אם הכול ילך למישרין ולא יהיו הפתעות, פסגת טראמפ־שי אמורה להסתיים היום באווירה נינוחה של ארוחת צהריים משותפת וטקס תה מסורתי, בחדר פוג'יאן בבית העם הגדול בבייג'ינג. החדר עצמו ממוקם הרחק מאולמות הענק, והוא מיועד לסיכומים בין מנהיגים בארבע עיניים. ולא, זה לא עוד אקט של נימוסים סיניים אקזוטיים, אלא אירוע שבמסדרונות הדיפלומטיים מקווים שיוביל ל"עסקת תה": ניסיון לגבש הבנות שקטות שיעצרו את המשבר הצבאי והכלכלי הגלובלי. על השולחן מונחת משוואה מורכבת: דרישה אמריקנית חד־משמעית מסין לרסן את בעלת בריתה טהרן, מול דרישה סינית תקיפה להסרת המצור הימי האמריקני באוקיינוס ההודי, המאיים על עורקי האנרגיה והתשתיות האסטרטגיות של בייג'ינג.

השיחה האינטימית הזו אמורה להיות נקודת השיא של הדיונים הרשמיים שהתקיימו במהלך הפסגה. בראש ובראשונה דיברו שם על משבר האנרגיה והסחר הגלובלי, ועסקו בניסיון דחוף לייצב את שרשראות האספקה העולמיות ואת מחירי הנפט הגולמי, שזינקו לשיאים חדשים בעקבות המלחמה באיראן והפגיעה בנתיבי השיט. זאת במקביל לניסיון לייצב את הסכם המכסים השביר בין שתי המעצמות שהושג בסתיו, למנוע הסלמה למלחמת סחר כוללת ולטפל במשוואה המתוחה של הגבלות השבבים והטכנולוגיה המתקדמת שהממשל האמריקני מטיל על סין - מול הגבלות הייצוא הנגדיות של סין על מתכות נדירות וחומרי גלם חיוניים לתעשייה העולמית. עוד ניסו שם לקבע קווים אדומים הדדיים למניעת התלקחות צבאית במזרח אסיה, במיוחד נוכח העברת סיוע צבאי אמריקני ומכירות נשק לטייוואן, המפירות לטענת בייג'ינג את הבנות העבר.

כל הנושאים הגלובליים האלה משיקים גם אלינו, בין השאר סביב מלחמת השבבים והחלטת חברת אנבידיה להקים קמפוס ענק בישראל. אבל מה שמטריד את ישראל יותר מכול הוא המלחמה באיראן. והפסגה בבייג'ינג היא הזדמנות להאיר פינות חשוכות, שמראות כמה הנוכחות הסינית באזורנו מורכבת.

בראש הפירמידה של הדרישות הדיפלומטיות שוושינגטון מציבה לבייג'ינג עומדת הפעלת מנופי הלחץ הכלכלי שלה על טהרן, כרוכשת הנפט הגדולה ביותר ממנה. והדוגמה הקרובה והבולטת ביותר לענייננו היא סיפורו של נמל דוקם בעומאן. מדובר בנמל אסטרטגי במיוחד, שסין השקיעה מיליארדים בפיתוחו ובבניית "עיר תעשייה סינית־עומאנית", כדי להבטיח את עורק האנרגיה המזרח־תיכוני שלה. במקביל, עומאן אפשרה לצבא ארה"ב להפוך את הנמל לבסיס לוגיסטי חלופי עוקף־הורמוז, לשימוש כוחותיו הפועלים נגד איראן באוקיינוס ההודי ובמפרץ עומאן.

כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה התרחשה בנמל התפתחות דרמטית. איראן לא היססה לתקוף את נמל דוקם בכטב"מים מתאבדים ובטילים ופגעה במתקני הדלק שבו, אף שהמשמעות הנגזרת הייתה פגיעה ישירה באינטרסים ובתשתיות של סין. טהרן העזה לפעול כך כדי לפגוע בנכסים המשמשים את ארה"ב, ככל הנראה מתוך הערכה שבייג'ינג תמשיך להעניק לה גיבוי בשל התלות ביניהן.

בעבור מדינת ישראל, הגיבוי הסיני השקט לאיראן, בחוסר הגינוי של הפצצת נמל דוקם, משקף את אורך הנשימה הכלכלי שסין מוכנה להעניק לבת חסותה כדי להמשיך בלחימה ובמימון שלוחותיה במרחב. נוכח הסיכונים האלה, ירושלים מנהלת דיאלוג שקט המבוסס על תיאום הדוק עם הבית הלבן. ההערכה היא כי בשיחה שקיימו טראמפ ונתניהו ערב הפסגה, ישראל ביקשה שהממשל האמריקני יציג חזית נוקשה מול שי ג'ינפינג, כזו שלא תשאיר מקום לפשרה שתעניק לאיראן הקלה בלחץ בלי פירוק התשתיות העוינות. ישראל צפויה להתנגד לכל סוג של "ערבויות סיניות", משום שסין אינה מתווכת אובייקטיבית אלא חברה מובילה בציר הסיני־רוסי־איראני.

בניתוח התמונה הרחבה יותר של יחסי סין־ארה"ב, מה שצריך להדאיג את ישראל הוא מגמה שבה ארה"ב משקיעה מיליארדים במלחמה באיראן, בעוד סין ממתינה לניצול ההרס באיראן לשם השתלטות כלכלית עליה. המודל הסיני הזה מתמקד בניצול הוואקום שבו איראן הולכת ונשחקת תחת המלחמה, התקיפות והסנקציות, והופכת לתלויה בסין באופן מוחלט, כמשענת כלכלית, פוליטית ודיפלומטית יחידה. בייג'ינג לא תהסס לנצל את מצבה של טהרן ואת הצורך שלה בשיקום מסיבי כדי לרכוש נכסים איראניים לאומיים במחירי רצפה, להעמיק את אחיזתה במאגרי האנרגיה ולהפוך את איראן למדינת חסות. במאזן הכוחות הגלובלי, הפיכתה של איראן המוחלשת ל"חברה־בת" של הכלכלה הסינית משרתת את האסטרטגיה של בייג'ינג, הרבה יותר מאשר סיוע לארה"ב לייצב את המזרח התיכון.

כל זה מוביל אותנו לדיון במתווכת בעייתית נוספת: פקיסטן.

מאחורי הגב

תחקיר שהציגה השבוע רשת CBS חושף כי בשעה שפקיסטן מתיימרת להציג את עצמה כמתווכת הוגנת בין איראן לארה"ב, בפועל היא אפשרה בחודש שעבר למטוסים צבאיים איראניים לנחות בשטחה ולהיות בטוחים מהפצצה אמריקנית. המטוסים האיראניים החונים בבסיס חיל האוויר "נור ח'אן" אף זכו למטרייה אווירית מטעם צבא פקיסטן.

נראה שארה"ב ידעה על הטיסות, ואולם איראן ופקיסטן ניצלו את תפקידה של האחרונה כמתווכת הרשמית בשיחות בין ארה"ב לאיראן. המטוסים האיראניים המריאו לפקיסטן במסגרת מה שהוגדר "טיסות לוגיסטיות ודיפלומטיות". ארה"ב, על פי הערכה זו, בחרה שלא ליירט את המטוסים בזמן אמת כדי שלא להרוס את המו"מ באסלאמאבד. ה"הפתעה" היא סביב הגילוי בדיעבד כי המטוסים לא שימשו רק להבאת הדיפלומטים, אלא הושארו שם במסגרת ניסיון איראני להגן על נכסים צבאיים מפני תקיפות עתידיות.

מדוע הסכימו לכך באסלאמאבד? ההתנהלות הפקיסטנית נובעת מתפיסת ביטחון לאומי דו־פרצופית שמנהלים הצבא והמודיעין הפקיסטני, השליטים האמיתיים בשטח. אסלאמאבד מציגה את עצמה בפני וושינגטון כשותפה אזורית חיונית המונעת הסלמה במלחמה עם איראן, אך מאחורי הקלעים מאפשרת לחיל האוויר האיראני להחביא מטוסי ביון ותובלה בשטחה. זוהי התנהלות רבת שנים המבוססת על דוקטרינת "המתווך הסחטן": הפקיסטנים מנצלים את מעמדם הגרעיני כדי לגרום לממשל האמריקני להעלים עין מהסיוע החשאי לטהרן, מחשש שלחץ כבד מדי יוביל לפיצוץ המו"מ ולקריסת היציבות האזורית.

תמונת מצב זו שבה ומציתה בגבעת הקפיטול חשד אמריקני ותיק, שלפיו פקיסטן מציגה עצמה כבעלת ברית של ארה"ב כדי לזכות בסיוע כלכלי וצבאי, בשעה שמאחורי הגב היא מטפחת גורמים עוינים לאינטרסים האמריקניים. כך למשל, בשנות השמונים ניתבה פקיסטן נשק אמריקני לפלגים אסלאמיסטיים קיצוניים, התנהלות שהגיעה לשיאה לאחר פיגועי 11 בספטמבר. פקיסטן קיבלה אז מארה"ב עשרות מיליארדי דולרים למלחמה בטרור, ובמקביל סיפקה מקלט בטוח לבכירי טליבאן ואף אפשרה לאוסמה בן־לאדן להסתתר בשטחה. הסנטור הרפובליקני לינדזי גראהם מתח השבוע ביקורת קטלנית על ההתנהלות הפקיסטנית וטען כי אין להסתמך על שירותי התיווך שלהם.

אלא שהאמריקנים לא פראיירים, ונראה שהתיווך הפקיסטני משרת את האינטרס של ממשל טראמפ, גם אם לא באופן "נקי" כפי שבבית הלבן היו רוצים. מבחינת הממשל, לפקיסטן יש ערך ברור כאחת המדינות היחידות שמחזיקות קשרים עם הצבא האמריקני, עם מדינות המפרץ, עם סין וגם עם איראן. וגם אם ברור שפקיסטן איננה שותפה נקייה, עדיף ערוץ תיווך לא מושלם מערוץ חסום.

לצד האינטרסים המדינתיים נכנסים כנראה שיקולים נוספים, בהם היחסים הקרובים של דונלד טראמפ עם רמטכ"ל צבא פקיסטן אסים מוניר, שטראמפ מכנה אותו "המרשל האהוב עליי". הקשר הזה מבוסס על שילוב של אינטרסים ביטחוניים אסטרטגיים, עסקאות כלכליות ומהלכי גישור אזוריים שהתפתחו בשנה האחרונה. יסודותיו נבנו במהלך המשבר הצבאי בין פקיסטן להודו במאי 2025, אז שיתף מוניר פעולה עם טראמפ כדי למנוע התלקחות בין שתי המעצמות הגרעיניות. הוא הוזמן לבית הלבן והפך לנכס אסטרטגי בעיני הנשיא. מעמדו התחזק בזכות קשריו עם משמרות המהפכה, שהפכו אותו לצינור התיווך של ממשל טראמפ עם טהרן, ובזכות נכונותו להציע את צבא פקיסטן ככוח ייצוב מוסלמי פוטנציאלי ברצועת עזה כדי להפחית את המעורבות האמריקנית הישירה. לא פחות חשוב: מוניר השכיל לבנות גשרים פיננסיים אל סביבתו הקרובה של הנשיא, ופתח ערוצי תקשורת מול אנשי אמונו כמו ג'ארד קושנר וסטיב ויטקוף, דבר שמקנה לו כעת גיבוי נשיאותי מול כל ביקורת מצד המודיעין או הסנאט. ואם זה מזכיר לכם את דפוס התיווך הקטארי בזירה העזתית, זה ממש לא מקרי.

הופעתה המטאורית של פקיסטן כמתווכת בזירה האזורית תרמה להעמקת התפיסה שהיא איננה רק מדינה בעייתית, אלא גורם שוושינגטון עדיין זקוקה לו בניהול משברים. לכן פקיסטן לא בדיוק "בגדה" בארה"ב, אבל גם לא פעלה לפי אינטרס אמריקני טהור אלא בהתאם לדפוס קבוע של עמימות אסטרטגית ותמרון בין יריבים. ואולם אחרי כל מה שממשל טראמפ תרם לפקיסטן, בין השאר גם לייצובה הכלכלי מול קרן המטבע הבינלאומית, מתן המקלט למטוסים האיראניים הוא אולי צעד אחד רחוק מדי. כזה שעשוי לחזור כבומרנג.