טיהור פוליטי: ראש ממשלת הונגריה החדש פועל בשיטות שהוקיע אצל אורבן

זה היה נראה כמו צעד מבריק: ראש ממשלת הונגריה החדש, שזקוק בדחיפות לנרטיב מאחד לאומה מקוטבת, ממנה שחמטאית מיתולוגית לתפקיד נשיאת המדינה הבאה. אכן, כאשר פטר מדיאר העלה השבוע את האפשרות למנות את יהודית פולגאר לתפקיד שזה עתה התפנה, הוא זכה לתשואות תקשורתיות על המהלך המפתיע. פולגאר היהודייה, האישה הטובה ביותר בתולדות השחמט התחרותי, היא גיבורת תרבות בהונגריה. כמי שאיננה מזוהה פוליטית, היא מגלמת את האפשרות לפתוח דף חדש אחרי שנים של תככים שלטוניים מכוערים. ואולם כבר למחרת ההצעה, שאותה פרסם מדיאר ברשתות החברתיות, הודיעה פולגאר על סירובה התקיף: "אינני חושבת שיש לי הכוח הפנימי הנדרש כדי לקחת על עצמי את האחריות ההיסטורית של איחוד אומה מפולגת".

הסירוב היה מנומס, אך כמו תמיד, פולגאר קראה את הלוח היטב והבינה שמדובר במלכודת.

לשכתו של נשיא הונגריה איננה ריקה בימים אלה משום שהנשיא פרש מרצונו, אלא משום שמדיאר הדיח זה עתה את הנשיא המכהן תמאש סוליוק, שמונה לתפקיד על ידי ראש הממשלה לשעבר ויקטור אורבן. שיטת ההדחה מוכרת לציבור ההונגרי: סוליוק סירב לבקשתו של מדיאר להתפטר מרצונו, ולפיכך קידם ראש הממשלה הנבחר תיקון חוקתי מיוחד שכוון אך ורק להדחתו של יריב פוליטי מאחד ממוקדי הכוח של המדינה.

המקרה הזה מגלם את הפרדוקס הגדול של הונגריה החדשה בראשות פטר מדיאר. בבחירות שהתקיימו באפריל האחרון זכתה מפלגתו החדשה, טיסה, לניצחון סוחף והיסטורי, ומוטטה את שלטונו בן 16 השנים של אורבן. במערכת הבחירות נופף מדיאר במצע שקרא לפרק את מערכת הממשל הריכוזית שבנה אורבן, אך מאז ניצחונו, המשיח הדמוקרטי החדש של הונגריה נוקט בגאון את אותם כלים דמוקרטיים למחצה ששימשו את קודמו, הפעם כדי לבנות את שלטונו שלו. במילים אחרות, כדי "להציל את הדמוקרטיה", פטר מדיאר פוסע באותה דרך של ויקטור אורבן –רק לכיוון ההפוך.

מה מאפשר למדיאר להוביל שינויים חוקתיים ברמה כזו? מבחינת אחוזי השתתפות, הבחירות האחרונות בהונגריה היו המוצלחות ביותר מאז הפכה המדינה לדמוקרטית: לא פחות מ־79 אחוזים מאזרחי המדינה יצאו להצביע. התוצאה הייתה רעידת אדמה פוליטית, כאשר מדיאר ומפלגתו החדשה זכו ב־141 מתוך 199 מושבים בפרלמנט ההונגרי. האופוזיציה משמאל נמחתה לחלוטין, ורוב תומכיה עברו למדיאר. מדיאר זכה בנתחים גדולים גם מהבסיס החזק ביותר של אורבן עד אז: מצביעים כפריים ובני מעמד הביניים. ויותר מכול, צעירי המדינה דחו את הממשלה הישנה באופן גורף. סקרים מצביעים על כך שכ־90 אחוזים מבני ה־30 ומטה הצביעו למדיאר.

הניצחון הסוחף העניק למדיאר שני שלישים ממושבי הפרלמנט, הנדרשים כדי להעביר תיקונים בחוקה ההונגרית, ובעצם לעשות ככל העולה על רוחו. הרוב המובהק הזה חיוני להבנת הסיפור, שכן מדובר באותו מנגנון פוליטי ששימש את אורבן במהלך שנות שלטונו הארוכות כדי לכתוב את החוקה מחדש כרצונו ולעצב את האומה לפי חזונו הא־ליברלי (לא מדובר כאן בעלבון; אורבן היה א־ליברלי לכל הדעות, גם לדבריו עצמו). כעת מדיאר מחזיק באותו כוח בדיוק, המאפשר לו לשנות חוקי יסוד, לתקן את החוקה ולהדיח פקידים ובכירים ברחבי הממשלה ההונגרית, בלי להזדקק לאצבע אחת מצד האופוזיציה.

מדיאר, יש לומר, לא רץ כאיש שמאל קוסמופוליטי או סוציאליסט, מהסוג העולה במערב אירופה וגם בארצות הברית. אחרי 16 שנות שלטון לאומני של אורבן, מדיאר הבין היטב שהרוב הגדול של אזרחי הונגריה הם פטריוטים חובבי מסורת, המעוניינים במדיניות שמרנית ובריבונות לאומית איתנה. אם הוא היה רץ עם מצע שקורא לפתוח את הגבולות להגירה ולחבק את האיחוד האירופי, הפסדו היה מובטח. מדיאר פנה דווקא ימינה, ואימץ שיטה שפרשנים מקומיים כינו "לאומיות הומנית".

בכל הנוגע למדיניות מהותית, מדיאר הוא שמרן מובהק. בתחום ההגירה – מהנפיצים ביותר ביבשת – הוא תומך בפיקוח קפדני ומתנגד בתוקף למנגנוני קבלת המהגרים של האיחוד האירופי. במהלך ציני ומתוחכם, הוא אף הוקיע במערכת הבחירות את מפלגת השלטון שהרחיבה תוכנית הגירה לעובדים זרים וקרא בתוקף לצמצם אותה – אף שהתוכנית אומצה כדי להתמודד עם מחסור בכוח אדם.

מדיאר מציג עצמו כמנהיג נוצרי־דמוקרטי קלאסי, כזה שיישם מדיניות ימין, רק בלי הריקבון והשחיתות שאפיינו את עידן אורבן. כדי לבנות את המותג הזה, הוא פונה שוב ושוב לאפיקים סמליים וייצוגיים, מתוך הבנה שכדי להביס ממשלה שבנתה את כוחה על סמלים לאומיים, הוא נדרש לשמוט את הסמלים הללו מידיה.

אחד הרגעים המכוננים של האסטרטגיה הזו התרחש במהלך מושב ההשבעה של הפרלמנט החדש בראשית מאי. לקראת האירוע, מפלגת הימין הקיצוני "מולדתנו" דרשה שישירו בו המנון המזוהה עמוקות עם הונגרים אתניים בטרנסילבניה, המנון ששימש את משטרו של אורבן כשביקש להתריס נגד האיחוד האירופי. מדיאר קיבל את ההצעה, אך צירף הסתייגות: ההמנון יושר לצד "אודה לשמחה" של האיחוד האירופי ושיר־עם צועני מוכר, כאשר האחרון יבוצע בשידור חי בתוך הפרלמנט על ידי ילדים מבני הרומה. כך הצליח מדיאר לשלב ימנים קיצונים, מיעוטים אתניים ופרו־אירופים לנרטיב לאומי מגובש, כאשר המסר הוא ששלוש הזהויות הללו גם יחד שייכות להונגריה האמיתית.

דחפור על מערכת המשפט

לנצח בבחירות ברוב גדול זה דבר אחד, אך להשתמש ברוב הזה ביעילות כדי לפרק משטר בן עשור וחצי שנבנה במיוחד כדי לעמוד בתבוסה כזו – זה דבר אחר לחלוטין. עם כניסתו של מדיאר לתפקיד נאלצה ממשלתו החדשה להתמודד עם מה שחוקרי אירופה מכנים "הטרילמה הפוסט־א־ליברלית". משמעות המונח המסורבל הזה היא שהממשלה החדשה נאלצה לנווט בו־זמנית בין שלוש מטרות סותרות מטבען. ראשית היא ביקשה לשנות במהירות החלטות של אורבן שהיא ראתה כמזיקות, ולעיתים אף מושחתות. שנית, היא ביקשה לנטרל את ה"דיפ סטייט" שבנתה פידס, מפלגתו של אורבן, כדי להזרים מחדש כספים שהקפיא האיחוד האירופי בתגובה לצעדים של אורבן, ולייצב את הכלכלה. שלישית, היא ביקשה לעשות את כל השינויים הללו באופן שהולם את תדמיתה הדמוקרטית של ממשלה הדבקה בנורמות ופועלת מתוך קונצנזוס.

עד מהרה הגיע מדיאר למסקנה שהשגת שתי המטרות הראשונות הופכת את השלישית לבלתי אפשרית. במהלך כהונתו הארוכה מילא אורבן באופן שיטתי את המוסדות העצמאיים המרכזיים של הונגריה – נשיאות הרפובליקה, בית המשפט החוקתי, בית המשפט העליון ומשרד התובע הכללי – בנאמני המפלגה שמונו לכהונות ארוכות ביותר, לעיתים בלי הגבלה כלל. בעקבות זאת המתינו לממשלה החדשה שתי מלכודות משפטיות.

הראשונה הייתה מה שאפשר לכנות "פרדוקס החסימה הצפויה": אם הרוב ינסה להעביר רפורמות באמצעות חקיקה סטנדרטית בפרלמנט כדי להקים ועדות חקירה בענייני שחיתות או להגדיל את עצמאותה של הרשות השופטת, הנשיא (שמינה אורבן) או בית המשפט החוקתי (שאורבן מילא בנאמניו) היו יכולים להטיל וטו פוליטי או חוקתי. וטו כזה היה חוסם כל חקיקה ומייצר קיפאון חוקתי. המלכודת השנייה הייתה מה שמכונה באירופה "פרדוקס ההתבצרות הפרוצדורלית": כדי להסיר את איומי הווטו, נדרשה הממשלה החדשה לתקן את החוקה עצמה. ואולם על פי החוק ההונגרי, כל תיקון חוקתי מוכרח לעבור את אישורו של אותו נשיא שאיים להטיל וטו על חקיקה חדשה.

כך, הרוב הפרלמנטרי של מדיאר נדרש לקבל החלטה: לקבל את השיתוק המוחלט, או להתחיל לשכתב לחלוטין את החוקה כך שיהיה אפשר לשטח את המחסומים הפוליטיים והמשפטיים ולקדם את החקיקה שלשמה נבחרו. מדיאר בחר בדחפור.

תוך שהיא נתלית בדוקטרינה משפטית שנויה במחלוקת המכונה "אי־ציות חוקתי", טענה הממשלה החדשה שמאחר שהמסגרת החוקתית־משפטית הקיימת נוסדה כדי להגן על "אוטוקרטיה" (מונח בעייתי, שכן אורבן הודח בבחירות רגילות), הרי שזכותה ואף חובתה להתעלם מהחוקה הקיימת כדי להציל את החוקה האידיאלית.

משמעות הדבר בפועל הייתה עקיפת הנורמות הקיימות בהונגריה, ושימוש ברוב הגדול שעמד לרשותו של מדיאר כדי לקדם תיקונים חדשים לחוקה. כך יצר הרוב של מדיאר את התנאים לאיפוס כללי המשחק, אך המשמעות היא שראש הממשלה החדש מחזיק בכוח בלתי מוגבל לעשות כל שעולה בדעתו. הוא החליט שכללי המשחק אינם תקפים, והחליף אותם כדי שיתאימו לצרכיו הפוליטיים המיידיים.

הגיל והתרגיל

לאחר שהחליט כיצד לפעול, פתח מדיאר במה שממשלתו כינתה "מבצע כור המצרף" – מבצע חקיקה אגרסיבי ומהיר שנועד לפרק את הארכיטקטורה הפיננסית והמוסדית של אורבן. על הנייר, הרפורמות נראו כמו רשימת משאלות ליברלית־דמוקרטית סטנדרטית. בפועל הן תפקדו כנשק פוליטי ממוקד.

כדי לפרק את המערכת שבנתה הממשלה הקודמת, העבירו מדיאר ואנשיו את התיקונים ה־16 וה־17 ובהם הגבלות כהונה חדשות וקפדניות על חברי הרשות המבצעת והמחוקקת. התיקון ה־16 אסר על כל אדם להחזיק בתפקיד ראש הממשלה במשך יותר משמונה שנים, והוא הוחל גם רטרואקטיבית. אף שהממשל תיאר את השינוי כנוהל כללי שמטרתו לבצר את הדמוקרטיה, משמעותו המיידית הייתה ברורה לכול: הקמת מחסום חוקתי שימנע לצמיתות את שובו של אורבן לראשות הממשלה.

התיקון ה־17 לחוקה יישם צעדים דומים ברשות המחוקקת, וקבע מגבלה מקסימלית של 12 שנות כהונה לכל חברי הפרלמנט. הצעד הזה, רטרואקטיבי גם הוא, מונע מעשרות פוליטיקאים ותיקים של פידס להתמודד בבחירות הכלליות הבאות, בשנת 2030. זו כבר לא נראית חקיקה ליברלית בלבד שמטרתה הצלת הדמוקרטיה.

אכן, מפלגת פידס מיהרה לגנות את המהלך כמעשה של "נקמה חוקתית", וטענה שמדיאר משתמש ברוב שלו כדי לחסל כל התנגדות לממשלתו. זו הייתה האשמה שקשה להתעלם ממנה, במיוחד משום שבניגוד לרפורמות אחרות, הגבלות הכהונה הללו מעולם לא היו חלק מהבטחות הקמפיין של מדיאר, ונראו דומות באופן חשוד לסוג הצעדים שהוקיע כשהממשלה הקודמת ביצעה אותם.

ואולם מדיאר לא עצר שם, ופנה לרשות השופטת עם תוכניות מרחיקות לכת עוד יותר. הרשות השופטת ההונגרית הייתה מוקד כוח מרכזי בממשלה הקודמת, לאחר שאורבן מילא אותה בשופטים ופקידים שנאמנים לו לחלוטין. כעת מדיאר ביקש לטהר אותם, אך הוא נאלץ להתמודד עם בעיה: הדחה גורפת של שופטים עלולה להפר את נוהלי העצמאות השיפוטית של בית המשפט האירופי לזכויות אדם – שוב, אותו בית משפט שאורבן התעלם ממנו פעם אחר פעם.

לכן, במקום הדחה, התיקון ה־17 לחוקה קבע ששופטי בית המשפט החוקתי ייאלצו לפרוש מתפקידם בגיל שבעים. הגיל הזה לא נבחר באופן שרירותי; הוא פסל באופן מיידי את כהונתו של נשיא בית המשפט פטר פולט, בעל בריתו הנאמן של אורבן, לצד שלושה שופטים נוספים. פולט, ששימש בעבר תובע כללי במשך שני עשורים, הואשם אז על ידי רשויות מקומיות ומוסדות אירופיים בהפיכת משרדו לכלי הגנה על מפלגת השלטון ובעלות בריתה האוליגרכיות מפני חקירות שחיתות, תוך רדיפה נמרצת של יריבים פוליטיים.

חרף ההצדקות של מדיאר למהלכיו, השיטה שבה פעל עוררה אי־נוחות עמוקה בקרב אותם משקיפים אירופים ובינלאומיים שהתנגדו כל כך לקודמו בתפקיד. "טוב שממשלת הונגריה החדשה פתחה בשיקום מוסדי, אך המטרה אינה מקדשת את האמצעים במדינה המכבדת את שלטון החוק", אמר בנג'מין וורד, בכיר בארגון "משמר זכויות האדם". "כל שיקום של מערכות אכיפת החוק הוא שברירי, ואי אפשר לקדם אותו באמצעות חקיקה חפוזה שרומסת את ההגינות ואת ההליכים התקינים". וורד הוסיף וציין שהורדת גיל הפרישה כדי להדיח יריבים חוקתיים היא בדיוק מה שעשתה פידס בשנת 2011. לפני 15 שנה היה זה אורבן שהוריד את גיל הפרישה ל־62 כדי להביא לפרישתם של שופטים בכירים שהתנגדו לו – צעד שבית המשפט לצדק של האיחוד האירופי פסק שהוא בלתי חוקי.

באותה רוח ניגש מדיאר לשוק התקשורת. בתחילת יולי, הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים של הונגריה קטעו בפתאומיות את שידוריהם והחליפו אותם במוזיקה קלאסית ובהודעת התנצלות על המסך: "התקשורת הציבורית לא יכולה לשקר. אנו מתנצלים שעשינו זאת במשך שנים. התקשורת הממלכתית עוברת כעת שינויים עמוקים כדי שתהיה עצמאית ואמינה בעתיד. שידורי החדשות מושהים באופן זמני. המשיכו לעקוב".

ההשבתה הסמלית הזו הייתה חלק מחוק תקשורת חדש שאושר בהליך מזורז. החקיקה הדיחה את ההנהלה הישנה, פיצלה את קונגלומרט התקשורת הממלכתי לעמותת שידור ולסוכנות ידיעות עצמאית, והקימה ועדה עצמאית לתקשורת ציבורית הבנויה לכאורה על איזון פוליטי ומקצועי. גופי תקשורת בינלאומיים קיבלו בברכה את המהלך כהתאמה לסטנדרטים האירופיים, אך היעדר התייעצות ציבורית וחקיקת הבזק ביטאו דפוס מוכר: כתיבה מחדש של כללי המשחק בן־לילה.

במקביל פירקה הממשלה את "הרשות להגנת הריבונות", גוף שהקימה ממשלת אורבן והואשם ברדיפת ארגונים ועיתונאים ביקורתיים, ופעלה להחזיר לעצמה את הרשת העצומה של נכסי ציבור, נדל"ן ואוניברסיטאות שאורבן העביר לקרנות פרטיות בשנותיו האחרונות. לשם כך הוקמה רשות לאומית לשחזור נכסים והגנה על נכסים, אשר עוגנה בחוקה. גוף זה, המופקד על ציד נכסי ציבור שהועברו לידיים פרטיות, פועל בסמכות גורפת וכמעט בלתי מוגבלת; הוא עוקף חוקי עסקים, מס וסודיות בנקאית, ומסמיך את המדינה להטיל פיקוח ישיר על חברות פרטיות אם הן הפיקו את עיקר הכנסותיהן מחוזים ממשלתיים קודמים.

כל אלה צעדים דומים, לעיתים זהים, לאלה של אורבן בשנות כהונתו.

דילמת הדיקטטור

בימיה הראשונים של הרפובליקה הרומית, בסנאט חששו מכך שהמנגנונים הפוליטיים האיטיים של הרפובליקה, הדיונים שנדרשו כדי להעביר חקיקה ואינספור המחלוקות והיריבויות, לא יוכלו להתמודד עם משבר קיומי חמור. הפתרון שלהם היה המצאת משרת הדיקטטור. בזמני חירום מיוחדים, רומאי יחיד יוכל לקבל סמכות מוחלטת, על־חוקתית, כדי לעקוף את המערכת, לחסל את האיום ולהציל את המדינה. הדמות האידיאלית של התפיסה הזו היה קינקינטוס, המדינאי האגדי שקיבל את אותה סמכות מוחלטת, השתמש בה כדי להביס את אויבי רומא, ואז ויתר מיד על כוחו ופרש לחווה שלו.

הטרגדיה של הרפובליקה הייתה שקינקינטוס היה אנומליה היסטורית. התוצאה הנפוצה בהרבה של מתן כוח מוחלט לאדם אחד כדי להציל את המערכת היא יוליוס קיסר, שהשתמש באותו כוח כדי להכריז על עצמו כדיקטטור נצחי ולקבור לנצח את הרפובליקה הגוססת ממילא.

התקדים הזה עשוי להטריד את מחשבתם של ההונגרים בימים אלה. פטר מדיאר פועל כדיקטטור חוקתי במובן הרומי הקלאסי. הוא מפעיל כוח מוחלט באופן חד־צדדי ומפר את כללי המשחק, אך לדבריו הוא עושה זאת כדי למגר שחיתות מערכתית ולפרק מדינה שנלקחה כבת ערובה בידי אוטוקרט. כוונתו המוצהרת היא מוסרית: לוותר על כוחו ברגע שיוכל, ולהשיב את הונגריה למצב דמוקרטי, מאוזן ופלורליסטי. השאלה היא אם אדם שמציג את עצמו כמושיע הדמוקרטיה ההונגרית, יוכל לעמוד בפני הפיתוי המשכר של הכוח שנטל לידיו כדי להציל את המדינה. עד כה, הפעילות של מדיאר מלמדת שלא קל לקבל לידיך כוח מוחלט ואז להימנע משימוש בו בכל מצב.