יש חוט המחבר בין תהליך החילון במערב לבין הפירוק ההדרגתי של מוסדותיו המקודשים ביותר - תהליך המתרחש במקביל להתחזקות האסלאם. בדו"ח ה־Sovereign Grant, המסמך הרשמי המסדיר את חובותיו של הכתר הבריטי, הופיע השנה שינוי רשמי: המלך אינו מוגדר עוד רק כמושל העליון של הכנסייה האנגליקנית. מעתה נוסף לתפקידו גם הייעוד "להגן על מרחב האמונה בתוך אומה רב־דתית".
מה פירוש הדבר? ובכן, ארמון בקינגהאם משנה בהדרגה את יחסו למסורת ההיסטורית של הכתר. בפועל, המלך צ'רלס מבקש לממש תפיסה שהוא מקדם כבר מאז 1994: פתיחות רחבה יותר לדתות שאינן אנגליקניות. לכן אין מדובר במהלך חדש, בצעד מקרי או במעידה לשונית במסמך רשמי. כבר ב־2022, עם עלייתו לכס המלוכה, ניתן היה לזהות את הגישה הזו בצעדיו הראשונים כריבון הממלכה.
ארמון בקינגהאם | צילום: שאטרסטוק
אלא ששבועת ההכתרה של המלך, ה־Coronation Oath, היא מסמך כמעט חסין משינוי, שנוסחו נותר קבוע מאז 1688. מאחר שצ'רלס לא יכול היה לשנות את השבועה עצמה, הוא בחר להטביע את חותמו במבוא הרשמי שלה: שם שולבו התייחסויות מפורשות ל"people of all faiths" - בני כל הדתות - וברכה שהורחבה גם לבני אמונות אחרות. כאן כבר מתבהרת משמעות המהלך.
הכי מעניין
מאחר ששינוי שבועת ההכתרה נתון לסמכות הפרלמנט בלבד, ובהליך חריג ולא שגרתי, בחר הכתר הבריטי תחת צ'רלס השלישי במסלול עוקף - עדכון תיאור תפקידו של המונרך במסמכים הרשמיים. בדרך זו ביקש המלך לעגן את תפיסתו גם ביחס ליורשיו. אם המלך העתידי ויליאם, או בנו ג'ורג', ירצו להשיב את התפקיד להגדרתו המסורתית, יהיה עליהם לשנות מחדש את "תיאור התפקיד" של הכתר.
מפגינים פרו-פלסטינים בלונדון | צילום: AFP
חשוב להבהיר: אין מדובר בשינוי סמלי בלבד, אלא במהלך בעל משמעות עמוקה בהיסטוריה הבריטית. שורשיו נעוצים בשנות ה־90, כאשר צ'רלס, אז נסיך ויילס, הצהיר כי ברצונו להיות מגן "האמונות" ולא מגן "האמונה" - שבבריטניה פירושה האמונה האנגליקנית. ויתור על תפקידו ההיסטורי של הכתר כמבצר הנצרות פירושו פתיחת שערים רחבה יותר בפני האסלאם ותביעותיו.
צ'רלס השלישי, בניסיון לשמר מונרכיה שרבים רואים בה מוסד אנכרוניסטי, בחר לאמץ קו של רב־תרבותיות מואצת - ובכך העניק משענת מוסדית חסרת תקדים לדת השנייה בגודלה במדינה. מנקודת מבט מוסדית, מדובר במהלך שיוצר סדק בלכידותה של המערכת החוקתית בבריטניה. כיום החוק מחייב את הריבון להיות אנגליקני, ובישופי הכנסייה הרשמית עדיין יושבים בפרלמנט.
המלך צ'ארלס | צילום: Chris Jackson / POOL / AFP
אך כאשר המונרכיה מגדירה את עצמה כגוף המגן על אומה רב־דתית, הזכויות ההיסטוריות של האנגליקנים נראות לפתע כסותרות את ההיגיון החדש. בכך מעניק הכתר תחמושת לתנועות חילוניות הדורשות הפרדה מלאה בין דת למדינה. וזה לא הכול: גם במישור החברתי מדובר בשינוי כבד משקל, בעל השלכות משמעותיות הן במישור הסמלי והן במישור המעשי.
כאשר המלך מעניק לגיטימציה רשמית לכל הדתות, הוא מוותר בפועל על תפקידו כמאחד רוחני תחת זהות היסטורית משותפת, והופך לבורר בין קהילות דתיות שונות. תרחיש כזה עשוי להיטיב במיוחד עם האסלאם הבריטי: קהילה פעילה ומאורגנת שצומחת במהירות. מנהיגים מוסלמים יוכלו לראות בכתר מעין מגן משפטי להגנה על בתי הספר הדתיים שלהם, על מוסדותיהם ועל נוכחות אמונתם במרחב הציבורי.
לונדון | צילום: EPA/TAYFUN SALCI
במובן הזה, מדובר כמעט בהכרה "מדינתית" בלתי רשמית באסלאם - לצד דתות אחרות, קטנות בהרבה - שהשלכותיה לטווח הארוך עדיין אינן ניתנות לחיזוי. אך כבר כעת אפשר להעריך כי הצעד הבא יהיה דרישה לשוויון חקיקתי: מרגע שנקבע העיקרון שלפיו על המלך להגן על האסלאם באותו אופן שבו הוא מגן על האנגליקניזם, יהיה קשה יותר לשלול מן המוסלמים ייצוג רשמי במוסדות המדינה.
כך עשוי להיפתח דיון חדש: האם יש להבטיח מושבים בבית הלורדים גם לאימאמים ולמנהיגים רוחניים של דתות אחרות? האם יש להסיר את האיסור המונע ממי שאינו אנגליקני לעלות לכס המלוכה? שאלות כאלה, אם יעלו על סדר היום, לא יעסקו רק במעמד הדת בבריטניה - אלא בטבעה של המדינה עצמה. אם וכאשר זה יקרה, המלך עצמו יידרש לספק תשובות לאזרחי הממלכה.
עוד כתבות בנושא
