בסוף השבוע שלפני הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב, בנובמבר 2024, פרסמתי כאן טור שעסק בתוצאות האפשריות – להלן דונלד טראמפ מנצח או קמלה האריס מנצחת – ופניתי לימין ולשמאל הישראלי בהקשר של כל אחד מהמקרים. בכנות, בכל עשרים שנותיי בכתיבת טור אישי במקור ראשון לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות שליליות, וכמובן גידופים בטוויטר, על כך שהעזתי לקבוע שם כי ניצחון של קמלה האריס לא יהיה נורא כמו שמציירים אותו. כך כתבתי אז לימין הישראלי: "נכון, היא פחות ימנית משאולי היינו רוצים, אבל מכאן ועד דיכאון קיומי הדרך ארוכה".
עוד כתבות בנושא
היה קטע נוסף בטור, שגם עליו חטפתי, ושמתייחס לאפשרות שטראמפ ינצח בבחירות: "כדאי לזכור כמה דברים כדי שהשמחה לא תהפוך במהרה לעצב ותחושת מרירות... סגן הנשיא בכהונה הראשונה היה אוונגליסט מוצהר, מייק פנס. הסגן הנוכחי הוא בדלן שחוזר ואומר כי ארצות הברית לא צריכה להשקיע כסף במלחמות שאינן שלה. נכון, גם הוא פרו־ישראלי, אבל צריך לקחת בחשבון גם את הצד הבדלני שיהיה משמעותי בארבע השנים הקרובות בסביבת טראמפ. חוץ מזה, את טראמפ מעניין קודם כול טראמפ. אם הוא יחליט שהמורשת שלו תהיה מחיקת משטר האייתוללות באיראן, כולנו הרווחנו. אבל האיש עשוי להיות לא צפוי.
"טראמפ אינו עושה דברו של בנימין נתניהו, וזה הוכח בשנה האחרונה בראיונות שנתן, ושבהם הביע את דעתו הלא ממש אוהדת כלפי ראש ממשלת ישראל. בכלל, יש לו איתנו חשבון פתוח, והוא כבר הפגין לא פעם קוצר רוח מול המלחמות הארוכות מדי שישראל מנהלת לדעתו".
הכי מעניין
טקסט בסגנון הזה בדיוק נישא השבוע מפי כל אנשי התקשורת הימנית, שלא הבינו איך לעזאזל הדונלד התהפך עלינו ככה. כשכתבתי אותו אז, הדברים נשמעו כמו כפירה בעיקר. הסיבה פשוטה: בבואי לכתוב על תחום שאותו אני מסקר כבר יותר מעשור וחצי, פוליטיקה אמריקנית, אני משתדל לא להישמע לרחשי לב או לטרנדים ציבוריים, אלא לנסות לנתח באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי את המציאות ואז לתווך אותה לציבור – גם אם התמונה אינה "שחור ולבן" כפי שהציבור מתרגל לקבל בתקשורת המקוטבת שלנו. התכונה הזו, שהיא בעיניי הראשונה שעיתונאי זקוק לה, קיימת בעולמנו פחות ופחות.
קחו למשל את רענן שקד, מבכירי הכותבים בידיעות אחרונות. הוא פרסם השבוע טבלה שמתארת את ההבדלים בין מצבה של מדינת ישראל כיום לזה שהיה כאן ב־6 באוקטובר 2023. מה שיש היום, נו, אתם כבר בטח מנחשים לבד: שפל חסר תקדים בזירה הבינלאומית, הורדות דירוג אשראי, חרם אקדמי ותרבותי, זינוק בפערים הלימודיים ועוד.
הקטע המעניין הוא מה שקד חושב על מה שהיה כאן רגע לפני הטבח: לגיטימציה רחבה בזירה הבינלאומית והמשפטית, תחזית יציבה של דירוג האשראי, ברית אסטרטגית יציבה עם ארה"ב והמערב, כלכלה חזקה והשקעות זרות גבוהות בהייטק, הופעות ענק של אומנים בינלאומיים, אירוח טורנירים, שילוב יוצרים בפסטיבלים ברחבי העולם, ועוד.
כלומר, לפי רענן שקד השבוע, ישראל הייתה במצב מדהים רגע לפני 7 באוקטובר, ורק הטבח – באשמת נתניהו כמובן – הרס את הכול.
אלא שרענן שקד כותב לא מעט, והוא כתב לא מעט גם לפני 7 באוקטובר 2023. הנה כמה ציטוטים שיישמעו לכם מוזרים אחרי השבחים שהרעיף על מצבנו לפני הטבח. ביולי 2023, חודשיים לפני 6 באוקטובר, הוא טען: "כי הנה, האורות כבר מתחילים לכבות סביבנו... הפירומנים אשכרה מדליקים את האש ומגשימים את חזונה הישן של הנביאה שרה: שהמדינה תישרף. והמדינה בוערת". באוגוסט 2023 כתב שקד: "ישראל החופשית – ישראל הזו כוסתה כמו רהיט משומש והועברה לאחסון מאחור עד להודעה חדשה... גם אני חשבתי לעצמי, פה ושם, שאולי הלכנו עם מחאת השפחות רחוק מדי. ובכן, מתברר שלא הלכנו בכלל. נשארנו במקום, בזמן שישראליסטן הלכה והתקרבה". באותו החודש הוא כתב על השר איתמר בן־גביר: "בננה אחת רקובה ברפובליקת בננות הולכת ומתהווה".
כשנה לפני כן, בתקופת ממשלת בנט־לפיד, שקד כתב על ממשלת הליכוד הקודמת: "המדינה הזו נשלטה - בכל תחום, כולל הביטחוניים והרגישים לחלוטין - על ידי אנשים שמערך השיקולים וקבלת ההחלטות שלהם הוא קפריזי, משובש מהיסוד, אישי, אנוכי, אינטרסנטי, נטול בדל אחריות לאומית ולעיתים קרובות פשוט טיפשי לחלוטין".
יש עוד, אבל נדמה לי שהבנתם: מבחינת אנשים כמו רענן שקד, אם רוצים לצייר את מה שקורה היום כאיום ונורא, פשוט נגרום לזה שמה שקרה עד לפני רגע היה מעולה. ומה אם גם באותו רגע מעולה שלט אדם שאתה שונא או קבוצה פוליטית שאתה מתעב? אין בעיה – ניצור טבלה שסותרת את דבריך שלך מניה וביה, הרי אף אחד לא ישים לב.
וזה נכון, כי שקד ממשיך לקבל את דופמין הלייקים שלו כך או כך מאותה תיבת תהודה שנוהה אחריו, ובכלל לא משנה כמה הארכיון שלו עצמו - שגם עליו הם עשו לייק כמובן - מגחיך את העניינים.
שקד הוא רק דוגמה, שכמוה כמובן יש עוד רבים, ומכל קצות הקשת הפוליטית. זה בדיוק העניין – קצוות. הם הולכים ומתרחקים, וכדי לבסס את השנאה והתיעוב שהליכה לקצה מחייבת, לאף אחד כבר לא אכפת להתבזות או להגיד דברים והיפוכם, למשל על דונלד טראמפ.
מה עושים? מקווים שגל הפופוליזם הזה יחלוף לאחר שיגיע לשיאו, ושאנשים יתחילו להבין שהקיצוניות הפוליטית לא רק שאינה מובילה אותנו לשום מקום טוב, אלא גם מציגה אותם במלוא עליבותם.