הסצנה כבר הייתה כמעט מוכרת בשלב הזה: אדם חמוש פורץ נקודת אבטחה בדרכו להתנקש בדונלד טראמפ, ומנוטרל רגע לפני אסון. אומנם במקרה של ניסיון הרצח של הנשיא בשבת האחרונה בוושינגטון הירי לא הגיע לטראמפ, אך היורה – קול תומאס אלן, מורה מקליפורניה – בכל זאת הגיע קרוב למטרתו מהמצופה. בהתנקשות החמורה ביותר, באירוע בחירות של טראמפ בעיירה באטלר בפנסילבניה, ירה תומאס קרוקס לעבר הנשיא והקהל שמונה כדורים ממרחק 130 מטרים, פגע באוזנו של הנשיא לעתיד ובכמה נוכחים בעצרת, והרג אדם אחד לפני שנורה בעצמו.
בשני המקרים, וגם בהתנקשות שלישית במועדון הגולף של טראמפ ב־2024 ובכל ניסיון רצח אחר זה יותר ממאה שנה, הגוף הממונה על ביטחון הנשיא היה השירות החשאי. בעצרת באוויר הפתוח באמריקה הכפרית או באירוע נוצץ בבית מלון יוקרתי - השירות החשאי אחראי למנוע התנקשות פוליטית בכל מחיר.
הביקורת על הארגון גברה בשנים האחרונות בגלל הצטברות של כמעט־כישלונות. סוכן השירות החשאי וסגן ראש הבולשת הפדרלית לשעבר דן בונג'ינו תמצת היטב את הביקורת באמירה ש"השירות החשאי הוא כוח מגיב שמתחפש לכוח מונע".
הכי מעניין
השירות החשאי האמריקני לא נולד להגן על אח"מים, אלא כדי להילחם בזיופי שטרות. כשאברהם לינקולן חתם על הקמתו ב־14 באפריל 1865, ארצות הברית הייתה בסופה של מלחמת אזרחים מייגעת ועקובה מדם. מלבד מאות אלפי הקורבנות בנפש והמחירים הנלווים שגבו הקרבות, המלחמה פגעה באמריקנים בדרך אחרת: המורדים הדרומיים התניעו מפעל זיופים אדיר שמטרתו להפיל את הכלכלה הצפונית.
ניסיון ההתנקשות בוושינגטון | צילום: AFP
עד סוף המלחמה ההערכה הייתה שכשליש מהמזומנים בארה"ב היו לא חוקיים. "הזייפנים הורסים את המדינה", אמר ללינקולן מזכיר האוצר יו מקולוק, והנשיא הקשיב וחתם על הקמת השירות החשאי שיילחם בזיופים.
לאחר שאישר את הקמת הארגון ובתום יום עבודה עמוס בבית הלבן, לינקולן ביקש הפוגה קלילה מעסקי המלחמה ויצא לצפות במחזה בתיאטרון פורד. באותה עת נשיאים לא הסתובבו עם פמליית אבטחה, ואכן נפגשו תדיר עם אזרחים מן השורה ברחוב ואף בבית הלבן עצמו, שהיה פתוח למבקרים. אולם בשל המלחמה ומכתבי האיומים הרבים שקיבל לינקולן מאז שנבחר לנשיאות ב־1860, התלווה אליו שומר אחד, השוטר המקומי ג'ון פרקר. לינקולן ורעייתו מרי טוד התיישבו לצפות בהצגה, ופרקר הוצב בכניסה לתא הפרטי. אולם במהלך ההפסקה פרקר – שלא היה ידוע במקצועיותו הגדולה – החליט לגשת למסבאת סטאר הסמוכה כדי לקנות משהו לשתות. הנשיא נותר ללא שמירה, וכך השחקן ג'ון וילקס בות' היה יכול לצעוד פנימה, לירות בלינקולן ולהימלט.
ההתנקשות זעזעה את אמריקה - זו הייתה הפעם הראשונה שנשיא נרצח - אך לא הולידה שינוי. השירות החשאי המשיך לעסוק בזיופי כספים, והאבטחה של נשיאי ארה"ב נותרה נחלתם של כוחות מקומיים ומאבטחים מזדמנים.
כעבור 15 שנים, ב־2 ביולי 1881, הנשיא הטרי ג'יימס גרפילד נרצח בידי עו"ד צ'רלס גיטו, בן ארבעים שסבל ממחלת נפש והתאכזב קשות מכך שגרפילד לא סייע לו להתמנות לתפקיד דיפלומטי בכיר למרות מאמציו. גם הפעם דבר לא השתנה, ולא בכדי: הוגים אמריקנים, שהיו ספוגים בהיסטוריה וחיפשו כל הזמן הדים ודימויים בעבר, נזהרו מאוד מפני הקמתו של משמר נשיאותי רשמי. הם חששו מהפיכתו למעין משמר פרטוריאני, היחידה שהייתה מופקדת על אבטחת קיסרי רומא והפכה עם השנים לכוח בפני עצמו, שהיה יכול לבחור בקיסרים או להתנקש בהם לפי צורך.
החשש הזה הצטרף לרגש דמוקרטי שראה בנשיא רק בעל תפקיד עם סמכות בירוקרטית זמנית – אזרח ככל אזרח. "נשיא ארה"ב אינו זקוק לשומרים", נכתב במאמר מערכת אחד שפורסם בשלהי המאה ה־19, "כל העם הם שומריו".
נשיא ארה"C לשעבר, ג'ון פ. קנדי, בשנה בה התנקשו בחייו. | צילום: William J. Smith, AP
אידיאולוגיה לחוד ומציאות לחוד. שלושים שנים אחרי ההתנקשות בגרפילד נרשמה הצלחה שלישית: ב־6 בספטמבר 1901 נרצח הנשיא ויליאם מקינלי בידי האנרכיסט ליאון צ'ולגוש, בתקופה שהתנקשות במנהיגים הפכה למעין ספורט מקברי במערב. בשלב הזה כבר החלו לספח את השירות החשאי לתפקידי אבטחת אישים, אך באופן לא רשמי, וכך צ'ולגוש פשוט ניגש אל הנשיא כשאקדח קטן מוסתר בידו בממחטה, וירה בו פעמיים מטווח אפס.
גם בשלב הזה המאבטחים לא נכנסו לתמונה. אדם שעמד בסמוך – המלצר "ביג ג'ים" פרקר – היכה בצ'ולגוש בראשו, וכך מנע ירי נוסף. זה היה מאוחר מדי. מקינלי גסס במשך שמונה ימים, ומת מפצעיו.
משמר נולד
אחרי שלוש התנקשויות בפחות מיובל, אמריקה נאלצה להתמודד עם המציאות. סגנו של מקינלי והנשיא החדש, תאודור רוזוולט, נכנס לבית הלבן, וכעת כבר היה ברור הצורך במשמר ייעודי. מיד לאחר ההתנקשות קיבל השירות החשאי את תפקיד השמירה על הנשיא מסביב לשעון.
המהלך הזה נעשה באופן לא רשמי וללא הוראה ברורה. לא היה חוק שהסמיך את השירות לתפקיד, ומן הדין הוא עדיין היה צייד הזיופים של משרד האוצר. השירות הקצה סוכנים שיגנו על רוזוולט פשוט כי מישהו היה צריך לעשות את זה, ובאותה עת הוא היה הסוכנות הפדרלית היחידה עם תשתית מוסדית שמאפשרת לנסות דבר כזה.
לכאורה רצף ההתנקשויות הצדיק התייחסות רשמית ומהירה למצב, אך נדרשו חמש שנים עד שהקונגרס החל לפעול. רק ב־1906, עם אישורה של הצעת חוק הוצאות אזרחיות שגרתית למדי, קבעה הרשות המחוקקת את תחומי האחריות הכפולים של השירות החשאי: הגנה על הדולר והגנה על חייו של המפקד העליון.
אולם אפילו עם מימון רשמי, הימים הראשונים של השירות החשאי בתחום האבטחה האישית היו מרושלים. במחצית הראשונה של המאה העשרים לא הייתה לשירות החשאי אסטרטגיה. הדוקטרינה המעשית שלו הייתה לעמוד קרוב ככל האפשר לנשיא, כך שבמקרה של ניסיון רצח לפחות יהיו לו מגינים אנושיים.
להסתמכות על אומץ פיזי גרידא ניתנה דוגמה טובה וטרגית ביותר ב־1950: כאשר שני לאומנים פורטוריקנים פתחו באש על בית בלייר, שבו התגורר אז הנשיא הארי טרומן, לא היו באזור צוותים טקטיים מתקדמים וגם לא טבעות אבטחה מרובדות. קרב היריות הוכרע מטווח אפס על מדרגות הכניסה. לסלי קופלט, שוטר במשמר הבית הלבן, נורה בתא השמירה שלו בכניסה, ודימם בכבדות משלושה פצעי ירי. הוא גרר את עצמו החוצה, כיוון היטב והרג אחד המתנקשים בירייה אחת לראש. קופלט מת מפצעיו כעבור כמה שעות, הציל את הנשיא, אך חשף במקביל את הלקויות הבסיסיות של השירות החשאי.
טראמפ במסיבת עיתונאים שעות לאחר ניסיון ההתנקשות בוושינגטון | צילום: AP
הדוקטרינה התגובתית של השירות החשאי נשברה סופית בנובמבר 1963. ההתנקשות בנשיא ג'ון פ' קנדי בדאלאס הייתה כישלון אסוני שאילץ את השירות החשאי להיגרר לעידן המודרני.
בחקירת האירועים עלה שצוות האבטחה בדאלאס ביצע רצף מפעים של טעויות בסיסיות: מסלול שיירתו של קנדי פורסם בעיתונות המקומית ימים מראש, הנשיא נסע בלימוזינה עם גג פתוח, וכמה משומריו בילו את הלילה הקודם בשתייה כבדה עד אור הבוקר בבית קפה. הסרטון המייסר של הסוכן קלינט היל רץ ומזנק לעבר הלימוזינה המאיצה שבריר שנייה מאוחר מדי הוכיח שגבורה אישית אינה תחליף לאסטרטגיה יעילה. האירועים בדאלאס אילצו את הסוכנות להפוך את הגנת האישים למדע קפדני של מתחמים מאובטחים, נתיבים נקיים וכלי רכב משוריינים.
ככל שהאיומים על חיי הנשיאים התפתחו, והסוכנות נאלצה להתפתח יחד איתם, כך תפח גם המשקל הבירוקרטי של השירות החשאי - וזה הוביל לפרדוקס מוכר: סוכנות משוכללת ויעילה, שסובלת מעת לעת מכשלים אופרטיביים בסיסיים.
לאחר שהצליחו למנוע כמה מזימות התנקשות – כולל שתיים רצופות בנשיא ג'רלד פורד בשנות השבעים המוקדמות – במרץ 1981 הגיעה נקודת שבר נוספת, שהמחישה את הסתירה הזאת.
זה קרה ממש באתר ההתנקשות השבוע, מלון הילטון בוושינגטון: הנשיא רונלד רייגן, שהושבע לתפקיד רק חודשיים קודם לכן, יצא ללימוזינה המאובטחת שלו לאחר נאום שנשא בפני הפדרציה האמריקנית של העבודה וקונגרס הארגונים התעשייתיים בכנס שהתקיים בבית המלון. השירות החשאי הכיר את המלון היטב, לאחר שבדק אותו יותר ממאה פעמים לצורך ביקורים נשיאותיים מאז תחילת שנות השבעים. הוא אפילו נחשב למקום הבטוח ביותר בוושינגטון בזכות המעבר המאובטח והסגור שנקרא "מסלול הנשיא", שנבנה לאחר ההתנקשות בקנדי. השירות החשאי דרש מהנשיא ללבוש אפוד מגן באירועים מסוימים, אך רייגן לא לבש כזה באותו היום משום שהחשיפה היחידה שלו לציבור הייתה מרחק הליכה בן תשעה מטרים בלבד בין היציאה מהילטון ללימוזינה שלו.
אולם על אף כל אמצעי האבטחה, המעטפת הייתה נקבובית להפליא. ג'ון הינקלי ג'וניור, חולה נפש חמוש שקיווה למשוך את תשומת ליבה של השחקנית ג'ודי פוסטר, מצא את עצמו עומד ממש מול היציאה. מרגע שהתחיל לירות, התגובה הטקטית הייתה מושלמת: הסוכן טים מקארתי ספג בחזהו קליע שנועד לנשיא, והסוכן ג'רי פאר דחף את רייגן לתוך הלימוזינה המשוריינת, זיהה את הדימום הפנימי הנסתר של הנשיא, והורה לנהג לפנות אותו ישירות לבית החולים – ובכך הציל את חייו. אך ניסיון הרצח הוכיח שאף שהסוכנים בשטח נותרו מסורים, המנגנון האסטרטגי המוסדי עדיין לא תפקד כראוי.
תמונה של נשיא ארה"ב לשעבר רונלד רייגן מאחורי דולנד טראמפ | צילום: EPA
במשך יותר מארבעים שנה אחרי הירי ברייגן השירות החשאי עשה עבודה טובה: שום מתנקש לא הצליח להתקרב לנשיא או למועמד מרכזי לנשיאות. אך הרגיעה הארוכה הסתירה דעיכה מוסדית איטית. אחרי פיגועי 11 בספטמבר התארגן הממשל הפדרלי מחדש. כחלק מהמהלך הכללי, ב־1 במרץ 2003 נותק השירות החשאי מביתו ההיסטורי בן 138 השנים במחלקת האוצר, ונבלע כליל במחלקה לביטחון המולדת – גוף בירוקרטי עצום שהעסיק כרבע מיליון עובדים.
בן לילה נושל השירות ממעמדו הייחודי. בעיתונות בארה"ב פורסמה תגובתו של סוכן שהתלונן שהשירות החשאי הפך ל"סוכנות בוטיק בתוך וולמארט".
ניפוח בירוקרטי מוביל תמיד לשאננות, והתרבות הארגונית של הסוכנות החלה להתפורר בדרכים שהפכו פומביות יותר ויותר. שערורייה סביב סוכנים שהיו מעורבים בזנות בקולומביה ב־2012 חשפה את הריקבון בתחום המשמעת. ב־2014, גבר חמוש בסכין שהצליח לפרוץ אל מדשאת הבית הלבן ולהגיע עד למבנה לפני שנעצר בידי סוכן שלא בתפקיד חשף גם כשלים מקצועיים. הארגון הלך והחליד.
השירות החשאי משווק את עצמו בגאווה כבעל "משימה ללא מרחב לכישלון" - מוטו יהיר שמבטיח שכל פרצת אבטחה תנפץ את המיתוס של הסוכנות. אבל בימים של לינקולן ומקינלי היה בלתי אפשרי להסתמך על מגינים אנושיים כאסטרטגיה עיקרית, ובמאה ה־21 המשימה בוודאי מורכבת הרבה יותר. האם ההתנקשות השבוע בבית המלון המפואר בוושינגטון תחזיר את השירות החשאי אל התלם? חייהם של טראמפ והנשיאים שיבואו אחריו תלויים בתשובה.