המפרץ הפרסי מחפש את הזהב השחור החדש

1. ההזדמנות

מלחמת יום הכיפורים הייתה ההזדמנות שיצרניות הנפט חיכו לה. המלחמה הייתה התירוץ המושלם להפעיל את כוחו של הקרטל החדש שהקימו, איגוד המדינות המייצאות נפט (OPEC או אופ״ק). חרם הנפט הערבי על המערב הביא כמעט בן לילה לזינוק חד במחירה של חבית נפט, והכה בכלכלות המפותחות. יצואניות הנפט הרוויחו הון רב, אולי יותר מדי: מאות מיליוני דולרים זרמו אליהן בהכנסות חדשות, אך הן ניהלו כלכלות קטנות ובלתי מפותחות. השקעה בתוך המדינה לא הייתה אפשרית, והכסף היה חייב לזרום החוצה ולרכוש נכסים. אבל איפה?

2. העסקה

השוק המפותח והנזיל ביותר, אז וגם היום, היה השוק הדולרי. ארה״ב הייתה גדולה דיה לקלוט את הרווחים של יצרניות הנפט בלי שהדבר יערער את המערכת הכלכלית שלה. וושינגטון – וספציפית, הנשיא ריצ'רד ניקסון ומזכיר המדינה הנרי קיסינג׳ר - עשתה שני דברים כדי להרוויח מהמשבר.

החלק הראשון של האסטרטגיה של ניקסון וקיסינג'ר היה להזהיר בעלות ברית לבל ינסו לסגור עסקה לבדן מול יצרניות הנפט. הדבר יגרום לתחרות בין המדינות המפותחות על קליטת ההון מהמפרץ, והאמריקנים חששו שתחרות כזו רק תערער עוד את הכלכלה הגלובלית, מעבר להלם הנפט.

החלק השני היה שהם סגרו עסקה כזו בעצמם. האמריקנים הגיעו למפרץ וניסו לשכנע את הממשלות המקומיות להשקיע בארה״ב. ההצלחה הגדולה ביותר הייתה ערב הסעודית: בקיץ 1974 הסכימו וושינגטון וריאד על עסקה. הסעודים ירכשו אגרות חוב אמריקניות בהון הנפט שלהם, ובכך יפחיתו את עלות הגירעון האמריקני; האמריקנים, מנגד, יעניקו לסעודיה תמיכה מדינית וביטחונית.

החוזה הזה הוא, בעצם, הפטרו־דולר. דולרים ממדינות המפרץ זרמו לאגרות חוב אמריקניות ולבנקים במערב, ואלה בתורם הלוו את אותם הדולרים למדינות מתפתחות אחרות, במיוחד באמריקה הלטינית, כך שהפטרו־דולר השפיע על כל העולם.

בשנות השבעים מחירי הנפט נותרו גבוהים ומדינות המפרץ הרוויחו הון רב, שזרם למערב אירופה וארה״ב. בוושינגטון רבים האמינו שהעתיד הכלכלי נמצא במפרץ הפרסי, וניסו למצוא דרך לקשור את ארה״ב לעלייה המטאורית של יצרניות הנפט. ב־1975 דונלד רמספלד, אז ראש הסגל של הנשיא פורד, הציע אפילו להקים תוכנית חלל אמריקנית־ערבית משותפת, כדי לוודא שמדינות המפרץ לא נוטשות את אמריקה מאחור.

3. ההתרסקות

אופוריית הפטרו־דולר הייתה קצרה. בשנות השמונים קרס מחיר הנפט וקוצצו רווחיהן של מדינות המפרץ. ערב הסעודית החלה ללוות במקום להלוות לשאר העולם. עושרן של מדינות המפרץ עלה וירד במשך השנים, אך מאז איש לא חשב שהן ״העתיד הכלכלי של העולם״. הנפט הוחלף בשבבים, במחשבים, בבינה מלאכותית. חברות אמריקניות כמו אפל וגוגל מאפילות בשווי השוק שלהן על קרנות ההון הכי גדולות של המפרץ הפרסי. ישראל, אומת ההייטק, מחזיקה אגרות חוב אמריקניות בסכום דומה לסכום שמחזיקה ערב הסעודית. המפרץ הפרסי הוא מזמן לא השחקן הפיננסי בשוק הדולר.

4. עדכון גרסה

כיום, מדינות המפרץ מחפשות דרך להבטיח את התלות האמריקנית גם בעידן הבינה המלאכותית. המחשבים הדרושים כדי לאמן מודלי בינה מלאכותית מתייקרים והולכים, ודורשים יותר אנרגיה: אם המגמה ההיסטורית תימשך, ב־2030 מחשב־על המאמן בינה מלאכותית יעלה 200 מיליארד דולר ויצרוך אנרגיה המשתווה לתוצרת של תשעה כורים גרעיניים. רשת החשמל האמריקנית כבר עכשיו מתקשה לעמוד בביקוש.

אז מדינות המפרץ מנסות להציג את עצמן כהזדמנות החדשה של תעשיית הבינה המלאכותית: רגולציה מהירה לאישור פרויקטים, חשמל סולארי זול, מימון מדינתי נדיב. אלא שלצד היתרונות יש בעיות אמיתיות: במפרץ הפרסי הטמפרטורה עולה תכופות ל־50 מעלות ויותר, והצורך באנרגיה לקירור בחוות השרתים רק מחמיר. מערכות הקירור זוללות לא רק אנרגיה אלא גם מים, מה שיעמיס על תשתית המים החלשה גם ככה במפרץ המדברי. התרומה הכלכלית המרכזית של חוות השרתים הללו עשויה להיות היכולת של מהנדסים לפתח מודלים חדשים ואפליקציות חדשות, אבל ההון האנושי במפרץ מועט. מדינות המפרץ עדיין מחפשות את הזהב שיחליף את הזהב השחור.