"ראיתי שמחפשים רופאים, לא חשבתי פעמיים": ד"ר ורבר התמודדה עם ההרס בוונצואלה

ארבעים דקות נסיעה מפרידות בין הבירה קראקס, השוכנת בעמק ירוק בצפון המדינה, בין הרים מלאי אופי, ובין אזור האסון בלה גואירה, מדינת החוף המשתרעת בצפון הרפובליקה הפדרלית של ונצואלה. "יצאנו בבוקר ממרכז קראקס והתחלנו לרדת בכביש הראשי לעבר חוף הים, ופתאום נגלו מראות ההרס העצום", מתארת ד"ר דבורה ורבר, רופאת משפחה ורופאה פליאטיבית, שנסעה לוונצואלה עם משלחת רופאים מטעם עמותת "נתן" בעקבות רעידות האדמה שהכו בה ב־24 ביוני. "בניינים קרסו. הקומות נפלו זו על זו, כמו מגדל קלפים. את רואה ערימות עפר ענקיות שלידן בניין שניצב על תילו, ומבינה שגם הערימה הזו הייתה עד לפני רגע בית רב־קומות, ושבכל קומה גרו משפחות.

"היו בניינים מאוד גבוהים שכל הקיר החיצוני שלהם 'קולף' ונוצר מראה כמו של בית בובות; את רואה מבחוץ את ארונות הבגדים, את המיטות העומדות בחדר, את גב המיטה שנשען על הקיר שהתקלף. אסלות תלויות. בית מעוות. הייתה שם שכונה שלמה שהבניינים קרסו בה זה על זה כמו אבני דומינו".

המספרים קשים לעיכול: אלפי הרוגים, 50 אלף נעדרים, מאות בניינים שקרסו. העין והנפש, מול כל זה, לא מצליחות להכיל. "את מוצפת", אומרת ורבר על החוויה. והדיסוננס בין הבוקר השקט במלון בקראקס ובין ההרס בעיר החוף, ששמה לה גואירה כשם המדינה, ליווה אותה לאורך כל ימי העבודה של המשלחת. "נפשית, הקושי הגדול היה הפער הלא סביר הזה", אומרת ורבר. "את קמה בבית מלון בתנאים טובים, נוסעת ארבעים דקות ונכנסת להרס נורא. זה היה מציף. לא ידעתי איך להכיל את הדיסוננס: רגע קודם אכלתי ארוחת בוקר, ועכשיו אני מול מאות בתים שהפכו לקברים".

בהריסות המבנים שקרסו היו גלויים לעין חומרי הבנייה הזולים, שלא נתנו סיכוי לתושביהם מול רעש האדמה. בסיור הראשון שערכו הצוותים המקומיים לחברי המשלחת בשכונות ההרוסות בלה גואירה הוסבר כי אלה שכונות שנפגעו לפני עשרים שנה ממפולות בוץ, ושאלה הבתים שנבנו בחסות הממשלה במקום אלו שנהרסו. "הממשלה בנתה שכונה חדשה מהר מאוד", אומרת ורבר. "אחד מאלה שהדריכו את הסיור אמר משהו שהיה קשה לשמוע: 'הם בנו לנו בתים, אבל בעצם הם בנו לנו קברים'. המתורגמנית שליוותה אותי אמרה שהיא מתביישת לחשוב שככה הממשלה פעלה. שנתנו לאנשים לגור במבנים כאלה".

מה יכולה רופאה להציע בשבועיים וחצי בלבד, כשאין בכוחה להשיב את מי שאבדו או להבטיח שהכול יהיה בסדר? ורבר, בת 47, נשואה לירון ואם לארבעה, מתגוררת במצפה־נטופה שבגליל. היא גדלה בירושלים ושם גם למדה רפואה, התמחתה ברפואת משפחה ועבדה בתחום קרוב ל־15 שנה. בהדרגה היא נכנסה לתחום הרפואה הפליאטיבית, ובארבע השנים האחרונות זהו עיקר עיסוקה: היא יועצת פליאטיבית בבית החולים העמק בעפולה, עובדת בהוספיס בית ומשמשת רופאה גם בבית סיעודי. "המילה 'פליאטיבי' פירושה גלימה", היא מסבירה. "זו רפואה עוטפת. המוקד שלה אינו המחלה אלא האדם: שיהיה לו טוב ככל האפשר, שיהיה לו נוח, שלא יסבול. אנחנו גם מוכנים לקבל את סוף החיים כחלק מן החיים, ולא מבטיחים הבטחות שאין לנו דרך לקיים. אין אצלנו 'יהיה בסדר'. לפעמים לא יהיה בסדר. השאלה היא אם אנחנו מוכנים להישאר, להכיר בסבל ולחשוב מה בכל זאת אפשר לעשות בתוכו".

כאשר התקשרה למנהלת שלה וביקשה אישור לצאת למשלחת, המנהלת שאלה אם היא יוצאת לשם כרופאת משפחה או כרופאה פליאטיבית. השאלה המשיכה ללוות את ורבר לאורך הדרך. באופן רשמי נסעה כרופאת משפחה, כדי להעניק טיפול ראשוני לשורדי רעידת האדמה, אולם ככל שנקפו הימים, התברר לה שהגישה הפליאטיבית משמשת אותה גם בוונצואלה. "גם ברעידת אדמה צריך קודם כול לומר את האמת: יש כאן אסון. אין לי דרך לשנות את העובדה שהבית שלך נהרס או שאהוביך קבורים מתחת להריסות. אבל אני מוכנה להתמודד איתך עם מה שקרה. נדמה לי שזה היה אחד הדברים החשובים שהבאתי לשם".

בתוך כל אלה נחרתה בזיכרונה גם תמונה אחת של עקשנות: אישה מבוגרת עומדת בפתח האוהל ומטאטאת את הרצפה. "הייתה בזה השלמה פשוטה, אבל גם התעקשות על חיים ועל סדר. אולי כך נראית הישרדות: לא רק פעולות גדולות, אלא אישה שמטאטאת את האוהל שלה כאילו הוא בית"

חיבור חוצה גבולות

ב־24 ביוני הכו בוונצואלה שתי רעידות אדמה בעוצמה של 7.2 ו־7.5 בסולם מגניטודה, הרעש החזק ביותר שפקד את המדינה זה יותר ממאה שנה. הרעידות התרחשו בהפרש של 39 שניות זו מזו, ומוקדן היה בצפון המדינה, ממערב לקראקס. הפגיעה הקשה ביותר הייתה במדינת החוף לה גואירה, שם קרסו מגדלים ושכונות שלמות, אך גם בבירה נפגעו כבישים, גשרים ומתקני בריאות.

ממדי האסון התבררו בהדרגה. לפי עדכון הרשויות מ־10 באוגוסט, 6,301 בני אדם נהרגו ויותר מ־73 אלף נזקקו לטיפול בבתי החולים. מספר הנעדרים נאמד עדיין בעשרות אלפים. בישראל קיבל האסון תשומת לב מועטה יחסית, אף שמשלחת של פיקוד העורף יצאה לסייע בחילוץ הנעדרים. חמישה ימים לאחר הרעידה, ב־29 ביוני, הגיעה אל ורבר הודעת ואטסאפ: עמותת "נתן - סיוע חובק עולם" מחפשת רופאים בעלי דרכון זר שיוכלו לצאת מיד לוונצואלה. נתן הוא ארגון חוץ־ממשלתי הומניטרי ישראלי, המספק טיפול רפואי ונפשי לקהילות שנפגעו מאסונות טבע וממצבי חירום הומניטריים מתמשכים.

כשקיבלה את ההודעה ישבה ורבר במכוניתה, מחוץ לביתו של מטופל בהוספיס בית. "אני נוהגת לעבור על ההודעות לפני שאני נכנסת לביקור, ופתאום ראיתי באחת הקבוצות את ההודעה שמחפשים רופאים. לא חשבתי פעמיים. עוד לפני שסיפרתי לבעלי, מילאתי את הפרטים ושלחתי. בתוך דקה חזרו אליי ושאלו: את באמת יכולה לטוס? אמרתי: אני חושבת שכן".

בזכות אמה יש לה דרכון שווייצרי, ופתאום הגיע הרגע שבו הדרכון הזר פתח בפניה אפשרות לעשות משהו שלא הייתה יכולה לעשות בלעדיו. בתוך שעה התקשרה לכל מנהליה, קיבלה את ברכת הדרך ושוחחה עם בעלה. "ירון התרגש בשבילי. רק אחר כך נכנסתי לאינטרנט והתחלתי להבין את סדר הגודל של האסון".

במשך יותר מעשור ניסתה ורבר להשתלב במשלחות הומניטריות, למשל במשלחת שיצאה לנפאל לאחר רעידת האדמה שם ב־2015 ולאוקראינה לאחר פריצת המלחמה, אך הדבר לא הסתייע. "אני אדם של אחד על אחד. בביקור הוספיס אני יכולה לשבת שעה וחצי עם מטופל ועם משפחתו. ודווקא משום שאני רגילה להתמקד באדם הבודד, משך אותי החיבור לאירוע שגדול ממני - לאסון עולמי, לתרבות אחרת, לאנשים שלא הייתי פוגשת בשום דרך אחרת. הרפואה מאפשרת חיבור אנושי שחוצה שפה, לאום ודת".

להחלטה להצטרף למשלחת היה, כמעט מיד, היבט הלכתי. המסע לוונצואלה – יותר מחמישים שעות בארבע טיסות נפרדות - נפתח בליל שבת. ורבר התייעצה עם חברה רבנית, עם רב היישוב ועם רבנים אחרים, וקיבלה פסק ברור: זה פיקוח נפש. "לא הייתי בטוחה שזה באמת היה פיקוח נפש", היא משחזרת את ההתלבטות. "אני מגיעה שמונה־עשרה ימים אחרי הרעידה. זה לא שאני הולכת להציל מישהו עכשיו". בעלה ניסה אז להרגיע אותה, והזכיר לה שבתור רופאה היא נוסעת בשבתות לבית החולים כל הזמן. מה ההבדל, הוא תהה. "היה בדברים שלו משהו שהרגיע אותי", היא אומרת, "אבל ברמה הרגשית זה הפעיל אותי מאוד".

בליל שבת הספיקה לסעוד עם המשפחה, ואז יצאה בחצות, עם תיק ובו קצת לחמניות וקרקרים, ונסעה לנמל התעופה עם נהג לא יהודי. בדרך הם עצרו במעגן־מיכאל ואספו שם ציוד של המשלחת. הטיסה עצמה יצאה לפנות בוקר. "עשיתי את המינימום שהייתי חייבת. יש דברים קטנים שפשוט לא ערוכים אליהם, כי זה לא טריוויאלי ששומרי שבת טסים בשבת. כל השירותים בנמל התעופה הם דיגיטליים, אין כמעט שום דבר ידני. זה היה קשוח".

בשבת בבוקר עשתה קידוש באתונה; הבדלה היא עשתה בניו־יורק. מכיוון שטסה מערבה, השבת הלכה והתארכה. "עברו עליי שעות על גבי שעות בלי הסחות דעת של יום חול, רק עם המחשבות על מה שמחכה לנו. זו הייתה השבת הארוכה והקשה בחיי".

מניו־יורק טס הצוות לפנמה, ובהמשך לנמל תעופה קטן בעיר ולנסיה במערב ונצואלה, מכיוון שנמל התעופה הבינלאומי סימון בוליבר בקראקס הושבת. ביום ראשון בערב הגיעו חברי המשלחת לעיר הבירה ונפגשו עם צוות החלוץ של "נתן" - מנהל המשלחת, עובדת סוציאלית ורופא שיצאו לשטח ראשונים כדי להעריך את הצרכים וליצור שותפויות מקומיות. המשלחת שוכנה במלון בקראקס, ובלילה הראשון ישנה בקומה ה־27, פרט לא מרגיע במיוחד אחרי רעידת אדמה. "החלטתי שאני סומכת על מי שהביא אותי עד לכאן שייקח אותי גם למקום הנכון", אומרת ורבר, שומרת השבת היחידה במשלחת "נתן", שיצאה לדרך עם סיר קטן וחצי מזוודה של מזון יבש כדי שתוכל להכין לעצמה אוכל כשר. "לא ידעתי לאן אני נוסעת ובאילו תנאים אשהה. נערכתי לתנאי שטח קשוחים", היא מספרת. למחרת בבוקר החלה העבודה.

במקביל יצאה מישראל משלחת ממלכתית של משרד החוץ, צה"ל ופיקוד העורף, בפיקודו של ראש מטה פיקוד העורף תא"ל אלעד אדרי. עיקר מלאכתה של המשלחת היה הנדסי: אנשיה מיינו מבנים, העריכו את יציבותם וסייעו לרשויות לגבש תמונת מצב ותוכנית שיקום לאומית. שתי המשלחות לנו באותו המלון, אך פעלו בנפרד. "היה אסור להם לדבר איתנו מסיבות ביטחוניות", מספרת ורבר. "הרופאה שלהם הייתה במקרה רופאה של 'נתן' שגויסה למילואים, אבל בשטח כמעט שלא נפגשנו. אזור האסון היה עצום".

תורת היחס

כשנכנסה ורבר אל השכונות הפגועות בלה גואירה, קיבל החורבן ממדים אנושיים: משפחות שבתיהן עוד עמדו נכנסו אליהם למרות הסכנה, בניסיון להציל מעט מחייהן הקודמים. "מה לוקחים מבית שצריך לעזוב? בגדים ומזרן. בסוף, גם בתוך אסון עצום, אלה הדברים הפשוטים שאדם צריך כדי לעבור את הלילה", אומרת ורבר. רבים מן העקורים הקימו אוהלים על חוף הים, במגרשי כדורגל ובמגרשי חניה, או לצד הבית החרב, כדי למנוע ביזה. "המון אבק בכל מקום", ורבר מתארת, וכשהרוח פסקה עלה גם ריח המוות. "והיה שם שקט. אולי הוא היה רק בתוכי, אבל אני זוכרת שקט מוזר. היו רעש וצעקות, אבל עשרה ימים אחרי האסון אנשים כבר ישבו בציפייה עצובה. הם הבינו שמי שיצא עכשיו מן ההריסות כנראה כבר לא יצא חי".

בתוך כל אלה נחרתה בזיכרונה גם תמונה אחת של עקשנות: אישה מבוגרת עומדת בפתח האוהל ומטאטאת את הרצפה. "מסביבה הכול התפרק, והיא פשוט לקחה מטאטא וניקתה את המרחב הקטן שנשאר לה. הייתה בזה השלמה פשוטה, אבל גם התעקשות על חיים ועל סדר. אולי כך נראית הישרדות: לא רק פעולות גדולות, אלא אישה שמטאטאת את האוהל שלה כאילו הוא בית".

משלחת "נתן" פעלה בוונצואלה במשך חודש. 15 מתנדבים ישראלים - צוות רפואי וצוות פסיכו־סוציאלי וניהולי - העניקו טיפול, תמיכה או הכשרה לכ־2,110 בני אדם. הצוות הרפואי טיפל בכ־1,250 חולים ופצועים בחדרי מיון, במרפאות שטח ובמרפאות ניידות, במחנות עקורים ובבסיסים צבאיים. ורבר עצמה שהתה במדינה שבועיים וחצי מתוך החודש הזה. "לא הגענו לפעולות חילוץ הרואיות", היא מדגישה. "כשהגענו אמרו לנו: מי שמת מת, מי שחי חי. אנחנו פגשנו בעיקר את השורדים - אבל אלה היו אנשים ששרדו טראומה מטורפת, והמערכת המקומית התקשתה להחזיק אותם. במובן הזה, הרגשנו שיש לנו כלים לתת".

יום העבודה התחיל בכל יום בשמונה בבוקר, ביציאה מהמלון בכלי רכב בעלי חלונות מושחרים, עם נהגים ומתורגמנים צמודים. "בהתחלה היה המון פחד, לא אפשרו לנו להסתובב לבד", אומרת ורבר. "באחת השכונות שנפגעו קשה היה בסיס צבאי שקלט אליו כמה משפחות של עקורים, ושם הייתה רוב העבודה של הצוות הפסיכו־סוציאלי. אנחנו עבדנו שם במרפאת שדה, וגם עברנו בין כמה מקומות; הייתי בבתי חולים, במרפאות שדה גדולות וגם בביקורי בית עם הצוותים המקומיים. כל יום עבודה סיימנו בחמש, לפני החשכה, והיינו חוזרים ישר למלון. נאסר עלינו לצאת אלא ביציאה רשמית, כולנו יחד".

אדם אחד ישב בשעת הרעידה מחוץ לביתו ושיחק קלפים, ואשתו וילדיו היו בבית. כשהרעש הכה, הבניין קרס כולו. "הוא אמר: 'זה לקח חמש שניות'. בתוך חמש שניות כל מה שהיה לו בעולם נעלם לנגד עיניו". ורבר הניחה יד על זרועו. "לא היה לי משפט שיכול לענות לסיפור כזה"

בבתי החולים ובמרפאות טיפלה ורבר בעיקר בחולים "רגילים", ולא בפציעות מורכבות. עשרה ימים אחרי הרעש, המטרה הייתה להעניק טיפול רפואי יומיומי לשורדים שנותקו מבתיהם וממקומם המוכר, וחיים באוהלים. היא פגשה חרדות, מצוקה נפשית, כאבי ראש וכאבי גב. "היה הרבה צורך ביחס, במישהו שיראה אותם ויטפל בהם ויגיד להם: אתם בסדר, אתם תהיו בסדר. לוקחים מדדים, עושים בדיקות, רפואה רגילה אבל הרבה יחס. זה חלק מהרפואה הפליאטיבית".

אחרי חצי יום של טיפול במרפאות פתוחות לציבור, חציו השני של כל יום הוקדש לאתר הריסות ולאתר אוהלים נוסף. "חיפשנו אנשים שפחות הגיעו אליהם: חבשנו פצעים, בדקנו זיהומים, רשמנו אנטיביוטיקה ותרופות אחרות. הבאנו הרבה ציוד מהארץ. היו שם המון בעיות שנבעו מזה שאנשים פשוט לא התקלחו, כי לא היה להם איפה להתקלח. היו הרבה מחלות נשימתיות שעברו מאדם לאדם. לאנשים מבוגרים עזרנו לעשות סדר בתרופות".

והכול היה בספרדית? באנגלית? איך תקשרתם עם המקומיים?

"הייתה לי מתורגמנית צמודה, אבל עבדתי גם עם גוגל טרנסלייט והרבה שפת גוף. המון תקשורת לא מילולית. גם פה באה לידי ביטוי הרפואה הפליאטיבית. גם עם המטופלים וגם עם הצוותים המקומיים. הם היו צריכים בעצמם תמיכה, כל הרופאים הוונצואלנים עברו בעצמם את הרעידה".

באחד מבתי החולים פגשה ורבר גבר בן 36 שסבל מדלקת עור קלה. הרופאה המקומית רשמה לו משחה וזריקה, אך משהו בתמונה לא הסתדר לוורבר. "אמרתי לעצמי: אין סיכוי שהוא הגיע לבית החולים רק בגלל זה". בזמן שהמתין לזריקה ניגשה אליו ושאלה היכן הוא מתגורר כעת. הוא סיפר שהוא מתארח אצל קרובת משפחה. בשעת הרעידה ישב מחוץ לביתו עם חברים ושיחק קלפים, ואשתו וילדיו היו בבית. כשהרעש הכה, הבניין קרס כולו. "הוא אמר: 'זה לקח חמש שניות'. בתוך חמש שניות כל מה שהיה לו בעולם נעלם לנגד עיניו". ורבר הניחה יד על זרועו. "לא היה לי משפט שיכול לענות לסיפור כזה. אמרתי לו: 'באנו להיות איתכם. זה נורא, ואנחנו כאן'. החזקתי לו את היד והסתכלתי לו בעיניים. זה הכול. אבל הרגשתי שלנוכחות הזאת יש ערך".

כשהאיש יצא, הסתכלה ורבר על הרופאה המקומית שלצידה ואמרה: "גם לך זה קשה מאוד". הרופאה פרצה בבכי. גם ביתה נהרס, אף שמשפחתה ניצלה משום שלא שהתה בו בזמן הרעידה. "היא הייתה יכולה לתת לו זריקה ומשחה, אבל היא לא הייתה מסוגלת לשאת את הכאב שלו. היא עצמה הייתה בתוך האסון".

רופאה אחרת התמוטטה באמצע משמרת במרפאת שדה שהוקמה ליד אתר שבו עדיין חיפשו ילדים שנקברו תחת ההריסות בעת מסיבת יום הולדת שהתקיימה בקומת הקרקע של בניין. ורבר ראתה אותה אוחזת בידו של מטופל ובוכה בלי לעצור. "הייתי בטוחה שקרה לה משהו באותו רגע. חיבקתי אותה ושאלתי מה קרה. מתוך הבכי היא אמרה: 'אמא שלו מתה, אחיו מת, אחותו מתה. אני לא יכולה לשמוע את זה יותר. אל תספרו לי עוד סיפורים כאלה'".

ורבר שלחה אותה להתקלח ולישון והחליפה אותה במרפאה. "אמרתי לה שהיא לא יכולה לעזור לאחרים כשהיא בעצמה במצב כזה". בשעות אחר הצהריים החלו להגיע למרפאה החופרים, שעבדו במשך שעות על גבי שעות בפינוי זהיר של ההריסות. אחת הפועלות הגיעה כשהיא משתעלת וסובלת מתשישות. ורבר בדקה אותה והציעה שתנוח. "היא הסתכלה עליי כאילו השתגעתי ואמרה: 'נראה לך? יש כאן אנשים קבורים'. הבנתי שאין טעם לבקש ממנה ללכת לישון, אז אמרתי שאני רוצה לתת לה עירוי נוזלים. השכבתי אותה על המיטה, ובשנייה שנשכבה היא נרדמה לשעתיים. לפעמים הטיפול לא היה תרופה מתוחכמת. פשוט יצרתי מקום שאילץ אותה לעצור".

בימים הבאים, כשהחלו להוציא את גופות הילדים, הצוות הפסיכו־סוציאלי של "נתן" ליווה את משפחות הנספים. כ־130 איש קיבלו שם שיחות עיבוד, תמיכה וליווי; כ־290 ילדים ובני נוער השתתפו בטיפול ב"מרחבים בטוחים" במחנות העקורים. במקביל הכשירו אנשי המשלחת מאות רופאים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, צוותי חילוץ ומתנדבים מקומיים, כדי להעניק טיפול טוב יותר לבני הקהילה.

אחר הצהריים הגיעו החופרים מן ההריסות. אחת הפועלות הגיעה משתעלת וסובלת מתשישות. ורבר הציעה שתנוח. "היא הסתכלה עליי כאילו השתגעתי. אמרתי שאני רוצה לתת לה עירוי נוזלים. השכבתי אותה על המיטה, ובשנייה שנשכבה היא נרדמה לשעתיים"

באחד הימים הגיעה אל ורבר ילדה בת שלוש או ארבע, שנצמדה לרגלה וחיבקה אותה. "מאמא, מאמא", קראה לה. ורבר הביטה מטה וענתה בעברית, אף שהילדה לא הבינה: "אני לא מאמא, אבל בואי נחפש אותה". בסמוך עמדה קבוצת נשים. אחת מהן הצביעה על אישה מבוגרת והסבירה שזו הסבתא; האם קבורה מתחת להריסות. "הילדה פשוט חיבקה לי את הרגל וקראה 'מאמא'", משחזרת ורבר. "הרגשתי את האובדן שלה באופן כמעט פיזי. היו שם אלפי סיפורים, אבל התמונה הזאת נשארה איתי: ילדה קטנה שמחפשת אמא ונצמדת לאישה זרה שהגיעה מישראל".

ילד בן 11 הסתובב שוב ושוב ליד התור לקבלת טיפול, התקרב והתרחק. לבסוף אמר שהוא משתעל וביקש להיבדק. לאחר שהתיישב שאל אותה: "איך זה להיות רופאה כאן?". השיעול רק היה כרטיס הכניסה לשיחה, מבחינתו. באותו רגע הגיעה ילדה בת שבע, הראתה לוורבר שריטה קטנה על זרועה, וביקשה טיפול. "הוא חיכה זמן רב לרגע שלו, אבל מיד אמר לי: 'תטפלי בה קודם, זה יותר חשוב'. חבשתי לה את השריטה, אחר כך הקשבתי לריאות שלו. כעבור כמה דקות הוא חזר רק כדי לומר תודה שבאנו לטפל בהם. זה היה מתוק מאוד וגם עצוב מאוד".

התקווה שאחרי הייאוש

מה אומרים לאדם שלא יודע אם בני משפחתו בחיים או לא, אני שואלת את ורבר. האם לרופאה פליאטיבית מותר בכלל להציע תקווה? "השאלה היא מהי תקווה", היא עונה. "תקווה היא דבר דינמי. בהתחלה אדם מקווה שבן משפחתו יימצא חי. אחר כך, כשהזמן עובר, התקווה משנה כיוון: הוא רוצה לדעת מה קרה ולהביא את יקירו לקבורה. זה לא משמח, כמובן, אבל גם סגירת מעגל יכולה להיות תקווה". ורבר חזרה מן המשלחת עם אבן קטנה מאזור האסון. "לימדו אותי שככה עושים בצבא: מכל מקום שפעלת בו אתה לוקח איתך אבן". על האבן כתבה בעברית ובספרדית את המילה "תקווה", והיא מונחת מאז בסלון ביתה.

לדבריה, משפחות הנספים בוונצואלה העריכו מאוד את הגישה הישראלית לחילוץ הגופות ולכבוד המת. "במקומות רבים בעולם אומרים בשלב מסוים: תכניסו דחפורים, אין טעם להשקיע עוד משאבים. אבל אנחנו הבאנו הבנה עמוקה של חשיבות הקבורה ושל הצורך לסגור מעגל. האנשים שם העריכו מאוד את המוכנות להישאר איתם גם בשלב הזה".

אז מה אומרים לאדם שמחכה ליד ההריסות?

"אומרים: אנחנו איתך. נוכחות אמיתית היא לפעמים הדבר המרכזי שאפשר לתת לאדם באבל. אני מוכנה להיות איתך גם כשאין לי פתרון. העובדה שבאנו מישראל, בארבע טיסות וביותר מחמישים שעות, כדי להגיע עד לאוהל של האנשים האלה, עוררה בהם השתאות. הם שאלו: 'את משוגעת?'. בעיניי, גם זו תקווה - הידיעה שמישהו בקצה השני של העולם ראה אותך ובא".

בתחילה הונחו אנשי המשלחת לא להבליט את היותם ישראלים. אחרי פעם או פעמיים שהפרו את הכלל וסיפרו מאין הגיעו, החשש התחלף בגאווה. "לא חוויתי אפילו תגובה שלילית אחת בשיחה פנים אל פנים", אומרת ורבר. "ראיתי כתובות 'פרי פלסטיין' ברחובות, אבל האנשים שפגשנו קיבלו אותנו בחום. מהרגע שהבנתי את זה, לא רק שלא הסתרתי שאני ישראלית - חיפשתי הזדמנויות לספר. הרגשתי שליחות אישית ולאומית. הראינו לעולם את הפנים האמיתיות של ישראל".

אחד הרגעים המרגשים התרחש בבית הכנסת בקראקס. הקהילה היהודית, שמנתה עד לפני עשרים שנה 30 אלף איש אך הצטמצמה לכ־3,000 בלבד, הזמינה את משלחות הסיוע הישראליות והיהודיות לתפילת ערב שבת משותפת. כאשר אנשי פיקוד העורף נכנסו במדים, הקהל קם על רגליו, מחא כפיים ורבים בכו. אישה ניגשה לוורבר ושאלה מי היא. כששמעה שהיא מישראל, אחזה בשתי ידיה ופרצה בבכי. "היא אמרה: 'את מבינה מה זה בשבילנו?' רבים מהם לא מתקיימים ברמת חיים גבוהה ולא יכולים להרשות לעצמם לטוס, והם לא ראו ישראלי כבר 17 שנה, בטח מאז שנותקו היחסים הדיפלומטיים".

ניסיונם של הישראלים בהתמודדות עם פוסט־טראומה קיבל לפתע משמעות מוחשית. במהלך הדרכה לצוות פסיכולוגים מקומי התקבלה התרעה על רעידת משנה. כולם רצו החוצה וניסו ליצור קשר עם בני משפחותיהם: "זה היה בדיוק מה שקורה כשמקבלים התרעה לטלפון אצלנו", מספרת ורבר. "נתנו לכולם כמה דקות להתקשר הביתה, אחר כך עמדו במעגל ועשו תרגילי נשימה ותנועה. לא רק דיברנו על התמודדות עם טראומה - תרגלנו אותה בזמן אמת. הרגשנו שותפות גורל. לא היינו צריכים להסביר להם שאנחנו מבינים פחד מתמשך; הם הרגישו את זה, וגם אנחנו".

הניסיון הישראלי בתחום רפואת החירום והפוסט־טראומה התבטא בשטח. המשלחות הישראליות הביאו איתן שפה שהייתה חסרה לנפגעי האסון. הניסיון גם סייע לוורבר להבין, למשל, התנהגויות שאחרים מיהרו לשפוט. כשאחד השורדים לקח כמה מנות מזון מאוהל סיוע, היו מי שמתחו עליו ביקורת, "אבל הוא קם למחרת בלי מקרר, בלי מכולת, בלי ידיעה מנין תגיע הארוחה הבאה. הוא לא אוגר מתוך חמדנות; הוא זקוק לרגע של שפע, להרגיש שיש לו ביטחון", מבהירה ורבר. "אחרי מה שעברנו בישראל ידענו לזהות את הצורך הזה".

מה השארנו שם

השאלה הקשה בכל משלחת סיוע היא מתי לעזוב. "ברפואה העבודה אף פעם לא נגמרת. תמיד יהיה עוד אדם שזקוק לטיפול. אבל עזרה אינה אמורה להחליף את המערכת המקומית. אנחנו מביאים קביים, ידע ותמיכה, ומהרגע הראשון צריך לדעת שנעזוב". את העיקרון הזה המחיש לה חתך פשוט בידו של צעיר. בישראל הייתה מדביקה את הפצע בדבק ביולוגי ושולחת אותו לדרכו בתוך דקות, אבל לרופאה המקומית לא היה דבק כזה; היא הוציאה ערכת מתכת רב־פעמית והתכוננה לתפור.

אחד מחברי הצוות הישראלי הזכיר שבתיק יש דבק והציע להשתמש בו. "אמרתי: ומה יקרה מחר? חסכתי לרופאה דקה וחצי, אבל בכל פעם שתתפור פצע היא תחשוב על הכלי שאין לה. אילו היו מולנו 70 פצועים והיינו נאבקים על כל דקה, מובן שהיינו משתמשים בכל מה שיש. אבל היה פצוע אחד ורופאה מקומית שיודעת לטפל בו. אם אבוא בפטרונות עם הכלים המתקדמים שלי, לא באמת עזרתי. ניסינו לעבוד לצידם, בכלים שלהם, ולהוסיף ידע שיוכל להישאר אחרי שנעזוב".

הצוותים המקומיים קיבלו הדרכות וגם העבירו אותן הלאה. אנשי המקצוע של "נתן" נתנו הכשרות מגוונות ליותר מ־440 רופאים, פרמדיקים, פיזיותרפיסטים, פסיכולוגים, אנשי חילוץ וצוותי חינוך. חומרי הדרכה על התמודדות עם טראומה תורגמו לספרדית ונמסרו לשימוש מקומי. "אחר כך קיבלנו הודעות מאנשים שהדרכנו, שסיפרו שהם כבר מדריכים צוותים נוספים שלא פגשנו. זו בדיוק ההמשכיות שקיווינו ליצור".

בכל ערב עצרו אנשי המשלחת לעבד יחד את אירועי היום. ובכל זאת, במשך כל חמישים השעות בדרך חזרה, בארבע טיסות, אחרי שבועיים וחצי של עבודה, ורבר לא הצליחה להירדם. בשעה עשר בלילה העפילה למצפה־נטופה, ולאורך הדרך התנופפה שורה ארוכה של דגלי ישראל שהציבו בני הנוער של היישוב בפרויקט שמדגיש את הנוכחות היהודית בגליל. "לא הייתי מסוגלת להכיל את ההתרגשות", היא אומרת. "הרגשתי כאילו תלו אותם בשבילי. הרגשתי עטופה, מחובקת, בבית. חזרתי עם גאווה גדולה על מערכת הבריאות שלנו ועל המדינה שלנו, על מה שיש לנו ועל היכולת לקחת מן הטוב הזה ולתת אותו לאחרים".

בעוד שבוע תתחתן בתה הבכורה; בגלל החתונה לא שקלה לצאת לקולומביה לאחר רעידת האדמה שם ב־10 באוגוסט. אבל היא מודה שיהיה לה קשה לומר לא כשיציעו לה להצטרף לעוד משלחת אינטנסיבית כזאת. "זו הייתה זכות עצומה", היא אומרת. "למדתי על רפואה, על אסונות ועל בני אדם, ואני מקווה שנתתי מספיק כדי להצדיק את כל מה שקיבלתי. בסוף נשארתי עם הדבר הבסיסי ביותר: אני רופאה קודם כול מפני שאכפת לי מן האדם שמולי. לפעמים יש לי תרופה, לפעמים סטטוסקופ, ולפעמים רק יד להחזיק, וגם כשאין לי פתרון – אני בוחרת להיות שם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il