מאז 7 באוקטובר, נדמה שההבחנה בין חירום לשגרה היטשטשה אצל כולנו, גם אם לא באותה מידה. המלחמה נמשכת, האיום אינו נעלם, ובתוך כל אלה ממשיכים לעבוד, לגדל ילדים, להיפגש, לחגוג ולתכנן את המחר. השגרה אינה מבטלת את האסון, ולעיתים היא דווקא הדרך להתמודד איתו ולהמשיך לחיות מולו.
הניסיון להיאחז בחיים באמצעות השגרה, גם כשהכול מסביב אינו נורמלי, עומד גם במרכז הרומן הדיסטופי ״התחנה הבאה״. המחבר, בנג'מין רזניק, מציב את המתח הזה בתוך תרחיש שבו חייהם של יהודי ארה״ב משתנים מקצה לקצה. בתחילת הספר מתרחש ״אירוע״ מסתורי וקטסטרופלי: מדינת ישראל נעלמת לפתע על כל תושביה. בעקבות האירוע הזה צצים אירועים משונים נוספים ברחבי העולם, ובמקביל הולכת ומתפשטת בארה״ב אנטישמיות שהופכת במהירות לרדיפה ממוסדת של היהודים. זכויות האזרח שלהם מוגבלות באופן חמור, ולבסוף הם מרוכזים במעין גטאות המכונים בספר ״תחום המושב״ - רמיזה לתחום המושב הנודע שהתקיים באימפריה הרוסית.
התחנה הבאה | צילום: ללאבנג'מין רזניק, תרגום: דבי אילון ספרית פועלים הקיבוץ המאוחד, 280 עמ'
בתוך המציאות הזו, שני גיבורי הספר נפגשים ומתאהבים. אלָה היא יהודייה אמריקאית, צלמת עיתונות ואֵם למייקל הצעיר; איתן הוא ישראלי שירד לארה״ב ועובד בהייטק. הסיפור מתאר את הניסיון שלהם לקיים זוגיות, הורות ומשפחה כאשר המציאות סביבם הולכת ומתפרקת, ובמקביל עוקב אחר הקהילה היהודית כולה, שמגיבה למשבר בדרכים שונות. יש מי שמבקשים להמשיך בשגרה, אחרים מחפשים מוצא מן המציאות, ויש גם מי שמתארגנים להגנה עצמית. משפחות וקהילות מתפרקות ונבנות מחדש, ובתוך כל אלה רזניק איננו מתעניין רק באסון הגדול, אלא בעיקר בשאלה היומיומית: איך ממשיכים לאהוב, לגדל ילדים, לדאוג להורים ולחברים ולחיות חיים רגילים כאשר העולם המוכר הולך ונעלם.
הכי מעניין
ההקשר שבתוכו מתפרסם הספר הוא התמורות במצבה של יהדות ארה״ב, ובעיקר התחושה שהקרקע האמריקאית היציבה מתחילה לזוז מתחת לרגליים. במשך שנים התרגלו מרבית יהודי ארה״ב לברית אוטומטית כמעט עם המפלגה הדמוקרטית והמחנה הפרוגרסיבי, ואולם בשנים האחרונות מתרבים בתוך המחנה הזה קולות אנטי־ישראליים מובהקים, ולעיתים גם אנטישמיות ישנה בלבוש עדכני של זכויות אדם, מאבק בקולוניאליזם ופוליטיקת זהויות. במקביל, גם בצד השני של המפה הפוליטית, בתוך מחנה שחלקים גדולים ממנו נתפסים בישראל כמשענת אוהדת וכמעט מובנת מאליה, הולכים ומתחזקים זרמים בדלניים, פופוליסטיים ולעיתים אנטי־יהודיים במובהק.
בימים האחרונים נדמה שהמצב הולך ומחמיר. הדבר בלט במיוחד בסרטון שפרסם זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו־יורק – העיר בעלת הריכוז היהודי הגדול ביותר מחוץ למדינת ישראל – לקראת ביקורו הצפוי של בנימין נתניהו בעיר בספטמבר לרגל העצרת הכללית של האו״ם. בסרטון קרא ממדאני לעצור את ראש ממשלת ישראל בזמן ביקורו בעיר, והאשים את ישראל בפשעי מלחמה וב"רצח עם מחריד".
זוהרן ממדאני בנאום הניצחון | צילום: AP
בעקבות הסרטון פרסם השף ניסימי נעים־נאור פוסט בפייסבוק, ובו תיאר שיחה שקיים עם מכרה מהקהילה היהודית בניו־יורק: ״כששאלתי אותה אם הם כבר סימנו לעצמם קו אדום שאחריו עושים עלייה, היא סיפרה ששאלה את בעלה בדיוק את אותה השאלה שבועיים קודם. התשובה שלו הייתה: ׳כשהחולצות החומות יצעדו במורד השדרה החמישית׳. ואחרי רגע היא הוסיפה: ׳ואני לא בטוחה שזה לא עכשיו׳״.
כלבים רובוטיים מיותרים
רזניק, החי ופועל בתוככי הקהילה היהודית האמריקנית ומשמש כרב הקהילה הקונסרבטיבית במרכז היהודי פלהאם בניו־יורק, מגיב בדיוק לחרדה הזאת. ספרו מגלם את הסיוט היהודי־אמריקאי בהתממשותו, כאשר אפילו מדינת ישראל אינה יכולה לשמש מפלט. העובדה שהספר נכתב עוד לפני שבעה באוקטובר, מעניקה לתרחיש שלו ממד מטריד במיוחד: הוא לוקח חרדה שכבר ריחפה מעל חלקים מיהדות ארה״ב, ושואל מה יקרה אם היא תהפוך למציאות. העיסוק בשאלה הזו והצבתה מול הקורא, הופכים את הספר לחשוב במיוחד בעת הזאת.
גם הבחירה הספרותית המרכזית של רזניק מעניינת ונכונה. כאמור, הדבר העיקרי שמעניין אותו איננו דווקא האסון הגדול, אלא האפשרות לחיות, לאהוב ולנהל חיי שגרה בתוך כאוס, כשהעולם מסביב הולך ומתפרק. עיקר תשומת הלב מופנית אל חייהם של איתן, אלה ובנם מייקל, ואל משפחתה של אלה וחבריהם לקהילה. רזניק בוחן כיצד זוגיות, הורות, משפחה וקהילה ממשיכות להתקיים גם כאשר המציאות שבתוכה הן פועלות נעשית בלתי אפשרית. ההתעקשות על שגרה כמעשה של מאבק והישרדות מהדהדת במיוחד אצל הקורא הישראלי, שהחוויה הזו נעשתה בשנים האחרונות לחלק מחייו.
ואולם סיפור טוב ונקודת מוצא חזקה לא תמיד מספיקים; המבחן האמיתי הוא היכולת להפוך אותם לעלילה מהודקת. ההבחנה בין סיפור לעלילה התחדדה אצלי בשיחה שקיימתי לפני כשנה עם חבר, שספרו הפך לאחרונה לרב־מכר. שוחחנו על הספר שהיה אז בשלבי כתיבה מתקדמים, והוא שיתף אותי בכך שאת הסיפור הוא ידע כבר בשלב מוקדם – הדמויות, הרקע ומה קורה להן – ועיקר העבודה שנותרה לו היא על העלילה: איך לסדר את כל האירועים הללו, לפתח ולהגיש אותם לקורא. נדמה שזו הבעיה העיקרית ב״התחנה הבאה״: יש כאן סיפור טוב, לפחות ברובו, אבל עלילה לא מספיק טובה.
אחת הבעיות המרכזיות בבניית העלילה היא התחושה שהחומרים שנכנסו לספר לא עברו סינון מספיק. הדבר ניכר כבר בתחילת הספר, בהתייחסות החוזרת ל״מגפה״ – ככל הנראה הקורונה. ייתכן שהספר החל להיכתב בתקופה שבה עוד נדמה היה שהקורונה תיחרת בזיכרון הקולקטיבי לדורות, אלא שממרחק השנים, ובעולם דיסטופי שאמור להיות מלא באסונות גדולים בהרבה, העיסוק החוזר בה איננו סביר. אותה תחושה חוזרת גם כשהספר מתעכב על פרטים שאינם מצליחים להיות מעניינים או נחוצים מספיק. רזניק מתאר את דחיקתם של היהודים ל"תחום המושב״ כדי להמחיש כיצד נראית רדיפה כשהיא מתורגמת לבירוקרטיה, מחסור ופחד יומיומי. בפועל, הדבר איננו מעבה את העולם המסויט שהוא יוצר, אלא מכביד עליו.
וירוס הקורונה | צילום: איגור סיוואנוביץ'
גם הניסיון להעניק לעולם הזה ממד עתידני ואפל, לא תמיד עובד. הוא כולל למשל כלבים רובוטיים, אולי כמעין גרסה של הכלבים המזוהים עם דימויי הרדיפה הנאצית; אבל בעולם שבו שאר ההתפתחות הטכנולוגית דומה לזו המוכרת לנו, הם לא משתלבים ונראים כמו תוספת שנועדה בעיקר לסמן לקורא שהוא נמצא בדיסטופיה עתידנית. גם האזכורים הספורדיים של תופעות על־טבעיות אינם מניעים ממש את הסיפור.
לתחושה הלא לגמרי משכנעת מצטרפים גם ה״אירועים״ המסתוריים. בעוד של״אירוע״ הראשון יש הצדקה עלילתית – היעלמותה הפתאומית של מדינת ישראל משמשת מצע לעיסוק במשמעות קיומה עבור יהודי התפוצות, תחושת הביטחון שהיא מעניקה להם ומה קורה כשהיא נעלמת – שאר ה״אירועים״ מייצרים אמנם את הכאוס שבתוכו מתרחש הספר, אבל לא ברור מדוע הם מובילים דווקא לשנאת יהודים, במיוחד נוכח העובדה שהם פוגעים רק ביהודים. אולי זהו ניסיון לומר משהו על חוסר ההיגיון של האנטישמיות, אך מכל מקום הדברים נשארים לא פתורים.
החיים יפים
בעיה נוספת נוגעת לאופן שבו הספר משתמש בדימויים של השואה והגטאות. דווקא משום שהוא מרבה לרפרר אליהם, קשה לקבל את הגרסה המרוככת יחסית שהוא מגיש לקורא. האנטישמיות שרזניק מתאר חמורה, אבל רחוקה מאוד מכובד המשקל של הדימויים ההיסטוריים שהוא מגייס. במובן מסוים, הדבר מזכיר את הביקורת על הסרט ״החיים יפים״ של רוברטו בניני: ניסיון לייצר סיפור מרגש בתוך הזוועה, תוך ריכוך שלה עד כדי צרימה. התוצאה היא שהעולם הדיסטופי שרזניק בונה נשאר לעיתים גנרי למדי: קיום עתידני לא נעים, עם מחסור, פחד ודיכוי שלטוני, שכמותו כבר קראנו וראינו באינסוף ספרים וסרטים. דווקא משום שהספר מבקש להעמיד במרכז חוויה יהודית מובהקת, אפשר לצפות שהיא תהיה ייחודית יותר.
הקושי הזה בולט גם במקום שבו הספר מבקש להתמקד. הבחירה לעסוק באופן שבו חיי משפחה וקהילה ממשיכים להתקיים בתוך הכאוס היא חשובה ומעניינת, אבל הדמויות עצמן אינן מלאות מספיק. הקורא מקבל את קווי המתאר של הזוגיות, הפחד והמאבק, אבל לא תמיד מצליח להרגיש שהוא מכיר את הדמויות מבפנים או להיקשר אליהן באופן שמעניק לספר עומק רגשי. בהיעדר עומק כזה, הספר נשען יותר ויותר על סימני שאלה. מידע מרכזי נותר מעומעם מדי, כאילו עצם הערפל אמור לייצר מתח. זו איננה דרך מוצלחת למשוך את הקורא קדימה. הספר לא ממש זורם, והקורא מתקשה להגיע אל התחנה הבאה של הסיפור.
במהלך הספר מתואר מסמך מסוים כך: ״הוא היה באורך של יותר משמונה מאות עמודים, אין לי מושג מי קרא אותו בסופו של דבר. ממילא לא ממש אמרנו יותר מדי״. קשה שלא לחייך מול השורות הללו, ואולי לראות בהן מעין אירוניה עצמית לא מכוונת. שהרי במידה רבה זו גם אחת הבעיות של הספר עצמו: יותר מדי חומרים, פרטים ורעיונות שלא תמיד עברו סינון מספיק. מי שמגיע אל סוף הספר בתקווה לקתרזיס או לתשובות ברורות, ייוותר עם תחושת החמצה. החידות שנבנו לאורך הדרך אינן נפרעות, והאלגוריה, שהתחילה מרעיון חזק, אינה מצליחה לשאת את המשקל שהועמס עליה.
הפגנה אנטי-ישראלית בניו יורק | צילום: AFP
ובכל זאת, נוח לו ל״התחנה הבאה״ שנכתב משלא נכתב. זוהי קריאת השכמה חשובה ליהדות ארה״ב, ויש בו אומץ וראייה מרשימה למרחק, במיוחד בהתחשב בכך שנכתב לפני שבעה באוקטובר. ברורה ומוצדקת גם הבחירה של ״ספרית פועלים״ לתרגם אותו לעברית. דווקא מפני שיש כאן רעיון חיוני כל־כך, חבל שהוא לא זכה לעלילה מהודקת וראויה יותר.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
