מלכודת משפטית עשויה לאלץ את הניו־יורק טיימס להודות בעלילת דם מודרנית

טור בן כ־1,500 מילים שפורסם בניו־יורק טיימס בשבוע שעבר, עורר הדים חריגים ברחבי העולם. במרכזו עמדה הטענה שלפיה ישראל משתמשת במעשי אונס ותקיפה מינית ככלי ענישה שיטתי לעצירים פלסטינים. הכותב, ניקולס קריסטוף, ציטט בין השאר עיתונאי עזתי אנונימי שתיאר כיצד סוהרים ישראלים זימנו כלב והורו לו לאנוס עציר.

ישראל, דובריה ותומכיה, מיהרו להגיב בהכחשה גורפת ואף בלגלוג על הפרטים הקיצוניים הללו. למאבק גויסו מומחים לאילוף כלבים, שהעירו כי אילוף כלב לתקוף מינית אדם הוא פעולה שאיננה אפשרית. משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ אף הודיעו על כוונת המדינה להגיש תביעת דיבה נגד הניו־יורק טיימס, תוך שהם קובעים כי הטור רווי בשקרים הגסים ביותר שפורסמו על ישראל בתקשורת המודרנית. טענת "כלבי האונס" הפכה לבדיחה ויראלית ברשת, ואף כהוכחה לכך שהעיתון היוקרתי איבד קשר למציאות ולסטנדרטים מקצועיים.

הועלתה גם האפשרות שעיתוי הפרסום לא היה מקרי, שעות ספורות לפני פרסום הדו"ח המפורט ביותר על הפשעים המיניים האכזריים שביצע חמאס במהלך טבח 7 באוקטובר. הטור נועד אפוא ליצור כיכול מעין איזון שיאפשר למתנגדי ישראל לומר "כן, חמאס ביצע אולי פשעים מיניים נוראים – אבל גם ישראל ביצעה אף חמורים מהם, והיא עושה זאת באופן שיטתי".

אכן, ההתמקדות בסיפור האבסורדי על כלבי האונס שימשה כמעין מסך עשן שעלול לפעול לרעתה של ישראל. בעוד פרשנים דנו בביולוגיה וטרינרית, נרטיב גדול יותר הלך והשתרש כמעט ללא התייחסות. הטור המדובר לא היה רק מסמך קצר על תקרית סוררת; מדובר בכתב אישום גורף הטוען לדפוס נרחב וממוסד של אלימות מינית ישראלית כלפי פלסטינים מצד חיילים, מתנחלים, חוקרי שב"כ וסוהרים. הזעם הוויראלי על טענת הכלבים אפשר למתודולוגיה הבסיסית של הטור לחמוק מביקורת נרחבת. המאמר הסתמך במידה רבה על דיווחים של עמותות וארגונים בעלי אופי פוליטי מאוד, שטענותיהם הוצגו למיליוני קוראים כעובדה אובייקטיבית.

אנטומיה של פייק

פרסומו של חומר נפץ פוליטי כזה התאפשר בראש ובראשונה בגלל האיש ששמו מתנוסס עליו. ניקולס קריסטוף הוא מוסד עיתונאי בפני עצמו, והיוקרה שלו בלמה כנראה בדיקת עובדות קפדנית שמן הסתם הייתה מתקיימת לו היה מדובר בכותב אחר.

מסלול חייו של קריסטוף אופייני לבן האליטה האמריקנית. הוא גדל באזור כפרי במדינת אורגון, בנם של זוג פרופסורים. אביו, לדיס קריסטוף, היה פליט ממזרח אירופה שסיפור הישרדותו במלחמת העולם השנייה עיצב את השקפת עולמו של בנו. במשך עשרות שנים הציג קריסטוף גרסה נקייה של תולדות אביו, תוך שהוא מתאר אותו כמרגל אנטי־נאצי ששרד תקופת מאסר במחנה ריכוז יוגוסלבי. רק בזיכרונות שפרסם בשנת 2024 הודה קריסטוף באמת הלא נוחה: למעשה אביו גויס לצבא הרומני, ונלחם לצד הנאצים במשך שנה לפני שרומניה החליפה צד.

הפרט הזה הוא הרבה יותר מהערת שוליים ביוגרפית. אפשר לראות בו מעין מפתח פסיכולוגי לעשייה העיתונאית של קריסטוף. העיתונאי שגדל עם היסטוריה משפחתית מורכבת, בנה קריירה בניסיון לכפות בהירות מוסרית מוחלטת ובינארית על עולם כאוטי. לאורך הקריירה שלו הציג קריסטוף שאיפה עיקשת להצביע על קורבנות תמימים מול בריונים מרושעים, מוּנָע אולי מהצורך לאתר את הגיבורים הברורים שההיסטוריה מנעה ממשפחתו.

קריסטוף עיצב את הקריירה שלו סביב תסביך מושיע, כזה שנוסע בגבורה לאזורים מוכי אסון וחושף סיפורים על גיבורים ונבלים. הדימוי הזה הפך אותו גם לחשוף במיוחד להטעיות

אחרי לימודים בהרווארד ובאוקספורד, הצטרף קריסטוף לניו־יורק טיימס בשנת 1984. בתפקיד זה הוא צבר מוניטין וזכה כאמור בשני פרסי פוליצר – על סיקור מחאות כיכר טיאננמן ועל רצח העם בדארפור.

במידה רבה ניתן לומר שקריסטוף כתב מחדש את הטור העיתונאי המודרני. הוא נטש את הפרשנות המסורתית, זו שנכתבת משולחן המערכת, לטובת מסעות צלב מוסריים ברחבי העולם. הוא ליהק את עצמו כקולם של מחוסרי הקול, וביקש לכוון זרקור על סחר בבני אדם, עוני וזוועות אחרות. ההשפעה שצבר הגיעה לכך שבשנת 2021 הוא התפטר מהניו־יורק טיימס כדי להתמודד על תפקיד מושל אורגון, אך חזר במהרה לתפקידו לאחר שמועמדותו נפסלה מסיבות טכניות.

ואולם המותג העיתונאי של קריסטוף נבנה על יסודות רעועים. הוא עיצב את הקריירה שלו סביב דמות המושיע, כזה שנוסע בגבורה לאזורים מוכי אסון וחושף סיפורים על גיבורים ונבלים. ואולם הדימוי הזה הפך אותו גם לחשוף במיוחד להטעיות. כאשר הוצג בפניו סיפור שתאם בצורה מושלמת את האידיאולוגיה והסגנון שלו, הדחף לפרסם גבר על הצורך לבדוק עובדות. אחד המקרים שבהם הפגם הזה בלט במיוחד הוא שערוריית סומאלי מאם.

מאם פורסמה כפעילה קמבודית נגד סחר בבני אדם, ובמשך שנים קריסטוף תמך בה ללא הרף, הקדיש לה טורים משתפכים והציג אותה כגיבורה בינלאומית. כמי שאולצה לעבוד בבית בושת כבר בילדותה, סיפר קריסטוף, בחרה מאם להקדיש את חייה להצלתן של צעירות אחרות מאותו גורל מחריד. האישור שהעניק לה קריסטוף העלה את מאם למעמד של ידוענית עולמית, הניב לה תרומות של מיליוני דולרים והבטיח את הופעותיה לצד כוכבי הוליווד ומנהיגים מכל העולם.

הייתה רק בעיה אחת: הנרטיב של מאם היה מפוברק לחלוטין. בשנת 2014 פורסמו תחקירים מקיפים ב"ניוזוויק" ובכלי תקשורת אחרים, שחשפו כי מאם בדתה את סיפור הרקע שלה. גרוע עוד יותר: היא אימנה את הנערות הצעירות במרכזי ההצלה שלה להמציא סיפורים גרוטסקיים על התעללות ועינויים מיניים, עבור נציגים של ארגוני זכויות אדם ועיתונאים מערביים.

אבל קריסטוף קנה את ההונאה שלה ללא היסוס. הסיבה לכך חיונית להבנת הטור הנוכחי שלו על ישראל: מאם סיפקה את אותו ז'אנר של סיפורים אנושיים וטרגיים שקריסטוף בנה עליהם את הקריירה שלו. הטורים שהוא ביסס על פעילותה הציגו קורבנות מושלמים, ללא מורכבות מעיקה, והעניקו זרימה מתמשכת של סיפורים קורעי לב לאליטה מערבית שקראה אותם בשקיקה. קריסטוף לא בדק את הטענות של מאם מול מקורות אחרים, לא וידא עובדות שהארגון שלה העביר לו, ולא חקר את הפרקטיקות של הארגון ושל הנשים שעבדו בו. הסיפור המרגש גבר לחלוטין על ספקנות עיתונאית בסיסית.

כאשר כבר היה בלתי אפשרי להתעלם מהראיות שהצטברו, מאם נאלצה להתפטר בבושת פנים, וקריסטוף נאלץ להודות שנפל בפח. "הלוואי שמעולם לא הייתי כותב עליה", הוסיף.

לא רק הדמות של קריסטוף סייעה לפרסומו של הטור הנוכחי, אלא גם המכניקה הפנימית של הניו־יורק טיימס. לא בכדי פורסם הסיפור הזה במדור הדעות. דיווחים חדשותיים סטנדרטיים, ודאי בעיתונות היוקרה האמריקנית, עוברים בדיקת עובדות נוקשה. אם כתב בעיתון היה מנסה לפרסם האשמה גורפת על עינויים מיניים שיטתיים באישור הרשויות הישראליות, דסק העורכים היה דורש הוכחות אמפיריות: אימות פרוטוקולים, ראיות פורנזיות או רפואיות, וחקירה צולבת וממצה של המקורות שסיפקו את המידע ושל הרקע שלהם. אם הפרטים לא היו עומדים ברף, הסיפור היה נגנז.

מדור הדעות, לעומת זאת, פועל בתוך מערכת אקולוגית שונה לחלוטין. במקור הוא נועד לפרסום טורי דעה ופרשנות, אך עם השנים התפתחה שם מעין פרצה המאפשרת לכותבים לעקוף את הסטנדרטים העיתונאיים של מחלקת החדשות ולספק "עיתונות נרטיבית" או "חוויות אישיות". נוכח הביקורת שעורר כעת הטור של קריסטוף, מיהר הניו־יורק טיימס להסתתר מאחורי ההבחנה הבירוקרטית הזאת. דוברת העיתון הגנה שוב ושוב על המאמר בטענה שמדובר ב"עיתונות דעה" – מונח שמכיל סתירה פנימית בסיסית. כך, על ידי העברת ההאשמות הנפיצות הללו דרך מחלקת הדעות, הלבין הניו־יורק טיימס טענות לא מאומתות בטענה שמדובר בפרשנות בלבד. קריסטוף כתב שראיין 14 פלסטינים שטענו כי חוו התעללות מינית, אך רובם המכריע נותרו אנונימיים לחלוטין, ללא אימות עצמאי לשום פרט שהזכירו. תחקיר עיתונאי ברף כזה לא היה מתפרסם, אבל טור דעה של פובליציסט ותיק ועטור שבחים עבר בלי בעיה.

בית קלפים

כדי לבנות את הטיעון שאלימות מינית נגד פלסטינים היא "נוהל פעולה סטנדרטי" במערכת הביטחון הישראלית, הסתמך קריסטוף על רשת של ארגונים ועמותות המזוהים עם חמאס ועם הפלסטינים, ועל מקורות פלסטינים אנונימיים ברובם. אחד המקורות העיקריים הוא Euro-Med Human Rights Monitor. קריסטוף מתאר אותו בשפה כללית כ"ארגון שבסיסו בז'נבה המבקר את ישראל לעיתים קרובות", תוך השמטה מוחלטת של קשריו המתועדים לחמאס. הוא לא מודיע לקוראיו שיו"ר הארגון ומייסדו, רמי עבדו, זוהה על ידי ישראל לפני יותר מעשור כפעיל חמאס מרכזי באירופה. מדובר באותו ארגון שהפיץ בעבר עלילות המאשימות את ישראל בקצירת איברים של פלסטינים.

אם קריסטוף היה בודק ביסודיות את הדו"ח מיוני 2024 שממנו עלתה הטענה על כלבי האונס, הוא היה מוצא שם דגלים אדומים בוהקים. אותו דו"ח כולל ריאיון עם אדם שטען כי הוא נקשר לכיסא חשמלי וחושמל בעוצמה כזו שכאשר הוא התעורר הוא גילה ש"רגלו התפוצצה". תיאורים מוזרים מהסוג הזה היו גורמים לכתב חדשות מיומן לסווג את הדו"ח כלא אמין, אך הוא ייחס לו סמכות עצומה.

כאשר קריסטוף פונה לעדויות הבודדות שניתנו בשמם של הדוברים, הפגמים בולטים עוד יותר. כך, הוא מציג את סמי אל־סאי, "עיתונאי עצמאי" שדחה בגבורה ניסיונות ישראליים לגייס אותו כמודיע. אל־סאי מספר סיפור מחריד על תקיפה מינית במעצר ישראלי שבוצעה עם אלת גומי וגזר, שלאחריה הוא הושלך בחזרה לתא שהיה מכוסה ב"קיא, דם ושיניים שבורות של אנשים אחרים".

סיפור מזעזע, אבל רק לפני שנה, בעדות שמסר ל"בצלם", תיאר אותו אל־סאי רצף אירועים שונה להפליא. אז טען שהוכה וכי השוטרים דחפו אל תוכו "משהו קשה". הפרטים הגרוטסקיים שהופיעו ב"טיימס" – הגזר, התא המכוסה בקיא, השיניים השבורות – נעדרים לחלוטין. איך נוצר שוני כזה בין הגרסאות? האם קריסטוף טרח לבדוק?

מתברר שאותו אל־סאי הוא בעל ניסיון בהמצאת טענות עינויים דרמטיות. בשנת 2017, לאחר שנעצר על ידי המודיעין הפלסטיני באשמת הסתה, משפחתו טענה שהוא עונה באכזריות וכי הוזרקו לו סמים שונים. כאשר איגוד העיתונאים הפלסטיני חקר את העניין, אל־סאי הודה שהדיווחים היו "שמועה שקרית". קריסטוף גם משמיט את העובדה הלא נוחה שישראל לא עצרה את אל־סאי כי הוא סירב להיות מודיע לא בשל "מקצועיות עיתונאית" כדברי קריסטוף, אלא בשל השבחים שחלק ברשתות החברתיות לארגוני טרור פלסטיניים ולטבח 7 באוקטובר.

עיסא עמרו הוא פעיל מחברון שלטענת קריסטוף מכונה לעיתים "גנדי הפלסטיני". עמרו סיפר לקריסטוף בשנת 2024 שהוא הותקף מינית על ידי חיילים ישראלים באותו יום שבו חמאס פלש לעוטף. עם זאת, בריאיון לוושינגטון־פוסט חודשים ספורים קודם לכן בנוגע לאותו מעצר בדיוק, עמרו טען שרק "איימו" עליו בתקיפה מינית.

בסיום המאמר ניסה קריסטוף לבסס את דבריו על קול ישראלי מכובד: ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. קריסטוף השתמש בציטוט של אולמרט מיד לאחר האשמה גרפית ביותר בהתעללות שיטתית, תוך שהוא יוצר הקשר שממנו ניתן להבין כי ראש הממשלה לשעבר מאמת את ההאשמות. אולמרט נאלץ לפרסם הצהרה פומבית ובה הבהיר במפורש שדבריו הוצאו מהקשרם וכי הטיימס הציג את דבריו באופן שגוי לחלוטין.

התכסיס המשפטי

כאשר פורסם כי ישראל שוקלת להגיש תביעה משפטית נגד הניו־יורק טיימס, פרשנים מיהרו לפטור את הטענה כתרגיל של יחסי ציבור, שכן מדינות אינן יכולות לתבוע דיבה. אבל ייתכן שהמבקרים הללו החמיצו תרגיל משפטי שנועד לדחוק את העיתון היוקרתי לפינה, באמצעות העברת המוקד ממדינת ישראל לאנשי מקצוע בודדים הניתנים לזיהוי. הטור של קריסטוף לא רק העלה האשמה מעורפלת; הוא פרסם האשמה פלילית מפורטת וטען שאנשי צוות ספציפיים במתקן ספציפי השתמשו בכלב כדי לאנוס אסיר. על פי החוק הישראלי, תביעת דיבה מהסוג הזה דורשת גורמים מזוהים ששמם ופרנסתם נפגעו. חברי יחידת כלבנים מסוימת או בית סוהר מסוים הם קבוצה מצומצמת שניתן לזהות. אם קבוצה קטנה של אנשי צוות תוכל לטעון באופן סביר שההאשמות שפרסם קריסטוף כוונו אליה, שאלת העמידה תיפתר.

עם זאת, היסודות האמיתיים של תביעה כזו טמונים בסעיף אמריקני עלום: סעיף 1782 לחוק הפדרלי. לפיו, אם הליך משפטי זר נמצא במצב של "בחינה סבירה", אחד הצדדים יכול לפנות ישירות לבית המשפט המחוזי האחראי – במקרה זה, בית המשפט של המחוז הדרומי של ניו־יורק, שבו ממוקם המטה של הניו־יורק טיימס – כדי לחייב אותו להציג ראיות במסגרת ההתדיינות. בקשה כזו לא תדרוש מהשופט הפדרלי להחליט אם קריסטוף שיקר או לא, אלא להורות לניו־יורק טיימס למסור את הבסיס העובדתי לטענות שפורסמו.

עבור עורכי הניו־יורק טיימס, מדובר בסיוט. במסגרת בקשה כזאת הם יצטרכו להציג את כל המסמכים ורישומי בדיקת העובדות בנוגע לטענות על כלבי האונס; את כל התקשורת הפנימית בנוגע לאימות טענותיו של הארגון השווייצרי; ואת כל הרשומות המפרטות את בדיקת העדויות המשתנות של אלו שהעידו בשמם.

הטיימס יבקש כמובן להסתתר מאחורי חיסיון עיתונאי, אך לא בטוח שזה יהיה הדבר הנכון. קריסטוף ועורכיו התעקשו שוב ושוב שהטור "אומת", "דווח היטב" ועבר בדיקת עובדות קפדנית. צו פדרלי יאלץ אותם להתייצב מאחורי הטענות שלהם. ככל שראיות כאלה לא יוצגו, הניו־יורק טיימס יודה למעשה שהוא פרסם עלילות חסרות בסיס. עוד ארוכה הדרך, אבל נראה שזו האסטרטגיה העומדת מאחורי ההודעה הישראלית על כוונה לתבוע את העיתון. כאשר מדי יום מתפרסמות עוד ועוד חדשות כזב על ישראל, נראה שאין ברירה אלא להשיב מלחמה.