ובמתקנים שתבנה ותתחזק גם לצורכי איסוף מודיעין, מעקב וריגול. ניסיון העשור האחרון מלמד כי מדינות מערביות כבר אינן מתייחסות לשליטה סינית בתשתיות קריטיות כאל סוגיה כלכלית בלבד.
בריטניה מספקת לכך דוגמה מרתקת: ביולי 2026 הלאימה ממשלת בריטניה את חברת British Steel – הספקית היחידה לייצור ראשוני של פלדה במדינה – שהייתה בבעלות קבוצת Jingye הסינית. הממשלה נימקה את המהלך בצורך להגן על שרשראות האספקה, התשתיות הלאומיות והביטחון הלאומי. סין הגיבה בחריפות וטענה כי השימוש בטיעוני ביטחון לאומי פוגע בזכויות המשקיעים, אולם המסר הבריטי היה חד וברור.
עוד כתבות בנושא
המסקנה העולה מאירועים אלו היא שסין אינה צריכה לכבוש את המזרח התיכון. די לה להיות נוכחת בנמלים, במסילות, באנרגיה, בטכנולוגיה ובנתיבי הסחר שלו, ובמקביל להחזיק דרכים חלופיות העוקפות אותו. איראן, ירדן והנתיב הארקטי עשויים להיראות כאירועים נפרדים, אך במבט רחב הם חלק מאותה אסטרטגיה: לא בהכרח לשלוט בשטח, אלא להבטיח שכאשר העולם משתנה – כל הדרכים החשובות עדיין יובילו לבייג'ינג.