גביע העולם של איראן: הכדורגל ישמש לקרב של זהות ולאומיות

כאשר נבחרת הכדורגל של איראן תעלה למשחקיה בגביע העולם 2026, היא תעשה זאת על רקע דיכוי ממשלתי איראני נגד מפגינים בינואר, מלחמה מתמשכת נגד ארה"ב וישראל שמצויה בהפסקת אש שברירית, והפסקת תקשורת דיגיטלית בת ארבעה חודשים המשפיעה על כ-92 מיליון איש. הדבר הותיר אוהדים איראנים רבים בתחושה של ניגוד עניינים לגבי מי בדיוק הם יעודדו.

עוד לפני שנבעט כדור, המתח היה ברור לא רק בקרב האוהדים אלא גם בקרב חברי הקבוצה בעצמם. שחקנים איראנים קיבלו אשרות לארצות הברית ברגע האחרון, והקבוצה הגיעה לבסיס האימונים שלהם במקסיקו רק ימים לפני פתיחת הטורניר.

זה הגיע לאחר בקשה להעביר את המחנה שלהם מאריזונה, לאחר שבטהרן טענו ליחס לא הוגן על אדמת ארה"ב, צעד שדרש את אישורה הרשמי של פיפ"א לפני שבוצע. למרות שהנבחרת סוף סוף התמקמה, מספר אוהדי כדורגל איראנים לא אושרו להיכנס לארה"ב. התאחדות הכדורגל של איראן הודיעה גם היא כי הקצאת הכרטיסים שלה נדחתה, מה שהותיר את האוהדים שהגיעו למסע - מאוכזבים.

עם מדינה מארחת שנמצאת במלחמה פעילה עם מדינה מתחרה בפעם הראשונה בהיסטוריה של גביע העולם, המגרש יהיה במה לא רק לכדורגל אלא גם לאבל, התנגדות ולאומנות מתחרה. הפזורה האיראנית, המוכה מכות של דיכויים פנימיים והתערבויות חיצוניות, ניצבת כעת בפני שאלה מטרידה מאוד: כיצד מביעים גאווה בנבחרת הלאומית מבלי לתמוך בשתיקה בממשלה שהיא מייצגת?

משברי זהות בתפוצות

איראנים רבים, בעיקר גולים בארה"ב, מתכננים להשתתף במשחק הפתיחה של איראן נגד ניו זילנד ב-15 ביוני בלוס אנג'לס. המיקום חשוב: לוס אנג'לס היא בית הפזורה האיראנית הגדולה ביותר, עד כדי כך שהיא מכונה לעתים קרובות "טהרנג'לס" בתוך הקהילה.

זוהי גם קהילה שבקרבה רגשות עמוקים כלפי הרפובליקה האסלאמית, ורבים מהם עזבו את איראן במהלך או אחרי המהפכה האיראנית של 1979. רבים בקהילה נותרו נאמנים למשטר הפהלווי המודח ולנסיך הכתר, רזה, ואף חגגו את המלחמה המשותפת בהובלת ארה"ב-ישראל נגד איראן.

בקהילה זו תתמודד נבחרת איראן - בקרב לא רק נגד ניו זילנד, אלא גם נגד הרגשות הסותרים של אחיה.

בעוד שזיכרון המחאות בינואר עדיין מוחשי, נפוצו קריאות בקרב כמה איראנים אמריקנים למחות רשמית ולהחרים את האירוע. ההצעות נעות בין רכישת כרטיסים - רק כדי להשאיר מושבים ריקים באופן בולט, ועד קריאות בוז להמנון הלאומי ומניעת כל חגיגה של השערים האיראניים.

תומכים בקהילות איראניות-אמריקניות התנגדו לניסיונות פיפ"א לאסור דגלים שאינם של הרפובליקה האסלאמית בתוך אצטדיונים, כאשר כמה גולים איראנים הציעו ברשתות החברתיות לרסס את הסמלים שעל הדגל הנוכחי, או ללבוש בגדים הנושאים סיסמאות פוליטיות. אחרים הציעו לחשוף קעקועים בעלי מוטיבציה פוליטית או להשתמש בבובות פרווה כדי לצייר קריקטורות של מנהיגים איראנים.

בתגובה, מהדי טאג', נשיא התאחדות הכדורגל האיראנית, פרסם הצהרה בדרישה לכבוד, בה קבע: "אנחנו צריכים ערובה שם, לטיול שלנו, שאין להם זכות להעליב את סמלי המערכת שלנו, במיוחד את משמרות המהפכה האסלאמיים".

יש שאלה רחבה יותר שהשתתפותה של איראן בגביע העולם כופה על עצמה, והיא יושבת בצורה לא נוחה לצד הרקורד של פיפ"א עצמה. בעוד שהגוף המנהל של הכדורגל העולמי העניק לנשיא דונלד טראמפ את פרס השלום הראשון שלו לקראת הטורניר, הוא כעת מסתכל לכיוון השני כאשר ארה"ב נותרה במלחמה ושוללת אשרות למשתתפים פוטנציאליים ולצופים. ההתנגשות בין ספורט למדינאות אינה דבר חדש, מאולימפיאדת ברלין 1936 ועד לחרם הסובייטי על לוס אנג'לס ב-1984, אך לעיתים רחוקות היא נוהלה באדישות כה ברורה לסתירות שלה.

כאשר הספורט הופך לזירת תביעות פוליטיות מתחרות, דווקא שלמות המשחק עצמו היא זו שנפגעת. מותר לשאול האם הרעיון של ספורט שקיים אך ורק בתנאיו - במיוחד בזירה העולמית - היה אי פעם יותר מבדיה נוחה.

התנגשות בין פוליטיקה לספורט

אך כאן טמונה החידה. כדורגל תופס מקום בחיים האיראניים הגובל בקדושה. צריך רק להסתכל על המסירות העזה סביב הקבוצות היריבות הגדולות של טהרן, פרספוליס ואסטגלאל, תחרות הנחשבת לאחת יריבויות המועדונים העזה ביותר בכדורגל העולמי, או על סצנות חגיגות הרחוב שסחפו את איראן בכל פעם שהנבחרת הלאומית ניצחה משחקים בגביעי עולם קודמים.

זיכרון הניצחון על ארה"ב בגביע העולם 1998 בצרפת והמשחק החוזר ב-2022 מדברים על כמה עמוק המשחק שזור במרקם התרבות האיראנית. תמיכה בנבחרת הייתה זה מכבר מקור לגאווה קולקטיבית, נקודת אחדות שמעבר לפוליטיקה ולדור, ללא קשר לדת, השקפות פוליטיות ומעמד חברתי. זה יוצר את הדילמה עבור האוהדים הצופים בלוס אנג'לס ובסיאטל בשלושת משחקי הבתים של איראן.

גולה איראני, תושב אריזונה, הזכיר את היריבויות הספורטיביות של המלחמה הקרה כתזכורת ליכולתו של הכדורגל להתעלות מעל סכסוכים, אך הודה כי פצעי מחאות ינואר נותרו חשופים מכדי שרבים בתפוצות יוכלו להניח בצד. אחר היה אופטימי יותר, והביע רצון לראות את איראן מתקדמת בטורניר ואמונה שהצלחה על המגרש עשויה, גם אם באופן מהוסס, לחצות פילוגים פוליטיים.

אך עבור אלו שצפו באירועי השנים האחרונות בצער ובזעם, עידוד נבחרת המייצגת את הרפובליקה האסלאמית מרגיש, עבור חלק, כמעשה של שותפות. מצידה, ממשלת איראן - כמו גם כמה מבקרים איראנים - יטענו כי הנבחרת הלאומית נבדלת לחלוטין מהפוליטיקה. מנקודת מבט זו, כדורגל הוא עניין של זהות לאומית ומורשת תרבותית השייכת לכל האיראנים ללא קשר לדעותיהם על בעלי הכוח. יתר על כן, זהו רגע של השתתפות גאה, לדברי גורם איראני רשמי, וכי שלילת תמיכתם של השחקנים היא ענישת ספורטאים על החלטות פוליטיקאים.

המחאות שזעזעו את איראן, והנוף הפוליטי המורכב שבאו בעקבותיה, הותירו את התפוצות להתמודד עם שאלות החורגות הרבה מעבר לכדורגל.

הרפובליקה האסלאמית, תהיה אשר תהיה השקפתה על התנהלותה, נותרה ממשלה ריבונית של אומה בעלת תרבות עשירה וגאה מאוד, והשחקנים על המגרש מייצגים תרבות זו בדיוק כפי שהם מייצגים את המדינה.

העובדה שהם עושים זאת על אדמתה של מדינה שאיראן נמצאת איתה במלחמה פעילה הופכת את האירוע הזה אולי לאירוע הספורטיבי הטעון מבחינה פוליטית ביותר בזיכרון החי - כזה שבו כל שער, כל דגל וכל מושב ריק נושאים משמעות המשתרעת הרבה מעבר ל-90 הדקות. במובן זה, גביע העולם לא יצר פילוג, אלא נתן לפילוג קיים במה עולמית.