מה גרם לחברה הדתית לחזור להתעסק בשואה

כאשר אנו מתבוננים על יחסו של הציבור הדתי לשואה, נראה שאפשר להצביע על תמורה שקטה שחלה לאורך השנים. בעבר, השאלה המוכרת "איפה היה א־לוהים בשואה" הייתה מכניסה אנשים דתיים לעמדה של מגננה, מבוכה ושתיקה. כחלק מן המבוכה הזו, החברה הדתית מיעטה ככלל לעסוק בשואה.

המפנה חל, כך נראה, בשנות התשעים, והמסעות לפולין מדגימים אותו באופן מובהק. המסעות הללו החלו כיוזמה של תנועות הנוער החילוניות, אך תוך זמן קצר הצטרף אליהם גם הנוער הדתי. כמי שהדריך בעבר משלחות כאלה, לא זכורים לי מחנכים שהביעו חשש שמא התלמידים יחזרו מהמסע עם תהיות אמוניות. להפך, המסעות נתפסו כאירוע של התחזקות רוחנית, התוועדויות מרגשות, שמיעת סיפורים על אנשים ששמרו על אמונתם בזמנים קשים, והוכחה שה' לא ייטוש את עמו. אפילו בעולם החרדי, שבמשך שנים ארוכות נמנע מעיסוק ישיר בשואה, חל שינוי בהקשר הזה וכיום יש לא מעט חוקרי שואה ומדריכים חרדים, ותוכניות חינוכיות המיועדות לציבור זה. איכשהו, השאלות התיאולוגיות שבעבר גרמו לטרדה ומבוכה, הוסטו הצידה.

הסיבות לשינוי הזה מגוונות, אך נראה כי הוא נובע בראש ובראשונה מן ההקשר ההיסטורי. בתקופה שלאחר השואה, שלטה בעולם היהודי ובמדינת ישראל הגמוניה חילונית. למעשה, עוד לפני השואה היו שומרי המצוות נבוכים מול המודרניזציה והחילוניות. בשנת 1932 תיאר הרבי מפיאסצנה את הסחף החילוני בקרב הדור הצעיר, ש"נתכפר ודעותיו דעות של כפירה".

מבחינה זו, השואה לא יצרה את המשבר הדתי אלא העמיקה אותו. היא הוכיחה כביכול לא רק את "חולשת" האל, אלא גם את כישלונם של הרבנים והאדמו"רים בקריאת המציאות, שהרי רובם הגדול לא שעו לקריאותיהם של מנהיגי הציונות ולא קראו לצאן מרעיתם לעלות ארצה. מחדל זה גרם ליהודים דתיים באותו דור להימצא בעמדת נחיתות מתמדת.

ואולם החל משנות השמונים והתשעים, ההגמוניה החילונית בישראל הולכת ונסדקת, במקביל לעליית כוחה של הדת ברחבי העולם. הציונות הדתית עברה מהקרון האחורי לתא הנהג, וכבר לא חשה צורך להצטדק והלתנצל. אפילו החרדים, שבעבר תפסו את עצמם כמיעוט מתבצר בשולי החברה, חשים כיום בעלי בית.

אותה תחושת ביטחון עצמי הביאה גם לשינוי היחס לשואה. התהיות האמוניות אולי לא קיבלו תשובות טובות יותר, אבל תחושת הביתיות שינתה את היחס לשאלות והן הפכו לפחות מאיימות. בני משפחה יכולים לפגוע, לאכזב ולעורר כעס, ועדיין הם יישארו בני משפחה. באחד המסעות לפולין שאלתי ניצולת שואה שהתלוותה אלינו כיצד לא איבדה את אמונתה לאחר ששכלה את הוריה ואחיה. תשובתה הייתה: "איך יכולתי לעשות את זה? הקב"ה הוא היחיד שנותר לי מהמשפחה שלי".

התחושה הזו, שרואה בקדוש־ברוך־הוא בן משפחה שלא נוטשים, מבטאת את עומק הברית בינינו ובין האל. אנחנו לא נוטשים אותו כשם שבסופו של דבר הוא לא נטש אותנו, ומימש את ההבטחה העתיקה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם". ככל שהפרויקט הציוני הצליח, העם היהודי שב לארצו וישראל הפכה למדינה פורחת ומשגשגת, הביטחון העצמי היהודי חזר והתבסס, ובכלל זה הביטחון העצמי הדתי. דור הסבים והסבתות שלנו, ניצולי השואה, הודו לקב"ה על שיבת ציון, אך התקשו להשתחרר מעומק המשבר שחוו. אנחנו, בני הארץ, כבר חשים שהקב"ה "עבר לצד שלנו", ולא חשים צורך לספק תירוצים לאיש.

לא צ'ק פתוח

התגובה הציבורית לטבח 7 באוקטובר היא ביטוי מובהק לשינוי הזה. מחזות הזוועה של העלאת בתים על יושביהם באש עוררו את טראומת השואה והרדיפות, אך באופן מפתיע אולי, הם לא ערערו את האמונה אלא הובילו דווקא להתעוררות יהודית. היו כמובן מי שהאסון גרם להם לריחוק ולניכור, אך ככלל הסקרים מלמדים על עלייה בקיום פרקטיקות דתיות ובשימוש בשפה אמונית, ועל התחזקות הזהות היהודית מאז שמחת תורה תשפ"ד. כשהיהדות הפכה למובן מאליו, גם אסון כבד עשוי לחזק אותה.

אחרי שנים של מגננה, המסורת והדת חזרו למרכז הבמה. אומנם לפנינו קשיים ואתגרים, ואנחנו בעיצומה של מלחמה שגובה מחירים, אבל התחושה היא שאנחנו עושים את הדברים הנכונים ושהקב"ה איתנו.

ואולם בנקודה זו עלינו לעצור ולשאול: האם הביטחון הזה עצמו אינו בעייתי? תחושת "כוחי ועוצם ידי" עלולה להיות מסוכנת לא רק במובן הפיזי, אלא גם במישור הרוחני. ערב הכניסה לארץ, התורה מזהירה אותנו מזחיחות מהסוג הזה: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם". אל תהיו כל כך בטוחים בעצמכם, מתריע משה רבנו. נכון, יש לנו ברית עם הקב"ה, אבל היא איננה בגדר צ'ק פתוח, אלא דורשת צניעות ובדיקה עצמית מתמדת.

לפני מאה שנה, חלקים נרחבים מהעולם הדתי היו בטוחים שהם עושים את הדברים הנכונים. ואז הגיעה השואה. השאלה שצריכה להטריד אותנו היא איך קרה שאנחנו, שומרי המצוות, לא ידענו לקרוא נכון את המציאות, ובעיקר האם ייתכן שגם היום אנחנו מחמיצים משהו.

ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו שעלינו לבדוק את עצמנו כל הזמן, ולא לתפוס שום דבר כמובן מאליו. בוויכוח שהתקיים מעל דפי מוסף זה בשבועות האחרונים, האם אנו נמצאים בדרך לגאולה, אני נמנה עם אלו הרואים במדינת ישראל אתחלתא דגאולה. ועם זאת, ברור לי שאין שום הבטחה שלא נחזור לאחור. אם לא נשמור על מדינתנו ועל דרכנו, בהחלט עלול להתרגש עלינו חורבן. כזכור, גם לפני ההתנתקות היו שקבעו "היו לא תהיה", וגם לפני שנתיים וחצי היינו בטוחים שגבול עזה מוגן. אכן, אחרי האסון הנורא קמנו על רגלינו והוכחנו לעצמנו ולעולם כולו שאנחנו כבר לא בגלות, אבל הטראומה הזו מזכירה לנו שאסור ליפול לקונספציות: לא גשמיות, לא ביטחוניות וגם לא רוחניות.

לפני שנים רבות צפיתי עם סבתי בטקס יום השואה. לפתע היא אמרה לי: "לעולם אל תשכח את השואה". סבתא המנוחה חיה רוב ימיה בארץ, אבל הגלות לא יצאה ממנה. נראה לי שבחוכמתה היא ביקשה לומר לנכדהּ הצבר, הישראלי זקוף הקומה: תהיה קצת גלותי. לא במובן של חולשה, אלא לזכור שהטוב הזה איננו מובן מאליו.

הלקח שלי מן השואה אינו ויתור על האמונה, אלא ויתור על היוהרה. זכינו להחזיר לעצמנו את הביטחון העצמי היהודי, וזה חשוב ומבורך. אבל השואה מזכירה לנו שביטחון עצמי רוחני חייב לבוא יחד עם צניעות ובדיקה עצמית. שבוע לפני יום העצמאות, יום השואה מזכיר לנו לבדוק את עצמנו כעם, כמדינה וגם כיהודים מאמינים. השואה אינה רק מבחן לאמונה פצועה, היא גם צל שמרחף מעל אמונה בטוחה מדי.

ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה בכיר בחוג למדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן