ארה"ב זקוקה לדלק מוצק - האם ישראל יכולה להיות הפתרון?

התיעוד הראשון לשימוש צבאי ברקטות עם דלק מוצק הוא מן המאה ה־13: חיילים משושלת סונג שיגרו אז רקטות במבוק לעבר פרשים מונגולים. דלק מוצק נמצא כיום בשלל מערכות נשק, כולל טילי פטריוט, חץ ומערכות ארטילריה. חשיבותו לא פחתה. וארה״ב, המעצמה הצבאית הגדולה בעולם, נמצאת בבעיה לוגיסטית קשה בתחום הייצור שלו.

מצב הצבירה

דלק מוצק כשמו כן הוא, מוצק. בדרך כלל זהו פולימר הכולל מחמצן חזק בצורת אבקה. המחמצן מאפשר את הבעירה, וכדי להניע את התהליך דרוש מצת, התקן קטן המשגר זרם חם של גז אל תוך הפולימר ומצית אותו. בניגוד לדלק נוזלי, דלק מוצק אינו דורש מערכת מכנית מורכבת כדי לפעול. דלק נוזלי דורש להחזיק את הדלק ואת המחמצן בתאים נפרדים, ולנהל מערכת משאבות כדי לשלוט בקצב הבעירה, אך טיל המופעל בדלק מוצק אינו דורש תדלוק, ויכול לעמוד שנים ללא שימוש בלי להתבלות. לכן מנועי דלק מוצק משמשים באופן נרחב במערכות נשק, כולל טילים בליסטיים עם ראש קרב גרעיני, שכולם מקווים שלא יופעלו לעולם, אך צריכים להיות בכוננות בכל רגע כדי להרתיע ביעילות.

יש לו גם חסרונות. מרגע שהתחילה הבעירה, אי אפשר לעצור אותה - והבעירה רגישה מאוד לפגמים בדלק המוצק. כל סדק יוצר פני שטח חדשים לבעירה, והסדקים יכולים להיווצר מכל מיני סיבות: הכנסת הדלק למכל, שינויי טמפרטורה ואפילו רמת הלחות. משכה ועוצמתה של הבעירה חשובים לתפקוד הטיל (דמיינו מה יקרה אם טיל חץ יפסיק לבעור רגע אחרי שיגורו), ולכן מוקדש זמן רב כדי להביא את תהליך הייצור בדיוק למפרט המבוקש. המשמעות: לא כל אחד יכול לייצר דלק כזה. אין די בחומרים לבדם: דרושים גם כלים נכונים ומומחיות.

מצב השחיקה

מאז סוף המלחמה הקרה, פחת מספר היצרנים האמריקנים בתחום מנועי הדלק המוצק משישה לשניים: רק נורתרופ גרומן ואירוג'ט רוקטדיין עוסקים בכך כיום. לצד זאת פחת גם מספר הספקים של היצרנים הללו: ספקי כימיקלים, מצתים, מערכות בקרה ועוד. למשל, צבא ארה״ב תלוי כיום לחלוטין ביצרן דלק מוצק יחיד, תאגיד אמריקן־פסיפיק, הפועל ממפעל אחד ביוטה. כל מערכת טילים הזקוקה לדלק מוצק מקבלת את הדלק שלה מן התאגיד. מה יקרה אם המפעל יתפוצץ?

זה כבר קרה. ב־1988 מפעל דלק בנבדה התפוצץ בגלל תקלת ייצור. הפיצוץ לקח איתו השמיימה חצי מיכולת הייצור של הדלק המוצק בארה"ב. היום, אם המפעל ביוטה יתפוצץ, ייעלמו 100 אחוזים מיכולת הייצור.

התזמון של ההידרדרות הזאת גרוע. באירופה, אוקראינה צורכת דלק מוצק בקצב מסחרר - בטילים נגד טנקים, בארטילריה ובהגנה אווירית. במזרח התיכון, המלחמה נגד איראן שחקה חלק נכבד ממלאי מערכות הטילים. במזרח אסיה, ארה״ב צריכה להתכונן למערכה אפשרית נגד סין שצפויה לכלול שימוש אינטנסיבי בטילים - נגד ספינות, נגד מטוסים, נגד טילים אחרים.

הפנטגון מתכנן להגדיל את רכש הטילים ב־188 אחוזים בשנת התקציב 2027, והביקוש צפוי לעלות פי כמה על הייצור הנוכחי. יצרני הנשק האמריקנים כבר הודיעו שיגדילו את קצב הייצור, אולם זה לא פשוט: לא מספיק להקים פס ייצור חדש, צריך גם שהספקים ירחיבו את פסי הייצור של הרכיבים והחומרים הדרושים. את כל שרשרת הערך צריך להסמיך, וכפי שבכיר אחד בתעשייה ניסח זאת: ״ארה״ב לא צריכה עוד יצרן מנועי טילים. היא צריכה עוד יצרנים של רכיבים״.

מנוע כחול־לבן

הביקוש הגובר למנועי טילים מושך חברות מערביות לייצר בארה״ב ולהשתלב בשרשרות הערך האמריקניות. חברת מנועי הדלק המוצק נאמו הנוורוגית־פינית הקימה לאחרונה מפעל שמיני בפלורידה, כדי לנסות לעמוד בביקוש. אביו האיטלקית, העוסקת באותו התחום, מקימה גם היא מפעל חדש וכבר החלה לספק הזמנות ללקוחות אמריקנים.

בישראל, החברה הממשלתית תומר - מוקד ידע לאומי בתחום ההנעה הרקטית – מתמודדת עם ביקוש גובר לאספקת מנועים רקטיים לחברות ישראליות כמו אלביט והתעשייה האווירית, והיא בהחלט יכולה לנסות להפוך לספק מוסמך גם ליצרנים אמריקניים. הערך המרכזי שתביא תהיה שרשרת ייצור ישראלית, שלא תכביד על ספקים אמריקניים אחרים.

הביקוש מהשוק האמריקני יכול לעודד את תומר להגדיל את התפוקה שלה ולהוריד את העלויות ליחידה, מה שיתרום גם לצה״ל, שמערכות הטילים שלו יהיו זולות יותר. ברמה המדינית, כניסה של ספק כחול־לבן לשרשרות הייצור של מערכות נשק קריטיות לארה"ב ייצור תלות אמריקנית בישראל, וזה יתרון חשוב לנו.