כלל הברזל הגדול בגיאופוליטיקה, פוליטיקה, ולמעשה בכל אינטראקציה אנושית, קובע שכאשר המציאות לא ברורה, השאלה החשובה ביותר היא לא מה אנשים אומרים אלא מה הם עושים בפועל. הכלל הזה, שיכול לחסוך מבוכה רבה, שלא לדבר על הפתעה, מכל מי שמתעניין בנעשה בעולם, נכון כפליים כאשר האדם המדבר הוא נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. מאז שהוא רץ למועמדות הרפובליקנית ב-2015 ניסו הסובבים אותו לשכנע אמריקנים "לקחת את דבריו ברצינות, אך לא כפשוטם" – seriously, not literally, בלעז. במילים אחרות, הוא יודע על מה הוא מדבר, גם אם הדברים שלו נשמעים לעיתים כמו גיבוב כאוטי ורווי סתירות פנימיות.
עוד כתבות בנושא
מכיוון שהנשיא האמריקני נוהג לירות לכל הכיוונים ומסוגל לשנות את דעתו תוך ימים או שעות, מי שמנסה להבין לאן ארצות הברית הולכת חייב לתת משקל רב למעשי הממשל ופחות לכל ציטוט שיוצא מהבית הלבן. מהבחינה הזאת המלחמה עם איראן שהחלה ביומו האחרון של פברואר וכעת מתחממת מחדש נראית קצת פחות סכיזופרנית ממה שנראה אם רק מקשיבים להצהרות שבוקעות מהבית הלבן. מי שרוצה סיכוי להבין את מה שקורה עכשיו באיראן צריך להפסיק לקרוא חלקיקי ציטוטים שמופיעים בעיתונות ולהתחיל להסתכל על הנעשה השטח.
ההיגיון שמאחורי השיגעון
הכי מעניין
נתחיל מההתחלה. ששת השבועות הראשונים של המלחמה היו הגיוניים להפליא. כשהחל המבצע, ארצות הברית וישראל פירקו בשיטתיות נתחים גדולים מהתשתית הצבאית של איראן, נטרלו את מערכות ההגנה האווירית שלה, הרסו את יכולותיה הימיות וחיסלו את המנהיג העליון עלי חמינאי יחד עם סדרה של בכירים אחרים. לכאורה, מה שטראמפ הפיק בשדה הקרב יצר את המינוף המדויק שנדרש כדי להשיג שינוי ברמה המדינית. כן, ההצהרות הגרנדיוזיות בדבר שינוי משטר והשמדה המונית לא התממשו אבל שוב – אנחנו מתעלמים כאן מרטוריקה ומתמקדים במעשים.
החתימה על מזכר ההבנות בארמון ורסאי בחודש שעבר נראתה כמו כניעה מוחלטת ואכן שידרה מסר כזה. על הנייר, ויתור על עיצומים, הסרת המצור הימי האמריקני ומתן היתר למכירת נפט בתמורה להפסקת אש בת 60 ימים והבטחות מעורפלות בנוגע לגרעין וסוגיות נוספות נראו כמו התקפלות מביכה. אך בחינה מדוקדקת של 14 הנקודות שהופיעו במזכר, כפי שעשינו בטור הזה עם פרסום הנוסח המלא, גילתה שהסיפור מורכב יותר מזה.
למעשה המזכר הבטיח מעט מאוד. רוב התנאים נקשרו באופן קונקרטי להסכם שלום סופי שהסיכוי שהוא אי פעם ייחתם תמיד היה מוטל בספק. וההבטחות שכן ניתנו מראש – כמו הפשרת כספים איראניים – נקשרו גם הן לפתיחה המלאה של מצר הורמוז. המסמך לא היה מושלם בשום צורה ועדיין הדיף ניחוח של התקפלות גם בעקבות הסיוגים האלו, ובכל זאת עורר תחושה שיש כאן מעין בלון ניסוי – שאולי טראמפ נותן לסיעת הבדלנות בממשלו, בהובלת סגן הנשיא ג'יי-די ואנס, הזדמנות מוגבלת מאוד לפתור את המשבר ללא צורך בחידוש המלחמה שפוגעת במפלגתו לקראת בחירות האמצע.
כרגע נראה שהמאמץ הזה כשל. ואכן, כשאיראן תקפה השבוע שלוש ספינות במצר, התגובה האמריקנית הייתה לבטל מיד את הוויתורים בעניין הנפט ולשלוח את מטוסי הקרב. הבית הלבן הכריז שמזכר ההבנות לא רלוונטי ופיקוד המרכז האמריקני תקף יותר מ-80 מטרות איראניות בלילה אחד – כאשר כעת האיום על השבת המצור וכיבוש האי חארג' הונח שוב על השולחן. כן, טראמפ קרא לאיראנים חלאות והחל שוב להבטיח כאוס ושמד אבל זה פחות מעניין מפעולותיו של הממשל. ואלו מציירות תמונה עקבית הרבה יותר מזו שעולה מהרטוריקה הנשיאותית: האיראנים הראו שהם לא מוכנים לוותר, והאמריקנים שבו לתקוף.
הבעיה עם תחזיות
עד כאן אפשר היה לנתח את הראיות. מכאן והלאה מתחילה הבעיה. גם אם המעשים של הממשל מסמנים כרגע כיוון מסוים, אין פירוש הדבר שאפשר לדעת מה יהיה הצעד הבא. הסיבה פשוטה: בסופו של דבר, ההחלטה נמצאת בידיו של אדם שהוכיח פעם אחר פעם שהוא מסוגל לשנות כיוון במהירות.
הסכנה בכל ניסיון לפרש את מדיניות החוץ של טראמפ היא ההנחה שיש לו כוכב צפון אידיאולוגי קבוע. איומיו של הנשיא להשמיד את כל התשתיות של איראן מפוקפקים קרובות בדיוק כמו הבטחותיו לשלום בכל מחיר. אלו ואלו כפופים לחלוטין ללוח השנה הפוליטי הפנימי. כשהלחימה במרץ ובאפריל השיגה תוצאות אמיתיות ולרגע נראה שגם שילהבה רבים בארצות הברית שייחלו לקריסת המשטר, הוא היה נץ גאה. כשהמכה הכלכלית של סגירת מצרי הורמוז איימה על השווקים האמריקניים, הוא הפך לפתע לשוחר שלום נלהב שייחל רק להסכם כולל עם החבר'ה הטובים והפרגמטיים בטהרן.
מכיוון שהחלטותיו גחמניות מאוד ונקבעות בעיקר על ידי מי שדיבר איתו לאחרונה ועל הכותרות בעיתונות האמריקנית (טראמפ הודה בשבוע שעבר שבזמנו הפנוי הוא מחפש כתבות שעוסקות בו בתקשורת), קשה לדעת עד כמה התוכנית הזאת יציבה באמת. העובדה שהאסטרטגיה האמריקנית נראית ברורה עד כה, ומציעה שהשלב הבא הוא חזרה לתקיפות באיראן, לא אומרת שהוא לא יחליט לוותר על כל התוכנית ופשוט לצאת מהמזרח התיכון כי הסקרים מפחידים אותו. הוא עושה כל מה שהוא חושב שנכון – או רצוי מבחינה פוליטית – בכל רגע נתון.
חוסר הוודאות המבני הזה הוא בדיוק מה שטהרן מנסה לבדוק כל הזמן. המשטר האיראני החבול והמוכה (ואין ספק שזה מצבו, חרף ניסיונות להציג אותו כמנצח או מחוזק מהמלחמה) משחק רולטה גאופוליטית. ניתן לומר בזהירות שהתקיפות של ספינות במצר ושל מדינות שכנות והניסיון לתלות את עתיד היחסים עם ארצות הברית בכל פעולה של צה"ל בלבנון הם חלק מניסיון לבחון איזו גרסה של דונלד טראמפ יושבת כעת בחדר הסגלגל.
האם הם יכולים להמשיך להסתכן, בהנחה שטראמפ יתקפל ולא ירצה לשוב למלחמה, או שמא הם העירו סוף-סוף את הארי מרבצו, ועומדים לשלם מחיר כבד עוד יותר? זה ההיגיון האסטרטגי שטמון בעמדה האיראנית, אבל כל עוד טראמפ נשיא, מדובר באסטרטגיה מסוכנת במיוחד.
בסופו של דבר התערובת ההפכפכה הזו של ממסד ביטחוני אמריקני מחושב, נשיא גחמני ומנהיגות איראנית חובבת הימורים מבקשת מאיתנו דבר אחד מעל הכול: קצת ענווה. כל מי שטוען שהוא יודע בוודאות אם המלחמה תגיע לרתיחה מלאה והרסנית עד לשבוע הבא מוכר לכם לוקש. מסלולו של הסכסוך הזה לא מוכתב רק בידי דוקטרינה אסטרטגית סדורה. כל עוד טראמפ בבית הלבן, הוא תלוי גם בגחמותיו היומיומיות של אדם שעלול בכל רגע להסיט את ההגה ממסלולו ולהפיל את כל בית הקלפים שבונים המתכננים בפנטגון.
לכן, הדרך הרציונלית לצפות במשבר הזה היא לתת הרבה יותר משקל למעשים מאשר להצהרות. כשטרמפ מאיים באש וזעם, השאלה הראשונה אינה אם הוא מתכוון לכל מילה. השאלה היא אילו פקודות ניתנו, היכן נמצאות נושאות המטוסים, אילו עיצומים הופעלו ומה עושים הדיפלומטים. אלו האינדיקטורים שמספרים לנו לאן ארצות הברית הולכת באמת, ואולי רומזים מתי כדאי לסגור את החלונות בממ"ד.