ישראלים רבים טסים לדובאי, אבל לא לזו שביקרתי בה הפעם. למבורגיני ומגדלי ענק, מלונות יוקרה וספורט אתגרי בדיונות מוזהבות – אלה רק מעט מהתיאורים ששמעתי משכניי למטוס. אף לא אחד מהם שמע על מוזיאון השואה. כן, מוזיאון ראשון מסוגו בעולם הערבי, הממוקם בתוך מוזיאון הציוויליזציות. ביתן אחד, לא גדול אך עמוס בחומרים מקוריים.

ניכר שהושקעה מחשבה רבה במיצגים שיספרו את הסיפור וייגעו בכאב. תפס אותי במיוחד עמוד עיתון גדול המוצג בחלון ראווה. זוהי כתבת שער משנת 1937 של אחד העיתונים המרכזיים באנגליה, המזהירה מפני השאננות של אירופה מול הסכנה הנשקפת מגרמניה הנאצית, ועל כך שניסיון למתן את היטלר מתוך כלים של הכלה ודיאלוג מבית מדרשה של החשיבה המערבית, עתיד להיכשל כישלון חרוץ. קול מהעבר, היישר אל מציאות חיינו.

מוקדם יותר לקח אותנו בעל הבית, אחמד עובייד אל־מנסורי – חבר במועצה הלאומית של האמירויות, שהקים את המוזיאון – לביתן שמספר את סיפורו של עם ישראל. להפתעתנו נחשפנו למיצג על יהדות והסיפור הישראלי שמטרתו להציג את הקשר עתיק היומין של עם ישראל למזרח התיכון ולארץ ישראל, ולהוכיח שמדינת ישראל היא המשך של המסורת היהודית. תוכלו למצוא שם תמונות של בתי כנסת עתיקים, כתב־יד מקורי של הרצל, מפות מקוריות של המנדט הבריטי, כרזת הודיה של הראי"ה קוק בעקבות הצהרת בלפור, תמונות של יצחק רבין ותצלומים של הכותל המערבי משנת 1927.

"הסיפור של השואה חשוב וחייבים לספר אותו", אמר לנו אל־מנסורי, "אבל רק אחרי שמספרים כיצד הקשר שלכם לארץ הזאת מתחיל הרבה יותר מוקדם. אחרת לא מבינים את השייכות העמוקה שלכם למזרח התיכון". אחת מחברות המשלחת הישראלית שאלה בזהירות האם אח"מים מישראל מגיעים לבקר במוזיאון. מנסורי השיב בכאב: "אנחנו מזמינים את כולם, חברי כנסת ואנשי ממשל. כולם, למעט שניים, ענו את אותה תשובה 'אנחנו מכירים כבר את השואה'. אם לכם לא אכפת, למה שלנו יהיה אכפת?".

אסלאם אחר

כך נפתח הביקור המשותף שקיימו באיחוד האמירויות שורת ארגונים ישראלים העוסקים בדיפלומטיה בין־דתית. את המשלחת הובילו הרב יעקב נגן והרב אהרון אריאל לביא, העומדים בראש המרכז הבין־דתי ירושלים. במהלך הביקור בן חמשת הימים נחשפנו לכמה מרובדי העומק של החברה האמירתית, מהעם שבשדות דרך משפיענים ומעצבי דעת קהל, אנשי אקדמיה ומדע, וכמובן אנשי ממשל, שהבולט שבהם הוא ד"ר עלי ראשד אל־נועימי, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של המועצה הלאומית של איחוד האמירויות, ואחד האדריכלים המרכזיים של הסכמי אברהם.

בימים שבהם אנחנו נלחמים לצד איחוד האמירויות באיראן וגרורותיה, באנו לחזק ויצאנו מחוזקים; הגענו ללמוד ויצאנו נשכרים; רצינו להכיר, וגילינו בני ברית אמיתיים. מכל השיעורים החשובים, ארצה לעמוד על נקודה אחת שלפחות עבור האמירתים היא כואבת ומאכזבת. סוגיה זו נובעת מהפער העמוק בין מבנה החברה האמירתית ובין זו הישראלית, ועל המקום שבו דווקא המגזר השלישי, ובפרט הציבור האמוני והמסורתי במדינת ישראל, יכול ומוכרח למלא את החלל.

בישראל, המבנה החברתי־פוליטי מפריד (לפחות באופן רשמי) בין מדינאים לאנשי רוח, בין פוליטיקאים ממולחים ובין מנהיגי החברה והמגזרים השונים, בין התנהלות פוליטית שעוסקת באינטרסים ביטחוניים וכלכליים ובין שיח ערכי־אידיאולוגי. באיחוד האמירויות זה כמעט הפוך. ראש המדינה הוא גם סוג של אב רוחני ומחנך, ורבים מהמנהיגים שפגשנו מחפשים אחר שיח ערכי. הפער הזה מוביל שוב ושוב לאכזבה במפגש בין ישראלים לאמירתים.

הישראלים מתהדרים בכך שהם מדברים "דוגרי", כך אומרים לנו, אבל המשמעות המעשית היא "יאללה, בוא ניגש לדבר על עסקים". מנקודת מבט אמירתית זו לא רק ציניות פוגענית, אלא גם עדות לבורות וחוסר כבוד. "אחרי המלחמה הזו עם איראן, אנחנו כבר לא צריכים להוכיח שהברית בינינו מושתתת על ערכים ולא על אינטרסים", אמר לנו ד"ר אל־נועימי, וסיפר על המחירים הרבים שהם משלמים. "הברית בינינו היא לא תולדה של הסכמי אברהם, להפך – ההסכמים הם תולדה של הערכים שאנחנו דבקים בהם".

מכל הדוברים שמענו על אותם ערכים: כבוד לכל אדם, חשיבות התא המשפחתי, סובלנות דתית ושלום. אלו אבני היסוד לא רק של החברה, אלא גם של הדת. האסלאם שפוגשים באבו־דאבי שונה לחלוטין מזה שהישראלי הממוצע מכיר, ומהתנועות הגדולות של האחים המוסלמים ואיראן השיעית. ולא, הם לא חווים את עצמם כרפורמים שמשנים את המסורת, אלא דווקא כמי שמבטאים את האסלאם המקורי שנלקח שבי תחת תנועות קיצוניות.

"האם אתם רוצים שמערכת היחסים שלנו איתכם תראה כמו מצרים וירדן?!" הם שואלים אותנו שוב ושוב. "אנחנו לא מאמינים בהסכמים שנעשים רק בין ממשלות. עבורנו זה תמיד 'People to people', ולשם כך דרושה שותפות ערכית".

ההצהרות הללו עלולות להעלות שאלות כבדות משקל אצל קוראי עיתון זה, לצד ציניות ישראלית טיפוסית. אבל לא נוכל להתכחש לכך שזאת ההגדרה והחוויה העצמית שלהם. הבחירה בידינו אם לחזק את המגמה הזאת או להחליש אותה. האמירתים מושיטים שוב ושוב את היד, ומנגד הם פוגשים אחת משתיים: או את התפיסה השגורה של מנהיגינו הפוליטיים, שחושבים רק דרך משקפי האינטרסים, או את המבט של התייר הישראלי, שרואה לנגד עיניו רק את השואו של דובאי. שני המבטים מתמקדים רק בנפט שיוצא מבטן האדמה, ומחמיצים את הניסיון האמיץ של חברה מוסלמית בלב ארצות ערב לכונן אסלאם מתון שמוביל למתינות פוליטית ולדיאלוג עם עמים שונים ודתות אחרות.

מסע מרתק של אומה

צריך להודות ביושר: ישראל איננה ערוכה ולא יכולה לכונן שיח כזה במישור המדיני. כדי לכונן שותפות ערכית, כדי לקרב בין האנשים ובעיקר בין מוסדות שונים, איננו יכולים להסתפק בשיח אינטרסנטי־מדיני וגם לא בשותפות אקדמית וטכנולוגית. כאן המגזר השלישי נדרש לפעולה.

בשורשיה העמוקים, הציונות הדתית הייתה אמורה לכונן את השותפות הזאת. בבתי המדרש של הרב קוק או הרב סולובייצ'יק, חכמי עדות המזרח או רבני מערב אירופה – על אף ההבדלים הניכרים ביניהם – יש רכיבי יסוד שסוללים דרך לחשיבה יהודית־אוניברסלית ולמפגש וכינון שיח ערכי עם עמים אחרים. ואולם אתגרי המקום והשעה הביאו את הציבור המסורתי להשקיע את כל הכישרון והרוח בתוך הבית פנימה, בצורות שונות ומגוונות. סיבות רבות ומוצדקות הביאו אותנו לפתח חשדנות עמוקה כלפי השיח הבינלאומי, ובפרט כלפי העתיד שמציעים לנו הסכמים מדיניים במזרח התיכון. אולם הקשר המיוחד שנרקם עם איחוד האמירויות צריך להוות עבורנו נקודת מפנה.

קריאות "להתעורר" ו"לא לחיות באשליות" מושמעות בדרך כלל כקריאה להגדלת הכוח והיערכות למלחמה. אכן, מפוכחים אנחנו. אל לנו לחזור לקונספציות ישנות ומסוכנות. אך צריך להכיר בכך שקריאה זו היא גם העצמה של חוויית הקורבנוּת שאנחנו חיים בה. תמיד ידענו לצמוח, וכך אנחנו נקראים לעשות גם היום. בעידן שלנו, צמיחה אין פירושה התכנסות וניתוק מהעולם, אלא לקיחת אחריות על הסיפור שלנו במישור הגלובלי.

לפני ארבע שנים כתבתי במוסף זה על ביקורי במיצג המביש של מדינת ישראל בתערוכת האקספו העולמית שהתארחה בדובאי. כבר אז היה ברור: בליל הסדר, בתוך חוג המשפחה, אנחנו אלופים בלספר את הסיפור שלנו; בכל מה שקשור לזירה הבינלאומית אנחנו נכשלים. נכון, שונאים אותנו; רבים הם המדינות והתאגידים שעוינים אותנו. סכומי עתק מושקעים בהוקעת הלגיטימציה של קיומנו. ועדיין, כל מי שעסק אפילו קצת בהסברה ישראלית, במיוחד בממשק מול משרדי הממשלה, יודע את האמת; אנחנו מפסידים לעצמנו. בתמימותי קראתי אז להשכמה של המערכת המדינית, היום אני מבין שזאת אחריות של כולנו.

"לא נלחמים באנטישמיות על ידי אנטי־אנטישמיות, אלא באמצעות סיפור פרו־שמי, תשקיעו בסיפור שלכם, תספרו אותו בגאון", דחק בנו ד"ר פיראס חבאל, נשיא Emirates Scholar Center. כמוהו, אני מאמין גדול בסיפור שלנו, ויותר מזה: בכוחות החיים שבתוכנו. לשאוג כארי זה חשוב והכרחי, אך גם כשעלינו לנקוט בידי עשיו, כוחנו הפנימי מצוי בקולו של יעקב.

אחד השילובים המרתקים הקיים בקרב אמירתים רבים, הוא זהות שורשית חזקה וברורה, לצד ענווה, הקשבה ונתינת מקום. לרוב, שתי מידות אלו מופיעות באופן מנוגד; פתיחות והקשבה לקולות שונים עלולות להביא לדלדול רוחני וספקנות, ואילו זהות שורשית וחזקה מובילה לעיתים קרובות לסגירות נפשית ואינטלקטואלית, להתנשאות ולחוסר נכונות לשמוע את האמת ממי שאמרה. בין אנשים, מערכת יחסים בריאה דורשת הדדיות, כבוד וענווה. מערכת יחסים חולה היא כזו שבה האחד מחפש לנצל את המשאבים של הזולת, או לחילופין להשפיע עליו מתוך עמדה מתנשאת. כללים אלו נכונים גם ביחסים שבין ציבורים שונים בחברה הישראלית, וגם בקשרים שעלינו לפתח עם בעלי בריתנו בעולם.

אז אם תמצאו את עצמכם באיחוד האמירויות, חפשו את האנשים והסיפורים, את המוזיאונים והמוסדות. סעו ללמוד על מסע מרתק של אומה שמצהירה שוב ושוב שהברית עם ישראל היא בלתי־הפיכה. ואולם שינוי פרטי של אדם זה או אחר לא ישנה את התמונה הכללית. עלינו להשקיע שעות רבות בפיתוח שפה חדשה ועדכנית, של יחסים בינלאומיים מתוך זהות יהודית וישראלית שורשית, שיודעת לפגוש ולכבד, ללמוד וללמד. שפה שבה ענווה והארה, קבלה ונתינה, אינן סותרות זו את זו. שפה שאינה מנסה להחיל בכוח תבניות דוגמטיות על המציאות, אלא מבקשת לייצר שותפות וברית.

מאמר זה אינו עוסק בתיאוריה אלא בקריאת השכמה וקריאה לפעולה. עלינו להפנים את החוסר המהותי שקיים ביחסי החוץ של עם ישראל עִם עמים אחרים, חלל שמדינת ישראל בצורתה הנוכחית לא יכולה למלא. אין לנו פריווילגיה לשבת ביציע ולחוות את דעתנו, עלינו לרדת למגרש ולהתחיל לשחק. לפעול, לקחת אחריות וליזום.

לצד המשאבים הרבים שמושקעים במלחמה ברוע, עלינו להשקיע כפול בקידום הטוב, בבניית גשרים, בהרחבה של האור ומעגל השותפים. רבותינו השאירו בידינו יסודות של מחשבה עמוקה, אך עלינו לפקוח את העיניים ולראות נכוחה את המציאות סביבנו – לא רק את שונאינו הקמים עלינו לכלותנו, אלא גם חפצי החיים שמבקשים שותפות אמת. מתוך כך נוכל לצקת בכלים חדשים אורות עתיקים, שיביסו הרבה מן החושך.

הרב שראל רוזנבלט הוא מראשי ישיבת אור תורה מחנים ע"ש רוברט מ. ברן, ועמית בית המדרש לישראל והאנושות מבית אור תורה סטון