17 שנים לא דרכה בבית הלבן כף רגלו של נשיא לבנוני. ביקורו השבוע של הנשיא ג׳וזף עאון מסמן מהפך: הכרה אמריקאית בעאון כמדינאי שיש לו אומץ, רצון וגם יכולת לשנות את המציאות הלבנונית.
זהו שלב ראשון בהתמודדות עם חיזבאללה והשבת הריבונות והמשילות למדינה. לחיצת היד עם טראמפ בחדר הסגלגל הייתה רגע מכריע, שנועד לספק לעאון את הרוח הגבית הדרושה ליציאה לשלב הביצועי של ההסכם. זה יהיה תהליך קשה וארוך, ועאון יזדקק לכל עזרה.
אחת הדרכים להושיט יד לנשיא הלבנוני ולחזק את ממשלו הייתה הודעתו של הנשיא טראמפ על ביטול חרם הטיסות האמריקני בן ארבעים השנים על לבנון. בהודעה הרשמית שפרסם טראמפ במהלך הביקור ברשת טרות' סושיאל, הוא כתב: "אני מנחה בזאת את הממשל שלי לאפשר לכל חברות התעופה האמריקניות לטוס ישירות ללבנון, כדי שאמריקנים יוכלו לבקר בקלות בארץ היפה הזו".
הכי מעניין
זהו לא פחות ממהפך. הטיסות הישירות בין המדינות נאסרו בשנת 1985 תחת ממשל רייגן, בעקבות חטיפת טיסה 847 של חברת TWA על ידי מחבלים לבנונים ורצח צוללן של הצי האמריקני. מאז, כל נוסע מארה"ב נדרש לבצע עצירת ביניים במדינה שלישית. ההנחיה של טראמפ תאפשר מעתה לחברות תעופה אמריקניות להתחיל לשווק כרטיסי טיסה ישירים לביירות.
החלטתו של הנשיא טראמפ לבחון את חידוש הטיסות הישירות היא איתות ביטחוני ואסטרטגי דרמטי, המעיד על שינוי עמוק בתפיסת מאזן הכוחות בנמל התעופה הבינלאומי רפיק חרירי בביירות, שנחשב עד כה למעוז של חיזבאללה. ביטול חרם הטיסות מראה כי ארה"ב מזהה כעת את צבא לבנון ואת הממשלה הלבנונית כגורמים הדומיננטיים בשדה, במקום חיזבאללה שניהל אותו במשך עשורים כשטח אקס־טריטוריאלי.
עצם הסכמתה של ממשלת לבנון להכניס פקחים וסוכנויות ביטחון אמריקניות ללב המערך התפעולי של השדה נדרש לצורך בדיקות ביטחוניות נרחבות ואישור לפני חידוש הטיסות. מכך עולה כי לחיזבאללה כבר אין יכולת לחסום בדיקות כאלה או להסתיר את פעילותו החשאית בשדה.
טראמפ ועאון | צילום: AFP
יתרה מזו, מתן האישור לחברות תעופה אמריקניות לטוס לביירות מבוסס על ההבנה שנתיב ההברחות האיראני – ששימש במשך שנים להעברת כלי נשק וכספים מטהרן – נבלם, וכי מנגנוני הפיקוח של המדינה הלבנונית יעילים דיים כדי למנוע ניצול של התשתיות האזרחיות לצורכי טרור. צעד זה מתואם באופן מלא עם הקו שהציג הנשיא עאון בוושינגטון נגד ההתערבות האיראנית בכלל, וממחיש שהשדה הופך מנכס של טהרן לשער כניסה כלכלי לגיטימי של לבנון למערב. כעת, היעד הלא־רשמי של הממשלה הלבנונית הוא להשלים את סידורי האבטחה בחודשים הקרובים, כדי לאפשר לחברות התעופה לפתוח קווים כבר לקראת חג המולד הקרוב.
עת מבחן
כל זה מחזיר אותנו אל הקרקע, תרתי משמע, ואל הסכם אזורי הפיילוט עצמו. לא בכדי הוחלט על התאריך במקביל לביקור עאון בבית הלבן: המבצע, שנפתח רשמית ביום שני בהכרזה משותפת של ארה"ב, ישראל ולבנון על הפעלת השלב הראשון של "הסכם המסגרת" שגובש ברומא, הפך השבוע למבצע קרקעי מורכב.
הפיילוט החל בשלושה כפרים אסטרטגיים בדרום המדינה: פרון, סריפא וזוטר אל־גרביה. שלושת הכפרים מייצגים שלושה מבחנים שונים: פרון בוחן את היכולת של המדינה הלבנונית להיכנס למרחב המזוהה עם חיזבאללה; סריפא בוחנת את השליטה באוכלוסייה ובשיקום האזרחי; וזוטר אל־גרביה בוחנת את שאלת העומק האסטרטגי והשליטה בצירים.
מיקומו של זוטר אל־גרביה באזור הסמוך לליטני מעניק לו חשיבות מעבר לשטח הכפר עצמו. השליטה במרחב זה קשורה ליכולת לפקח על צירי תנועה, על מעבר כוחות, ועל האפשרות של ארגונים חמושים לבנות מחדש יכולות בדרום לבנון. לכן, הבחירה בו כדי להתניע את הסכם אזורי הפיילוט מעמידה למבחן מעשי מיידי את השאלה הקריטית מבחינת ישראל: האם אפשר לוותר על נוכחות קרקעית באזורים בעלי ערך מבצעי, ועדיין לשמור על יכולת תגובה ועל מניעת התבססות מחודשת של חיזבאללה בשטח? זהו לב העניין. הצלחת הפיילוט תימדד בשאלה אם צבא לבנון יצליח, לאחר יציאת כוחות צה"ל מהשטח, למנוע את חזרת חיזבאללה לאורך זמן – או שהנסיגה הישראלית תייצר חלון לחזרת הארגון.
לפיכך, הצעד המעשי הדרמטי הראשון נרשם השבוע עם כניסתן ופריסתן של יחידות הנדסה ולוחמים לבנוניים בזוטר אל־גרביה. הבחירה להתחיל דווקא בכפר זה נובעת מכך שהוא מגלם את כר הניסויים המבצעי הבטוח ביותר עבור צה"ל וקבוצת התיאום. בניגוד לפרון וסריפא, שצה"ל שלט בהם מרחוק באמצעות אש ותצפיות, בזוטר אל־גרביה החזיקה אוגדה 36 נוכחות קרקעית פיזית עמוקה, שאפשרה לה לטהר מבעוד מועד את מרבית תשתיות הטרור המרכזיות של חיזבאללה במרחב.
מכיוון שצה"ל כבר צמצם את כוחותיו בכפר בתום שלב הלחימה העיקרי, העברת השליטה לצבא לבנון לא דרשה השבוע נסיגה ישראלית רחבה או מסוכנת, אלא התנהלה כסוג של החלפת משמרות מתואמת בשטח. יתרה מכך, צה"ל פינה אומנם את גזרת הכפר, אך נותר פרוס בעמדות שולטות ומבוצרות בכפר התאום הצמוד, זוטר א־שרקייה, ובמרחב הסובב אותו – דבר המאפשר לכוחותינו לפקח מקרוב על הנעשה ולפעול מיידית במקרה של הפרה. בשורה התחתונה, הבחירה בזוטר אל־גרביה היא שאפשרה לנשיא הלבנוני להציג הישג חזותי ופוליטי משמעותי של ריבונות לבנונית מתחדשת, בדיוק בעת ביקורו הדרמטי בוושינגטון.
אך לא הכול עבר חלק. במהלך פריסת הכוחות נרשם אירוע חיכוך כאשר צה"ל ביצע ירי אזהרה לעבר הכוחות הלבנוניים, לאחר שרכב הנדסי חרג אל תוך "אזור הביטחון" המוגדר. האירוע אומנם נרגע במהירות, אך המחיש את הרגישות האדירה בשטח.
שני הכפרים האחרים, פרון וסריפא, מייצגים אתגר מורכב בהרבה, בעיקר בגלל היעדר מוחלט של נוכחות קרקעית קודמת של צה"ל בשטחם. בעוד זוטר אל־גרביה כבר עבר טיהור צה"לי, שני הכפרים הללו ממוקמים מחוץ לקו התמרון הישיר ולא נכבשו במהלך המלחמה. השליטה הישראלית בהם התבססה אך ורק על תצפיות, רחפנים ואש מנגד. משמעות הדבר היא שצה"ל לא סרק פיזית את המבנים והשטחים בכפרים אלו, מה שמטיל על צבא לבנון את מלוא הנטל של איתור ופירוק תשתיות הטרור החבויות ומחסני האמל"ח המבוצרים שחיזבאללה הותיר אחריו.
יתרה מזו: שני הכפרים משתייכים לאזור פיילוט שנמצא מחוץ לאזור החיץ הקרקעי המקורי של צה"ל. המרחק הגיאוגרפי היחסי מכוחותינו, והעובדה שמדובר במעוזים ותיקים ומבוססים של חיזבאללה, הופכים אותם לכר פורה לניסיונות הסתננות חשאית של פעילי הארגון בכסות אזרחית. הדבר מייצר מתח מבצעי גבוה ומחייב את קבוצת התיאום בהובלת ארה"ב להפעיל מנגנוני מעקב קפדניים וחריגים כדי למנוע את קריסת המהלך.
הגוף המבצעי העליון המנהל בפועל את הסכם הפיילוט, הוא קבוצת התיאום הצבאית (MCG). הקבוצה הוקמה תחת המטרייה של פיקוד המרכז של צבא ארה"ב (סנטקום) והסכם המסגרת שגובש בשיחות רומא, והיא משמשת כחמ"ל משותף ומנגנון תיאום ישיר בין קצינים בכירים מצה"ל, מצבא לבנון ומהצבא האמריקני.
תפקידה המרכזי הוא למנוע טעויות זיהוי וחיכוך חמוש בין צה"ל לצבא לבנון, לפתור חילוקי דעות טקטיים על קווי פריסת הכוחות בזמן אמת, ולפקח באופן הדוק על כך שצבא לבנון אכן מאתר ומפרק את תשתיות הטרור והנשק של חיזבאללה באזורי הפיילוט. הקבוצה היא החלופה האמריקנית המעשית והריבונית למנגנון יוניפי"ל, וישראל רואה בה את הערובה המרכזית לכך שההבנות הביטחוניות ייאכפו בלי מסמוס או פשרות.
מחיר ההססנות
אז מהן ההערכות לגבי סיכויי הצלחת הסכם הפיילוט? השבועות הקרובים הם מבחן קריטי להסכם כולו. מן הצד האופטימי, המחויבות של ממשל טראמפ והפיקוח הישיר של קבוצת התיאום (MCG) מעניקים לצבא לבנון רשת ביטחון פוליטית ותקציבית חזקה מאי פעם. הקו התקיף מול איראן שהנשיא עאון הציג בוושינגטון מייצר לראשונה מוטיבציה מדינית אמיתית בביירות להוכיח ריבונות בשטח כדי לזכות בהטבות כלכליות קריטיות כמו חידוש הטיסות הישירות לארצות הברית. יתרה מכך, הבחירה להתחיל את המהלך דווקא בכפר זוטר אל־גרביה, שצה"ל כבר עשה בו את רוב העבודה, מאפשרת לצדדים מרווח זמן להשתפשף במנגנוני התיאום ולבנות אמון בסיסי בשטח בצורה מדורגת.
מנגד קיימים סיכונים, ובראשם נפיצות החיכוך הטקטי, כמו אירועי ירי האזהרה של צה"ל השבוע שהבהיר כי השטח עדיין חם מאוד. כל טעות זיהוי או חריגה קלה מקווי החיץ עלולה להוביל להתלקחות מקומית שתכשיל את המהלך. האתגר האמיתי יתחיל כאשר צבא לבנון יידרש לפעול באופן עצמאי במעוזי חיזבאללה הוותיקים בפרון ובסריפא, שלא טוהרו קודם לכן על ידי כוחות קרקעיים של צה"ל. אם הצבא הלבנוני יפגין שם חולשה, יתעלם מתשתיות התת־קרקע או יסרב להתעמת עם פעילים שיסתננו בחזרה במסווה אזרחי - ישראל תיאלץ לעצור את הפיילוט ולחדש את האכיפה ההתקפית בעצמה ובעוצמה.
אם תשאלו מה המשותף בין הסכם הפיילוט בלבנון ובין הסכם הגרעין האזרחי שנחתם השבוע בין ארה"ב לסעודיה, התשובה היא גרירת רגליים מדינית ומחירה. ההיסוס הישראלי להיענות להצעותיו של הנשיא עאון במשך חודשים ארוכים, כמעט אִפשר לאיראנים לקבע את הקשר בין הזירה הלבנונית לזירה האיראנית. למזלה של ישראל, מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן לא החזיק מעמד.
במקביל, במהלך החודשים הללו זיהו הסעודים לחץ אמריקני להגיע להישגים אזוריים דרמטיים לצד ההססנות הישראלית, וניצלו את הוואקום לצורכיהם. כבר שנים הסעודים דוחקים באמריקנים להגיע להסכם גרעין אזרחי משותף הכולל מעגל ייצור אורניום מלא על אדמתם, דבר שישראל תמיד התנגדה לו.
כעת דברים השתנו. יורש העצר הסעודי, שמכיר את הדינמיקה המהירה של ממשל טראמפ שאין לו סבלנות לעיכובים טקטיים, ניצל את ההזדמנות. וכך, מתחת לאפה של ישראל הוא מינף בחשאי את מעמדה של סעודיה כציר מפתח לייצוב לבנון ולנרמול יחסים. בתמורה הוא קיבל מהאמריקנים האצה דרמטית של התנאים, שהובילה לחתימה על הסכם גרעין אזרחי משותף, דבר שבמקור סעודיה הייתה אמורה לקבל רק בתמורה להסכם שלום עם ישראל וחתימה על הסכמי אברהם. כעת ישראל נאלצת לעכל תקדים חמור בשל גרירת הרגליים שלה והחמצת תזמון פוליטי ומדיני.