בשעות אחר הצהריים של יום שני השבוע, התכנסה ועדת האנרגיה של הפרלמנט האיראני בטהרן כדי לדון במגפת הפסקות החשמל המחריפה במדינה. ואז, בעיצומם של הדיונים, נפל החשמל בעיר.
באותו יום, בצירוף מקרים שכאילו נלקח מתסריט למותחן מדיני סוג ב', התייצב מזכיר האוצר האמריקני, סקוט בסנט, מול המיקרופונים והמצלמות במסיבת עיתונאים שכינס משרדו. הוא בא לבשר על תחילתו של מה שוושינגטון מכנה "מבצע נידוי כלכלי" - החוליה האחרונה בסדרה ארוכה של מתקפות על המשטר האיראני. לדברי בסנט, מטרתו העיקרית של המבצע היא לגדוע כל מערכת וקשר כלכלי שמתחזקים את המשטר האיראני, עד שטהרן תיוותר מבודדת לחלוטין. הוא כינה את המאמץ "די־דיי כלכלי", בהשוואה למבצע אוברלורד - הפלישה המפורסמת של בעלות הברית לנורמנדי ביוני 1944, שהפכה זה מכבר לשם נרדף למהלך המבשר את תחילת הסוף. במאמר דעה שפרסם ב"פייננשל טיימס" הבטיח מזכיר האוצר את המתקפה הפיננסית הגדולה ביותר שנוהלה אי־פעם נגד אויב מדיני.
באותו יום גם כן צנח המטבע האיראני מתחת לרף שני מיליון ריאל לדולר, בפעם הראשונה בתולדות המדינה. לשם ההשוואה, בינואר עמד שער החליפין על 1.4 מיליון ריאל לדולר, ב־2024 עמד על 750 אלף לדולר, וב־2018 - כאשר במהלך כהונתו הראשונה נסוג טראמפ מהסכם הגרעין והטיל עיצומים חדשים על טהרן - קנה דולר אחד 70 אלף ריאל בלבד. כך, עוד לפני שהחלה המתקפה הכלכלית הנוכחית, קיימות עדויות מוצקות לכך שהכלכלה האיראנית לא רק הידרדרה בשנים האחרונות, אלא נמתחה שוב ושוב ונבנתה מחדש על יסודות רעועים שהלכו וגדלו במהלך שמונה השנים האחרונות.
הכי מעניין
כך, חצי שנה מתחילת המלחמה שבה חוסלו המנהיג העליון ורוב בכירי המשטר, הופעל מצור דו־צדדי על מצר הורמוז, ייצוא הנפט האיראני אופס כמעט לחלוטין ומחירי הדלק בארה"ב עלו בכמעט דולר לגלון - החליטה וושינגטון על אסטרטגיה מנצחת חדשה: לא עוד הפצצות. מעתה הכסף הוא שיילחם. אלא שאין מדובר באסטרטגיה חדשה באמת, וההיסטוריה מלמדת על תוצאות מעורבות לכל היותר.
כך פועל המנגנון
המבנה של מבצע הנידוי הכלכלי פשוט יחסית: משרד האוצר האמריקני פתח חמישה סקטורים חדשים לעיצומים משניים: נכסים דיגיטליים, טכנולוגיה, זהב, תעשיית התעופה והחלל, והובלה ימית. מדובר בערוצים כלכליים שבאמצעותם המירה איראן נפט למזומנים במשך שנים, וכך חמקה מהעיצומים הקיימים. באותו יום סימן המשרד האמריקני לבקרה על נכסים זרים (OFAC) כשישים יחידים, ישויות וכלי שיט הקשורים לרכש פיתוח גרעיני ורכיבי טילים, פעילות סייבר ושינוע נפט ונשק.
הענישה הרשמית שהוכרזה על כל מי שימשיך לעשות עסקים עם איראן בתחומים החדשים, היא למעשה מרכז המאמץ החדש: נידוי ממערכת סליקת הדולרים האמריקנית. משמעות הדבר היא שהמבצע אינו מופנה כעת רק נגד איראן - שנגדה כבר הוטלו עיצומים ישירים בכל דרך אפשרית - אלא נגד כל שאר העולם: בנקים, מזקקות, סוכנויות חלפנות, אזורי סחר חופשי וכל גורם המאפשר לאיראן להמשיך להמיר נפט למזומנים.
בסנט תיאר את המטרות הללו בפירוט. לדבריו, הישויות שסומנו רוכשות ומשנעות נפט איראני, מנתבות את כספיה דרך בתי חלפנות ואזורי סחר חופשי, מאפשרות למטוסיה לנחות, מנהלות עבורה מרשמי אוניות, מעלימות עין מהעברות דלק בין כלי שיט, ומאשרות לבנקים שלהן לעשות איתה עסקים.
אולם בסנט סירב לנקוב בפירוש בשמה של מדינה כלשהי או בשמו של בנק ספציפי. לדבריו, טראמפ מטלפן אישית לראשי מדינות בעת שפקידים ממחלקות המדינה, האוצר וההגנה פועלים מול מקביליהם, וכל מדינה קיבלה לוח זמנים מוגדר להפסקת הפעילות. אך גם כאן חסרו פרטים: בסנט סירב לומר מהם לוחות הזמנים, ולא קבע שום דדליין פומבי להפסקת העסקים בטרם יושת העונש.
כשנשאל מדוע הוא רק מאיים בשלב זה ולא פועל בפועל, סיפק בסנט תשובה שהציבה בסימן שאלה את המבצע כולו: מדוע לו לפוצץ את המערכת הפיננסית העולמית? מי שחיפש השבוע סימנים לרצינות הכרזתו של בסנט, נוכח לדעת כי לעת עתה השווקים העולמיים כמעט לא הגיבו אליה.
סדקים בחומה
לצד הספקנות, ראוי לציין כי קיימות ראיות לכך שמשהו באמת שונה הפעם - והן שאובות בעיקר לא מהעיצומים עצמם או מההכרזות עליהם, אלא מתגובות מנהיגי איראן.
ביום חמישי שעבר אמר מוחמד באקר קאליבאף - יושב ראש הפרלמנט והאיש שעומד בראש צוות המשא ומתן עם האמריקנים - כי אם האזרחים ברחובות ירעבו והמחזור הכלכלי של איראן יושבת, כל העוצמה הצבאית בעולם לא תועיל והמדינה תקרוס. למחרת אמר הנשיא מסעוד פזשכיאן כי המלחמה חייבת להסתיים בשלב מסוים, והודה במפורש שארצו מתמודדת עם מחסור חמור. בסוף השבוע אף הוכרז כי הממשלה מתכוננת לקצץ בסובסידיות הדלק - המהלך הנפיץ ביותר מבחינה פוליטית שעומד לרשות ממשלה איראנית. הניסיון הקודם, בנובמבר 2019, הוליד מרידה כללית נגד המשטר שדוכאה בהרג המוני.
במערב שמים לב לסימנים. במאמר מערכת שפורסם השבוע ב"וול סטריט ג'ורנל", נכתב כי מחומרים כאלה בדיוק נוצרים סדקים במשטר. אכן, בכירים במערכת סמכותנית וסגורה אינם מודים בכישלון כלכלי בפומבי אלא אם כבר בלתי אפשרי להסתיר את המצב.
גם התמונה האזורית תומכת בהשערה שמשהו משתנה. איחוד האמירויות הודיעה על הפסקה מוחלטת של הסחר עם איראן, ובסנט ציין כי אין מדובר במקרה, אלא בתולדה ישירה של המאמץ האמריקני החדש. נגיד הבנק המרכזי האיראני, עבדולנאסר המתי, הודה בטלוויזיה כי המצור הימי האמריקני הביא את ייצוא הנפט לאפס - ומיד הוסיף כי למדינה עדיין יש מקורות מטבע חוץ אחרים, הנוסחה הקבועה של פקיד שאין בפיו חדשות טובות. באיראן עצמה המשמעות פשוטה: המחירים בשוק מכפילים את עצמם בתוך פחות משנה, ואילו השכר דורך במקום. בקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD), מכון מחקר שמרני אמריקני, העריכו כי המצור לבדו עולה לאיראן כ־435 מיליון דולר ביום.
מנגד, מחיר הנפט עדיין נמוך ממאה דולר לחבית, והאמריקנים מלווים כמות הולכת וגדלה של מכליות דרך המצרים. המסקנה במאמר המערכת של ה"ג'ורנל" היא שוושינגטון תוכל להחזיק במצור זמן רב יותר משתוכל הרפובליקה האסלאמית לשרוד אותו - ואולי כך יושג הניצחון. הקושי הגדול בקבלת המסקנה הזו באופטימיות הוא שהעולם כבר ערך ניסויים כאלה שוב ושוב, והם כמעט מעולם לא הניבו את התוצאה שמבטיח ממשל טראמפ.
ביולי פרסם מכון קווינסי האמריקני ניתוח מפורט של הממד הכלכלי במלחמה. מסקנתו הייתה שהעיצומים, המצור והעימות הצבאי הישיר גבו מאיראן מחיר כבד, אך לא יביאו לקריסתה או לכניעתה האסטרטגית. הנתונים מספרים את הסיפור: לאחר 2011 צנחה הצמיחה האיראנית לפחות משני אחוזים בשנה, לצד אינפלציה ממוצעת של כ־35 אחוזים. עד 2026 עמד התוצר בפועל על כ־62 אחוזים בלבד ממה שהיה מניב מסלול הצמיחה שלפני העיצומים. כך, דור שלם של התפתחות כלכלית לאומית פשוט נמחק, אך המשטר שרד.
בהערכה שפורסמה בינואר, עוד לפני פרוץ המלחמה, הסביר מכון המחקר ברוקינגס את הסיבה לכך. לדברי המומחים שם, הרפובליקה האסלאמית עמידה מבנית בפני קריסה משטרית: יש לה הכנסות נפט, כוחות ביטחון הנאמנים לה מתוך אידאולוגיה ולא רק עבור משכורת, ובסיס תמיכה אמיתי בקרב האזרחים - גם אם מדובר במיעוט. כראיה לעמידותה צוין כי דיכאה בהצלחה ארבע התקוממויות המוניות שונות ב־20 השנים האחרונות, שכל אחת מהן נראתה לרגע כאילו תפיל את המשטר. המחברים ציינו כי הפעם ייתכן שהמצב שונה בשל השילוב של משבר ירושה בעקבות מות חמינאי האב, המפלות הצבאיות מול ישראל וארה"ב, והאינפלציה המוחצת - אך הקפידו להבחין בין משטר הנתון בלחץ לבין משטר נופל.
ואכן, תגובת המשטר ללחצים הגוברים בששת החודשים האחרונים הייתה הקשחת עמדות. ב־10 באוגוסט מילא המנהיג העליון מוג'תבא ח'אמנאי - או מי שמקבלים החלטות בשמו - את החללים שיצרו התקיפות הישראליות והאמריקניות בניצים מובהקים: הוא מינה את אחמד וחידי למפקד משמרות המהפכה והורה לו להתכונן למבצעים התקפיים; מוחסן רזאאי, שהואשם בתכנון הפיגוע במרכז הקהילה היהודית בבואנוס־איירס ב־1994, עומד כיום בראש המועצה העליונה לביטחון לאומי. בסוף השבוע הכריז רזאאי כי כל מדינה שתצטרף למבצע הכלכלי של וושינגטון תוגדר כאויבת, ואיים שאיראן לא תניח לטיפת נפט אחת לצאת מהמפרץ. על נשיא ארצות הברית אמר כי התגלה שכל יומרנותו אינה אלא דיבורי סרק. כך לא נשמע משטר שבכוונתו להיכנע.
כיצד, אם כן, ניישב את הסתירה בין קריסה מוחלטת של הכלכלה הלאומית לבין התנגדותו העזה של המשטר? תאוריה אחת הולכת ומודגשת מראשית המלחמה: באיראן לא פועלת כלכלה אחת, אלא שתיים. ישנה כלכלה לאומית - הריאל, מחירי הלחם, החשמל שנפל בפרלמנט; וישנה הכלכלה של המשטר עצמו, הכוללת את מקורות ההכנסה שמממנים את משמרות המהפכה, את מנגנון הביטחון ואת רשתות ההנהגה. השנייה נשחקת לאט הרבה יותר מהראשונה, משום שנבנתה בדיוק במטרה לשרוד את חורבנה של הראשונה.
אם כך, רוב מה שאירע בששת החודשים האחרונים כוון למטרה הלא נכונה: המצור על הנמלים והפגיעה בתשתיות דרדרו אומנם את הכלכלה הלאומית, אך כלכלת המשטר הסתגלה. חמשת התחומים שבהם מתמקד כעת האוצר האמריקני, אינם קשורים לדרך שבה האזרח האיראני הממוצע קונה לחם: זהב, מטבעות קריפטו, ושינוע נפט - אלא לערוצים שבאמצעותם המשטר שורד. ייתכן שמבצע הנידוי הכלכלי הוא הצעד האמריקני הראשון במלחמה הזו המכוון לכלכלה השנייה ולא לראשונה. אך האם זה משנה?
שיעור בהיסטוריה
בסנט השווה את המבצע האמריקני הנוכחי לפלישה לנורמנדי, כלומר למאמץ הנרחב והרציני ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אולם במונחים גאופוליטיים, רק לאחרונה ניסו האמריקנים אסטרטגיה כלכלית קשוחה עוד יותר.
המצור הכלכלי הנרחב ביותר בהיסטוריה המודרנית הוטל על עיראק של סדאם חוסיין בין 1990 ל־2003. הוא החריב את החברה העיראקית והוביל למותם של אזרחים רבים מספור, ובכל זאת נאחז סדאם בשלטון במשך כל אותן 13 שנים. הוא הודח והוצא להורג רק בעקבות פלישה קרקעית.
גם קובה נתונה תחת אמברגו אמריקני שנמשך יותר משישים שנה. המצור שם הוחרף בשנים האחרונות, אך עד כה ללא שינוי פוליטי. קוריאה הצפונית ממשיכה לצלוע כמשטר סמכותני כבר כשלושים שנה, וונצואלה נתונה במצב דומה כמעט עשור. כולן נפגעו קשות מהעיצומים, אך אף אחד מהמשטרים הללו לא קרס.
מאז פלישתה לאוקראינה בפברואר 2022 מתמודדת רוסיה עם חבילת העיצומים הגדולה ביותר שהושתה אי־פעם על כלכלה גדולה. אך כעבור ארבע שנים השלטון נותר יציב והכלכלה מסתגלת. האיראנים בוודאי לומדים לקחים מהמקרים הללו.
למרבה האירוניה, ייתכן שהמקרה היחיד שבו לחץ כלכלי על איראן הניב תוצאה פוליטית, היה בעקבות שלוש שנים של עיצומים נרחבים, ניתוק ממערכת סוויפט וחנק בתחום הנפט - שהביאו את האיראנים לשולחן המשא ומתן ולחתימה על הסכם הגרעין (ה־JCPOA) שהוביל ברק אובמה. אלא שאת המבצע ההוא ניהלה קואליציה בינלאומית מאוחדת שכללה את רוסיה ואת סין, הוא נוהל מול הנהגה איראנית שהיה לה מנדט לנהל משא ומתן, והוא פסק רק משום שהציע ויתורים נרחבים לטהרן.
כיום אין קואליציה - וושינגטון מאיימת על המדינות ששיתוף הפעולה שלהן דרוש כדי שהעיצומים יעבדו; אין משא ומתן - המועד האחרון לחזרה לשולחן המו"מ חלף ב־17 באוגוסט וטראמפ הורה לשליחיו להפסיק לדבר עם טהרן; ואין פתח מילוט - משום שהתוצאה הרצויה אינה הסכם רפוי, אלא התקפלות (ואולי אף קריסה סופית) של המשטר כולו.
שעון סיני מתקתק
ניתן לטעון כי המבצע הזה מצטמצם למעשה לשאלה אחת גדולה: האם ארצות הברית מוכנה להטיל עיצומים על מוסדות פיננסיים סיניים גדולים?
סין קונה כיום בין 80 ל־90 אחוזים מהנפט האיראני. הקונים הם ברובם בתי זיקוק עצמאיים במחוז שאנדונג המכונים "קומקומים", הסולקים ביואן וכמעט אינם חשופים לשווקים הפיננסיים המערביים - ולכן עיצומים משניים עלולים להתברר כלא יעילים נגדם. המצור הפיזי על הורמוז שיבש את זרימת הנפט, אך בינתיים הם ממשיכים לקנות והתשתית להעברת הנפט עודנה קיימת. האוצר האמריקני הזהיר כבר באפריל כי הוא ערוך להסלמה נגד הבנקים הסיניים המאפשרים את הסחר הזה, אך עד כה נמנע מנקיטת צעדים ענישתיים נגדם.
בסנט אמר ביום שני כי כל מי שמסייע להמיר נפט איראני לכסף יהפוך למטרה - ללא יוצא מן הכלל. אך באותה מסיבת עיתונאים הסביר מדוע לא פעל מיד: כאמור, אין לו עניין לפוצץ את המערכת הפיננסית העולמית. שתי האמירות הללו פשוט אינן יכולות להתקיים בכפיפה אחת: או שהאוצר האמריקני יימנע מלגעת בסין וכך יאפשר לסחר להמשיך, או שישית עיצומים חדשים ויתניע מחדש את מלחמת הסחר עם בייג'ינג, ששקטה לאחרונה.
קיימת מגבלה משמעותית נוספת על המבצע הזה, שאולי חושפת מה מתוכנן בהמשך: בכירים אמריקנים רמזו השבוע כי המבצע הכלכלי יהיה המאמץ המרכזי נגד איראן רק עד נובמבר. לאחר בחירות האמצע שיתקיימו בתחילת החודש, ייתכן שטראמפ יורה על המשך המלחמה בדרכים אחרות.
מחיר הבנזין בארה"ב עומד על יותר מארבעה דולרים לגלון - עלייה של 37 אחוזים בהשוואה לינואר השנה. בכיר בפדרל ריזרב אמר השבוע כי ייתכן שהאינפלציה לא תרד מספיק כל עוד המלחמה נמשכת. יוקר המחיה הוא הנשק המרכזי של הדמוקרטים בקמפיין לקראת הבחירות; בינתיים, הנשיא שהבטיח בנזין בפחות משני דולרים מכנה כעת את העלייה "תקלה קטנה", ואמר בעצרת בדרום קרוליינה בסוף השבוע שעבר כי הוא מניח שתמיד אפשר לחזור ולהפציץ את איראן קצת יותר במקרה הצורך.
כך לא מדבר ממשל המחויב למבצע כלכלי מוחץ לטווח ארוך. אך מנגד, אם הכלכלה האיראנית תמשיך להידרדר, ייתכן שהטווח הקצר הוא כל מה שטראמפ ובסנט יזדקקו לו.