לעיתים דמות אחת עשויה לגלם סיפור לאומי שלם. סיפורו של אלברט אגרונוב (אהרונוב) הוא דוגמה מובהקת כזו: לוחם יהודי שנפל במלחמת נָגוֹרְנוֹ־קָרָבָּאךְ ב־1992, והפך לגיבור לאומי באזרבייג'ן. דמותו השתלבה בשיח רחב על אופייה של המדינה והחברה האזרבייג'נית, המציגה עצמה כמרחב שבו זהויות דתיות ואתניות שונות מתקיימות זו לצד זו בשלום. הקהילה היהודית המקומית ממלאת בשיח זה תפקיד מרכזי, כעדות חיה לסובלנות דתית ולדו־קיום אמיתי.
תפיסה זו מגולמת במושג רב־תרבותיות, שבאזרבייג'ן המודרנית אינו נתפס כמדיניות ממשלתית גרידא אלא כמרכיב יסודי של הזהות הלאומית עצמה. מדובר בדרך חיים, מדגישים שם, ולא בערך מוצהר על הנייר בלבד.
כדי להבין את הרקע להתגבשותה של התפיסה הזו, עלינו לצלול למעמקי ההיסטוריה המקומית. מדובר בתודעה שהשתרשה לאורך מאות שנים, במרחב ששימש נקודת מפגש בין אימפריות, דתות ונתיבי מסחר. אחד הצמתים הבולטים בהקשר זה הוא באקו של סוף המאה ה־19: בעקבות התפתחות תעשיית הנפט הפכה העיר מנמל אזורי למוקד משיכה בינלאומי. אל העיר זרמו מהגרים מאזורים שונים ומשלל תרבויות – אזרים, ארמנים, רוסים, יהודים, פרסים ואירופים. מציאות זו תרמה לעיצוב דימויה של באקו כעיר של מפגש בין תרבויות.
הכי מעניין
אלברט אגרונוב | צילום: באדיבות קרן סטמאג"י STMEGI
אלברט אגרונוב נולד ב־25 באפריל 1969 בכפר עמירג'ן שבפרברי באקו, למשפחה של "יהודים הרריים", כינוי שקיבלו יהודי צפון אזור הקווקז ומזרחו תחת האימפריה הרוסית. מקורה של המשפחה בכפר היהודי קירמיזי־קסבה, במחוז קוּבָּה. מדובר ביישוב יהודי שורשי וייחודי, שנחשב לאחד המרכזים החשובים של "היהודים ההרריים", ושהפך לסמל של הקהילה היהודית באזרבייג'ן המודרנית.
לאחר שלמד לתואר בטכנולוגיה ועבד במפעל לייצור מכונות, שירת אגרונוב בצבא הסובייטי בשלהי שנות השמונים. יצוין כי באותן שנים שערי ברית המועצות עדיין לא היו פתוחים ליציאת יהודים; בהמשך עלתה משפחתו של אגרונוב לישראל. עם פרוץ מלחמת קרבאך בראשית שנות התשעים, התנדב אגרונוב לצבא האזרבייג'ני. הוא שירת כמפקד טנק ונשלח ללחום בשוּשָה, לב הקרבות. אגרונוב השתתף בקרבות שהושמדו בהם כלי רכב משוריינים וכוחות אויב. ב־8 במאי 1992 הוא נהרג מפגיעת צלף, בעת שניסה לפנות גופות של חיילים שנפלו ברחובות העיר. לאחר מותו העניק הצבא האזרבייג'ני את שמו לאחד הטנקים שלו.
סביב מותו נוצרו כמה רגעים בעלי משקל. בהלווייתו, שהתקיימה בבאקו, נישאו תפילות והספדים מפי רב ומולא כאחד. את התהודה הגדולה ביותר יצר פרסום ריאיון קצר שהעניק אגרונוב זמן קצר לפני מותו. כאשר נשאל מה גורם ליהודי להגן על אדמת אזרבייג'ן, תשובתו הייתה פשוטה: "אני חי על האדמה הזאת, נולדתי כאן, זה הכול".
דווקא הפשטות שבמשפט הזה הפכה אותו לאחד הציטוטים המזוהים והנערצים בזיכרון הלאומי. הריאיון זכה לתפוצה רחבה, והאמירה המשיכה להדהד שנים לאחר מכן, שימשה השראה לשירים וליצירות, והפכה לחלק בלתי נפרד מן הזיכרון הציבורי שנקשר בדמותו.
ב־7 ביוני 1992 הוענק לאגרונוב התואר "גיבור לאומי". בשנים שלאחר מכן הונצח שמו ברחבי המדינה: רחובות ובתי ספר נקראו על שמו, וב־2019 נחנכה בבאקו אנדרטה מרכזית בשכונת נרימנוב, ברחוב הנושא את שמו. הטקס נערך בנוכחות נציגי ממשל, אנשי דת ודיפלומטים, במקביל להתכנסות הפורום העולמי לדיאלוג בין־תרבותי שהתקיים בבאקו באותם ימים. ההקשר הזה הדגיש את מאפייניה הרב־תרבותיים של אזרבייג'ן המודרנית, ובכלל זה מקומה של הקהילה היהודית הוותיקה.
לצד האנדרטאות והזיכרון התרבותי, דמותו של אגרונוב ממשיכה להופיע ביוזמות עכשוויות, וסיפורו מעורר תהודה גם מחוץ לאזרבייג'ן. בהולנד, למשל, הונפקו בולים הנושאים את שמו במסגרת פרויקט תרבותי; גם שם הודגשו שורשיו היהודיים לצד מעמדו כגיבור לאומי.
אגרונוב היה חייל שנהרג במלחמה, אחד מני רבים, אך סיפורו הפך לסמל גדול יותר. מתוך אחת הטראומות הקשות בזיכרון האזרבייג'ני צמחה דמות המסמלת פטריוטיות שאינה שייכת לדת או לזהות מסוימת. סיפורו של אגרונוב מייצג קהילה יהודית מקומית עתיקה, המושרשת עמוק בחיי המדינה, והנצחתו הנרחבת משקפת את האופן שבו אזרבייג'ן המודרנית מבקשת להציג את עצמה.
רבים עוסקים בברית המדינית בין ישראל לאזרביייג'ן. אך נראה שמעבר לאינטרסים המשותפים, ראוי להתבונן גם על התרבות והמורשת של הצד השני, ובמקרה הזה – התפיסה העמוקה של רב־תרבותיות כדרך חיים. ההבנה מה מניע חברה, מה היא מספרת ומה היא מנציחה, עומדת בבסיס כל שותפות אמיתית. כמאמר הפתגם האזרי: אדם נעשה אדם בזכות אדם אחר.
אליסה אברמוב היא דוקטורנטית באוניברסיטת בר־אילן, ועוסקת בהיסטוריה של יהודי צפון מזרח הקווקז