הכול נשאר במשפחה: הדרך של צבא לבנון לנהל מו"מ בלי מדים

מאחורי חומות האבן המאובטחות של פאלאצו מרגריטה – ארמון רנסנסי מפואר ששימש בעבר כביתה של מלכת איטליה, וכיום שוכנת בו שגרירות ארה"ב ברומא – התכנסו השבוע המשלחות הדיפלומטיות מישראל ומלבנון לסבב שישי של שיחות. הפער בין עיר המנהרות האיראנית ברכס עלי טאהר שבדרום לבנון, ובין תפאורת הדיונים תחת נברשות הבדולח ופסלי השיש האיטלקיים, מעולם לא היה גדול יותר. אך דווקא כאן ניסו הצדדים לרקוח השבוע את הדיל שיידון בשבוע הבא בוושינגטון, עם ביקורו ההיסטורי של נשיא לבנון ג'וזף עאון ביום שלישי הקרוב בבית הלבן.

וכך, בשעה שעיקר תשומת הלב הופנתה השבוע לחילופי המהלומות בין ארה"ב לאיראן ולשובו של המצור האמריקני על מצר הורמוז, ברומא ניסו המשלחות הדיפלומטיות, ובראשן השגרירים יחיאל לייטר הישראלי ונדא חמאדה הלבנונית, לבודד את הדיונים מהרעש האזורי. השיחות בפאלאצו מרגריטה נועדו לייצר את הקרקע המדינית להצלחת המפגש בוושינגטון בשבוע הבא. אבל המציאות מורכבת, ומאחורי קירות השיש הקרירים המתח היה ניכר. גם בישראל וגם בלבנון מבינים היטב שהמפגש בין עאון לטראמפ הוא שלב דרמטי בדרך להשגת עסקה בדרום לבנון, שאולי תייצר בהמשך תנאים להסכם שלום עתידי בין המדינות.

חברי המשלחות משני הצדדים בילו את רוב זמנם בצלילה לפרטים הטכניים של "מתווה הפיילוט", במטרה להגיע למרב ההסכמות ביחס לשני האזורים הראשונים בדרום לבנון שמהם ייסוג צה"ל ובמקומו ייכנס צבא לבנון. אלא שמאחורי הניסיונות לגבש הבנות, נחשף האבסורד המרכזי של הסבב הנוכחי: הצדדים דנו בפרטים הטקטיים והרגישים ביותר מבלי ששום נציג רשמי של צבא לבנון ושום קצין מכהן במדים מצד צה"ל נכחו בחדר. בניגוד לסבבי מו"מ היסטוריים, השולחן ברומא היה נקי ממדים.

בעוד ישראל בחרה במודע בדרג דיפלומטי אזרחי בהובלת השגריר לייטר כדי לייצר מחויבות מדינית של ממשלת לבנון כישות ריבונית, הלבנונים – קרי צמרת הפיקוד הלבנוני – נעדרו מהשטח מחשש שנוכחותם תתפרש בביירות כ"תיאום ביטחוני" עם ישראל, דבר שהיה מוביל לעימות חזיתי מול חיזבאללה ויו"ר הפרלמנט נביה ברי.

אבל הלבנונים לא נולדו אתמול. כדי להתגבר על היעדרותו המוצהרת של הצבא ולפתור את המבוי הסתום, שלפה ביירות מהכובע שפן מזרח־תיכוני: למשלחת הדיפלומטית הלבנונית צורף תת־אלוף בדימוס זיאד הייכל, אחיו של הרמטכ"ל הלבנוני רודולף הייכל. הייכל האח, שפרש מצבא לבנון לפני כשנתיים, כבר סומן בעבר כדמות מפתח בערוץ התיווך העקיף בין ישראל ללבנון. הוא צמח בשורות חיל האוויר הלבנוני, פיקד עליו, והוביל בשנים האחרונות את תוכניות ההתעצמות והרכש האסטרטגיות של המדינה מול צבאות המערב. לצד סמכותו המקצועית, הייכל משמש יועצו הצבאי והביטחוני הצמוד של הנשיא עאון ונהנה מאמונו המלא.

האקרובטיקה הפוליטית הזו היא מלאכת מחשבת לבנונית: כקצין בכיר בדימוס, המקורב לנשיא ואחיו של מפקד הצבא הנוכחי, זיאד הייכל מסוגל לתווך מפות, דגשים טקטיים וקווים אדומים ישירות מפיקוד הצבא אל הדיונים בזמן אמת. ועדיין, הסטטוס האזרחי הנוכחי שלו מחוץ למדים מעניק לנשיא עאון סוג של מרחב הכחשה פוליטי, מעין "היגיינה ציבורית" לבנונית המאפשרת לו לפעול כפסע מצלם בהיכל. כך מתאפשר לממשלה בביירות להדוף את מתקפות חיזבאללה ולטעון רשמית כי "צבא לבנון אינו שותף למשא ומתן ישיר עם צה"ל".

האקרובטיקה הזו איננה מונעת מהפערים המהותיים בין ישראל ללבנון לצוף על שולחן הדיונים לקראת המפגש בוושינגטון. הפער הראשון נוגע לפקטור הזמן; לבנון דורשת התחייבות ישראלית בכתב ללוח זמנים קשיח ומהיר לנסיגה, ואילו ישראל מסרבת לכבול את עצמה ומציבה לוח זמנים גמיש המותנה בקצב ביצוע המשימות בשטח. הפער השני הוא סדר הפעולות: ביירות מתעקשת שנסיגה ישראלית בפועל היא תנאי מוקדם לפני שצבא לבנון יתפרס, ואילו ירושלים מציבה קו אדום הפוך – לא תהיה נסיגה של שום חייל לפני שיוכח בשטח כי תשתיות חיזבאללה באותם אזורים פורקו לחלוטין. בנוסף, ישראל דורשת מנגנון פיקוח אמריקני ומערבי הדוק בעל סמכויות אקטיביות, לצד ערבות ברורה לשמירת חופש הפעולה המבצעי שלה לתקוף במקרה של הפרה. לבנון, מנגד, דוחה כל מנגנון או דרישה לחופש פעולה ישראלי, בטענה שהם פוגעים בריבונותה.

אין ארוחות חינם

את הלחץ שבו נתון הנשיא עאון לקראת טיסתו המחיש השבוע היטב יו"ר הפרלמנט המשפיע נביה ברי, בריאיון נוקב לעיתון הלבנוני "אל־ג'ומהוריה". ברי תקף בחריפות את המתרחש ברומא, כינה את מתווה אזורי הניסוי "מלכודת" המשרתת את ישראל, והזהיר כי היישום יתמסמס על פני שנתיים שלמות. הוא אף טען כי הכוונה האמיתית היא לסבך את צבא לבנון במלחמת אזרחים פנימית מול חיזבאללה, וסיכם בזלזול ברוח הפתגם הערבי: "מה שמעניין אותי זה לאכול את הענבים בכרם ולא להרוג את השומר. תראו לי הישג אמיתי של נסיגה ושחרור אסירים, לא אשליה".

הסבב ברומא ננעל השבוע כאשר כל הפערים הללו, כולל מנגנון התיווך המשפחתי היצירתי של הלבנונים, מועברים ישירות אל שולחנו של המתווך האמריקני לקראת הפסגה בבית הלבן. לשר החוץ של ארה"ב מרקו רוביו נכונו עוד שעות רבות של ניסיונות לרבע את המעגל, ובשבוע הבא יצטרך הנשיא טראמפ להחליט כיצד לגשר על האינטרסים המנוגדים הללו. בעוד לבנון מחפשת הישרדות פוליטית וחבילת סיוע מסיבית לצבאה, ישראל דורשת פירוק מוחלט של חיזבאללה וחופש פעולה מבצעי.

הבית הלבן מנווט את האירוע במטרה להציג "דיל" היסטורי מהיר. טראמפ זקוק לכך מאוד על רקע מעמדו בסקרים וחרב דמוקלס המונפת מעל ראשו בדמות בחירות האמצע בנובמבר הקרוב. הוא יצטרך לקבוע אם הוא קונה בינתיים את הפתרונות העקיפים של ביירות ומספק לנשיא עאון את רשת הביטחון שהוא זקוק לה, או דורש מהלבנונים להפסיק להתחבא מאחורי יועצים אזרחיים ולהתחיל להציג קבלות קשיחות בשטח.

אחת השאלות המעניינות היא כיצד יתנהל הדיאלוג בבית הלבן בין הנשיא טראמפ לנשיא עאון. על פניו מדובר בשני אנשים בעלי תפיסות עולם מנוגדות לחלוטין: הסגנון העסקי הבוטה של טראמפ, מול האקרובטיקה הדיפלומטית וההישרדותית של ביירות.

האם טראמפ ינהל את השיחה מתוך עמדה של איש עסקים המציע עסקה סגורה, ויבהיר כי חבילת הסיוע הכלכלית והצבאית מותנית ב"תשלום במזומן" – קרי פריסה מיידית של כוחות, פירוק תשתיות חיזבאללה וקבלת מנגנוני הפיקוח הישראליים, ללא כל סבלנות למורכבויות הפוליטיות הפנימיות של לבנון - או שהוא ידע להעריך את אומץ הלב הפוליטי והאישי של עאון, שרמת האיום האישי עליו מחייבת מנגנוני ביטחון חסרי תקדים?

עאון מצידו מגיע כדי למכור לטראמפ "יציבות" וריבונות. הוא ינסה למסגר את צבא לבנון כחסם היחיד מפני קריסה, תוך בקשה לקבל את חבילת התמריצים מראש כדי לבנות את כוחו של הצבא לפני שיידרש להתעמת עם חיזבאללה.

מבחינה זו, עאון מגיע למפגש עם נכס אישי חשוב: הוא אינו דיפלומט לבנוני טיפוסי, אלא איש צבא לשעבר המכיר את המערכת האמריקנית מבפנים בזכות רקע מקצועי עשיר. כבוגר הכשרות צבאיות מתקדמות בארה"ב, שלמד באקדמיות אמריקניות ודובר את שפת הפנטגון, עאון מבין שבארה"ב של טראמפ אין ארוחות חינם. הוא יודע שהגנרלים בפנטגון שתמכו בו היסטורית כפופים כעת לקו המדיני הנוקשה של הבית הלבן, וכי הטיעון הלבנוני הקלאסי של "אנחנו קורבנות של המצב" כבר מזמן לא תופס. לכן הוא מבין שעליו להציג תוכנית מבצעית קונקרטית, המבוססת בין השאר על החומרים שגיבש בעבורו יועצו זיאד הייכל.

כל זה מתרחש במקביל לחילופי המהלומות הימיים במצר הורמוז ושובו של המצור על נתיבי השיט. עאון מבין כי לאיומים של טראמפ על האיראנים יש פוטנציאל לשנות את הדינמיקה בחדר, באופן שיחריף את הלחץ על לבנון. בעבור טראמפ, ההסלמה הנוכחית בהורמוז היא הוכחה נוספת לכך שאיראן מנסה להבעיר את המזרח התיכון כולו. הוא יבהיר לעאון כי ארה"ב לא תאפשר ללבנון לשמש כלי בידי טהרן, דבר שיכול להעצים את הלחץ האמריקני לנתק את הזיקה בין דרום לבנון לציר האיראני. עאון מבין שההסלמה בהורמוז מעלה את רף העצבנות הן בוושינגטון הן בירושלים, ומכווצת את מרחב התמרון שלו, בפרט כאשר טהרן הלחוצה דוחפת את חיזבאללה בביירות להיות תוקפני יותר ולנסות לטרפד את מתווה הפיילוט. ואולם עאון עשוי לנצל את הלהבות בהורמוז כהזדמנות, ולטעון בפני טראמפ שדווקא כאשר המפרץ בוער, סגירת "דיל" בלבנון תעניק לארה"ב הישג אסטרטגי ותחליש את איראן בלי לירות כדור אחד.

האינטרס המשותף של הנשיא טראמפ ושל נתניהו להשגת התקדמות משמעותית ויציאה מלבנון נובע משילוב של לחצים פוליטיים פנימיים, אסטרטגיה אזורית מול איראן, ורצון הדדי למנף את "דיל המסגרת" להישג מיידי. טראמפ מצידו פועל באגרסיביות לקיים את הבטחת הבחירות המרכזית שלו – סיום המלחמות במזרח התיכון. לאחרונה נחשף באתר אקסיוס כי בשיחת טלפון קשוחה דרש טראמפ מנתניהו מפורשות להתחיל להסיג את כוחות צה"ל מדרום לבנון ומסוריה, תוך אזהרה כי הנוכחות הישראלית שם מייצרת מתח מיותר שעלול להוביל להסלמה אזורית רחבה.

במוצ"ש צפוי נתניהו לצאת לוושינגטון כדי להשתתף בהלוויית ידידו הקרוב הסנאטור לינדזי גראהם. הנסיעה הזו תאפשר לו כנראה להיפגש עם הנשיא טראמפ בעיתוי פנטסטי. בפגישה כזו הוא יוכל לא רק לשים מאחור את הדיבורים המטרידים על קרע בין השניים, אלא גם להחליף דעות בארבע עיניים על המפגש המתוכנן עם נשיא לבנון ועל השלכות ההסלמה במצר הורמוז.

טראמפ היה רוצה לראות את הדיל הלבנוני מתממש כדי להציג "ניצחון דיפלומטי" מהדהד הרשום על שמו. ובאשר לנתניהו, הנמצא שלושה חודשים בלבד לפני בחירות גורליות בישראל, דרום לבנון מייצגת אתגר קריטי להישרדותו הפוליטית. הוא מבין שדשדוש ממושך ברצועת הביטחון בלבנון בלי הכרעה ברורה, תוך פגיעה ביחסיו עם ממשל טראמפ, עלול לעלות לו ביוקר בקלפי. התחלת מימוש הפיילוט תאפשר לו להציג לבוחר הישג ביטחוני של הרחקת חיזבאללה מהגבול, בלי לשקוע בבוץ הלבנוני ותוך שימור נוכחות של צה"ל מעבר לגבול בטווח הזמן הנוכחי. האם זה יצליח? אם להשתמש במטבע הלשון השגור בפי טראמפ, We’ll  See.