כבר יותר מחמישים שנה לא שיגרה סוכנות החלל האמריקנית, נאס"א, טיסה מאוישת לירח. המשימה האחרונה שהגיעה לשם, אפולו 17, הייתה הפעם השישית שבה בני האדם הניחו את כף רגלם על הסלע המצולק שמרחף סביב כדור הארץ. מאז, ככל הידוע, הם לא שבו לשם.
אומנם השיא הזה לא יישבר בקרוב, אך צעד קטן אחד של האנושות מבשר על התקדמות אפשרית שתביא אותנו לשם. אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון, משימת "ארטמיס 2" של נאס"א, ובה ארבעה אסטרונאוטים, מתוכננת להמריא ביום רביעי הקרוב, 1 באפריל, במסע ראשון מסוגו זה עשורים. היא צפויה להמריא ממרכז החלל של הסוכנות בפלורידה על גבי טיל באורך 98 מטרים ורכב חלל חדיש מסוג "אוריון", למסע בן עשרה ימים בחלל, שבמהלכו תגיע לירח ותקיף אותו.
צילום: NASA
החללית הייתה אמורה להמריא כבר בחודש מרץ, אולם תקלה במערכת ההליום של הטיל – כלי יקר, מתוחכם ומורכב במיוחד, שמשקלו יחד עם פלטפורמת השיגור החדשה שלו, (SLS (Space Launch System, מגיע לכ־5,000 טון – חייבה את ביטול המשימה וביצוע תיקונים דחופים. כעת הצוות מוכן לצאת לדרך, בכפוף לסדרת בדיקות אחרונות שתבוצע בימים הקרובים. חברי המשימה נכנסו בימים האחרונים לבידוד קפדני, ולפני ההמראה יגיעו לפלורידה כדי לעטות את החליפות, לערוך חזרות ותרגולות אחרונות, ולהמריא לחלל.
צילום: מאיה משל
האסטרונאוט הישראלי איתן סטיבה, שמכיר את הרגעים הללו מקרוב, מתאר את התחושות שאוחזות בצוות: "אחרי שנים של הכנות ותרגול אחרון בבידוד, הצוות מוכן היטב למשימה. ההתרגשות מתגברת עם סגירת הצוהר של החללית 'אוריון', והצוות נותר שם לבד. ואז יש המתנה להודעה Go for Launch, כדקה לשיגור, ומתחילה הספירה לאחור. ברגע הצתת המנועים ההתרגשות מגיעה לשיאה. מבינים שזהו, יוצאים לדרך הארוכה סביב כדור הארץ ואל הירח".
אלה היעדים של "ארטמיס 2": הצוות יטוס מסביב לירח, יבחן מערכות שונות ויחזור לכדור הארץ. מכיוון שזו הפעם הראשונה שאוריון תצא למשימה מאוישת בחלל, בין השאר נועדה המשימה לבדוק כיצד החללית מתפקדת בחלל העמוק, את מערכות התמיכה שלה בחיי האסטרונאוטים וכן שלל אמצעים שונים שיסייעו למשימה הבאה לנחות על הירח.
אחד הדברים שיעמדו למבחן ברכב החלל הוא מגן החום שנבנה במיוחד בשבילו. מגן החום הוא רכיב מכריע לבטיחותם של אנשי הצוות, ובלעדיו החללית כולה עשויה להישרף כאשר היא חודרת לאטמוספירה של כדור הארץ בדרכה חזרה הביתה. מגן החום של אוריון עשוי אומנם מאותם חומרים שמהם הורכב זה של משימות אפולו, שהוכיחו את יעילותו, אולם הפעם הוא בנוי באופן שונה ובצפיפות אחרת. במשימה לא־מאוישת קודמת שנועדה לנסות את רכב החלל החדיש, הוא חזר לכדור הארץ לאחר שמגן החום ניזוק קשות. בנאס"א בדקו את העניין ואמרו כי גם במצב כזה אנשי הצוות יהיו בטוחים, ושמגן החום יעשה את התפקיד שהוא נבנה למענו, אולם הדיון הסוער לא נרגע. מכל מקום, בשלב הנוכחי נאס"א לא מתכננת לסטות מתוכניותיה למרות הביקורת.
צילום: NASA
בתמצית, זה המסלול המתוכנן של "ארטמיס 2": אחרי השיגור יעלה רכב החלל למסלול סביב כדור הארץ, ושם יבצע בדיקות שונות למכשירים, ישתמש במנועים מיוחדים ויתכונן ליציאה לירח. השלב הזה ייקח יותר מיום, ובמהלכו יסתובבו האסטרונאוטים סביב כדור הארץ פעמיים. לאחר מכן הם יפעילו את המערכות הייעודיות ויתנתקו מכוח המשיכה של כדור הארץ בדרכם בת ארבעת הימים לירח. הם יסתובבו מסביב לירח ויחלפו על פני צידו האפל בגובה של יותר מ־6,000 קילומטרים, ואז יחלו מסע נוסף בן ארבעה ימים בחזרה לכדור הארץ.
צוות המשימה כולל אישה אמריקנית אחת ושלושה גברים – שניים מארה"ב, אחד מהם אפרו־אמריקני, וקנדי. לאסטרונאוטים האמריקנים זו תהיה המשימה השנייה בחלל, ואילו הקנדי יֵצא בפעם הראשונה מכדור הארץ. למעוניינים, אפשר להיכנס לאתר נאס"א ולבקש לשלוח לאסטרונאוטים את השם שלכם, כדי שיישאו אותו איתם מסביב לירח: מעין סגולה בסגנון הפתקים בכותל, אבל בחלל העמוק.
אם הכול ילך כמתוכנן, המשימה הזו היא מבוא ל"ארטמיס 3" שתצא לדרכה בשנה הבאה, ובה תתורגל עגינה בחלל עם רכב הנחיתה. לאחר מכן, אולי ב־2028, מקווים בנאס"א להוציא לדרך את "ארטמיס 4", הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח מאז 1972. משם כבר ארוכה הדרך למשימה הבאה, נחיתה על מאדים, שצפויה להתרחש מתישהו בעשור הבא. השבוע, אגב, נאס"א התקדמה עוד צעד קטן בדרך לשם, כשהכריזה שבשנת 2028 תוציא לדרך משימה חדשה למאדים, בעזרת כור גרעיני שישמש את החללית להנעה חשמלית. זוהי פריצת דרך משמעותית מבחינה טכנולוגית, שתקל על המסע לכוכב האדום.
להדפיס מזון ומים
בישראל מינתה השבוע שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה, גילה גמליאל, מנהל חדש לסוכנות החלל המקומית שלנו: רן לבנה, לשעבר מנכ"ל קרן רמון. הוא יסייע ליו"ר הסוכנות, ד"ר שמרית ממן, שמכהנת בתפקיד מאז יולי 2025. תחת ניהולם של השניים משתתפת גם ישראל בתוכנית "ארטמיס".
צילום: ויקיפדיה
מי שנכח בתכנונים המוקדמים של התוכנית ואף הביא לאישור הממשלה את ההסכם לשיתוף הפעולה הישראלי איתה, הוא אלוף במיל' פרופ' יצחק בן־ישראל, ראש מרכז הסייבר של אוניברסיטת תל־אביב, שגם עמד בראש מפא"ת וכיהן כיו"ר סוכנות החלל הישראלית במשך 17 שנה, עד שנת 2022.
"המשימה היא חלק מתוכנית רחבה יותר. זה הצעד הראשון שלה לקראת נחיתה מאוישת על מאדים", מסביר פרופ' בן־ישראל. "זה משהו שלא נעשה מעולם. מרחק הטיסה לשם הוא כשנה, בתנאים אופטימליים, כשמאדים קרוב אלינו. אחרת זה יכול להיות הרבה יותר זמן. להמריא מכדור הארץ למאדים זה קשה מאוד, והרבה יותר קל לעשות את זה עם תחנת ביניים בירח. כלומר, שיבנו על הירח מקפצה שממנה אפשר להגיע למאדים. זה משהו שייקח הרבה זמן ועבודה. זה דורש שיגור מהירח".
חמישים השנים שחלפו מאז הנסיעה האחרונה לירח הביאו איתן כאן בכדור הארץ שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת. תקליטים כבר לא נפוצים כאן, וגם מהתקליטורים כבר הספקנו להיפרד – וזה רק בתעשיית המוזיקה. הבינה המלאכותית והמחשוב הקוונטי הם המהפכה האחרונה בתחום המחשבים, וכמעט כל תחום של חיינו עבר תמורות עמוקות. ובכל זאת, הנסיעה בחלל נותרה קצת מאחור.
"הטכנולוגיות של השיגור לא השתנו בהרבה בחמישים השנים האחרונות, חוץ מזה שהדברים נעשו זולים ונגישים יותר. אין יכולות שלא היו פעם", אומר פרופ' בן־ישראל. "עד שלא התעוררה תוכנית 'ארטמיס' לפני קצת פחות מעשור, איש לא עסק בחלל המאויש. שיגרו לחלל רק מכשירי מדידה ולוויינים. להתקדמות הטכנולוגית יש הרבה תרומה, אבל לא יותר מדי במה שעוזר לנו לנחות".
יש דברים אחרים שהטכנולוגיה הביאה עימה, ושבזכותם אפשר לחלום על המסע למאדים. "המסע למאדים אורך שנה לכל כיוון. למשך מסע כזה של שנתיים, הלוך־חזור, צריך כמות גדולה מאוד של אוכל ומים לכמה אנשים, ואי אפשר להכניס הכול לרכב החלל", מפרט בן־ישראל, "יש טכנולוגיות שמאפשרות לגדל דברים על מאדים, אבל גם הן יזדקקו לכשנה כדי לעבוד. זו משימה כמעט בלתי־אפשרית בלי הטכנולוגיה שפותחה בשנים האחרונות, שהפכה את המשימה למעשית יותר. אפשר להדפיס את האוכל, אחרי שלוקחים למסע רק את חומרי הגלם. כמובן, זו לא הדפסה במדפסת רגילה אלא בתלת־ממד. מים אפשר להכין מערבוב של גזים ממכלי חמצן ומימן על רכב החלל. זה יחסית פשוט, הטכנולוגיות הללו השתפרו מאוד".
מסע כזה הוא משימה מורכבת שדורשת הרבה מאוד ידע אנושי, כסף ומשאבים רק בשביל משהו שלא בהכרח נראה לנו חיוני או אפילו אפשרי. כדי להפוך את החלום למציאות משכה אליה ארטמיס מדינות רבות, שמשקיעות יחד בהצלחתה. "כשהתחילו לדון בארטמיס, האמריקנים הגיעו למסקנה שזה גדול מדי בשביל מדינה אחת. זה לא עניין ביטחוני שישקיעו בו ללא גבול", מסביר פרופ' בן־ישראל, "לכן נוצר שיתוף פעולה בינלאומי נרחב, שהרבה מאוד סוכנויות חלל בעולם לוקחות בו חלק, כולל ישראל".
צילום: דני מכליס
פרופ' דן בלומברג, סגן נשיא אוניברסיטת בן־גוריון ומחזיק הקתדרה ע"ש משפחת סיימון לחישה מרחוק, החליף את פרופ' בן־ישראל בתפקיד יו"ר הסוכנות הישראלית בין יולי 2022 ליולי 2025. "ישראל חתומה על ההסכמים הבינלאומיים לשיתופי פעולה סביב ההגעה לירח והפעילות בחלל", אומר פרופ' בלומברג. "בחללית עצמה יהיו לנו כל מיני המצאות, אבל אנחנו לא מהמובילים של המיזם. אנחנו מנסים לסייע ככל יכולתנו, במקומות שאנחנו טובים בהם. אנחנו מציעים כמה דברים שהם תוצרת ישראל, עבודה של חברות סטרטאפ. רוב ההצעות הן סביב הנחיתה על הירח. במשימה הנוכחית אין נחיתה, ולכן אנחנו פחות שם".
מה החלק הישראלי במשימה? "אנחנו לא בונים את החללית או את הטיל, אבל למשל בהדפסת האוכל אנחנו מסייעים, וגם בהכנת חליפות גמישות ויעילות נגד קרינה", מציין פרופ' בן־ישראל בגאווה.
אחד האתגרים שנתקלו בהם האסטרונאוטים שעבדו בתחנת החלל הבינלאומית, ובמיוחד אלה שנתקעו בה חודשים רבים לאחר שספינת הפינוי לא הצליחה להגיע אליהם, הוא חשיפה ארוכה לקרינה מסוכנת. בני אדם שנמצאים מחוץ לכדור הארץ אינם נהנים מהגנת האטמוספירה, והקרינה עלולה להיות מסוכנת. "במשך כל זמן הטיסה יצטרכו האסטרונאוטים ללבוש את החליפה כדי להיזהר מהקרינה בחלל. יש צורך בחליפות גמישות מספיק, כדי שאנשי הצוות יוכלו לזוז בקלות ולבצע את משימותיהם. בובות שיצאו במשימות הקודמות לתחנת החלל כבר לבשו חליפות כאלה, שיוצרו על ידי חברה ישראלית, כדי לבחון את יעילותן", אומר פרופ' בן־ישראל.
מצית את הדמיון
השלבים הבאים בתוכנית של נאס"א הם, כאמור, נחיתה מאוישת על הירח ובהמשך במאדים. האם מדובר בכלל ביעד מעשי ואפשרי? "התוכנית להגיע למאדים שאפתנית מאוד, אבל אם לא נשאף להגיע רחוק – לא נגיע גם למקומות קרובים", אומר פרופ' בלומברג. הוא נמנע מלומר שמדובר בתוכנית לא אפשרית, אבל מונה את המכשולים הרבים. "יש פה הרבה סיבות לאתגרים, רפואיים וחברתיים. בני אדם נועדו לחיות על כדור הארץ, באטמוספירה שלנו, עם כוח המשיכה, חברה ועוד הרבה דברים. המשימה למאדים ארוכה מאוד. צריך לספק לאסטרונאוטים חמצן ומזון, להתמודד עם חום וקרינה".
למרות הקשיים והאתגרים, לשאיפה האנושית להגיע אל הכוכב האדום יש מניעים עמוקים. "בני האדם תמיד סקרנים ורוצים ללמוד על הסביבה, ועל זו שרחוקה – עוד יותר. זה מצית את הדמיון. המיתולוגיות למיניהן קשורות תמיד בחלל", מציין פרופ' בלומברג.
סטיבה חולק תחושות דומות. "היציאה לחלל היא אולי מהפעמים היחידות שבהן האנושות מתכנסת סביב סקרנות ולא סביב סכסוך. מדינות משתפות פעולה, מדענים ומהנדסים עובדים יחד. זה המשך ישיר של מסעות הגילוי הגדולים של ההיסטוריה. כשאנחנו חוקרים את הירח או את מאדים, אנחנו בעצם חוקרים את עצמנו – איך נוצר כדור הארץ, איך מתפתחים אקלים ואטמוספירה, ואיפה אנחנו עומדים בתוך כל זה. משימות כמו ארטמיס לא רק פורצות דרך מדעית. הן מציתות דמיון, מושכות דור חדש של חוקרים ומהנדסים, ומזכירות לנו שיש עוד לאן לשאוף".
לצד זאת, השניים מציינים גם טעמים מעשיים יותר למסע. "ככל שאנחנו שואפים להגיע רחוק יותר, כך אנחנו מייצרים פתרונות לחיים על כדור הארץ", מזכיר פרופ' בלומברג, "יש הרבה דוגמאות לכך ממשימות אפולו. הפשוטות מהן זה הסקוץ', שפותח למען החליפות בחלל, או טיטולים, שנועדו לסייע לבעיות של אסטרונאוטים. משימות מאוחרות יותר למאדים עסקו בדחיסת מידע, ויש עוד דוגמאות. זה עוזר לנו בחיי היומיום בכדור הארץ.
"אלה פיתוחים אזרחיים בלבד, ומערכת הביטחון אינה חלק מזה. בארץ, כשעובדים על טכנולוגיה, היא הרבה פעמים דו־שימושית", מציין עוד פרופ' בלומברג, ורומז שישראל מפיקה תועלת משלל ממדים של המשימות הללו.
סטיבה מוסיף: "משימות כאלה מתחילות כבר עכשיו להשפיע על החיים על הקרקע. הטכנולוגיות שמפותחות למען היציאה לחלל זולגות לרפואה, לחומרים מתקדמים ולתקשורת, והופכות חדשנות למשהו מוחשי. הן יוצרות סביבן כלכלה חדשה, מקומות עבודה ותעשייה שלמה. במקביל, הירח הופך למעין תחנת ניסוי, מקום שבו לומדים איך לחיות ולעבוד בתנאים קיצוניים, איך לבנות, לשרוד ולהתנהל רחוק מכדור הארץ. כל זה הוא הכנה לדבר הגדול באמת. בטווח הארוך, כל משימה היא עוד צעד בדרך לנוכחות אנושית מחוץ לכדור הארץ, לניצול משאבים חדשים. זה תהליך שבו האנושות לומדת להתקיים ולשגשג בסביבות חדשות, ומחברת בין מדע, טכנולוגיה ורוח לכדי משמעות משותפת".
תוכניות כאלה משרתות עוד יעדים. "משימות חלל תמיד היו קשורות באינטרסים פוליטיים", מודה פרופ' בלומברג, "זה תמיד היה מרוץ בין מעצמות, וגם כאן זה לא מנותק מהעניין. להודים ולסינים יש משימות, ולאמריקנים יש יעדים. יש פה גיאו־פוליטיקה, וגם קשר לרגש האמריקני של תנועת MAGA, 'להפוך את ארה"ב לגדולה שוב'".
ומה הלאה, אחרי שנצליח לכבוש את הירח ואולי גם את מאדים? "תנאי החיים על מאדים נוחים יותר מאלה של כוכב הלכת נוגה, למשל. נוגה חם, האטמוספירה רעילה, ותנאי השרידות לבני האדם קשים יותר", אומר פרופ' בן־ישראל. "בינתיים אנחנו נמצאים בשלב של החזרה לירח, כדי להפוך אותו לבסוף למקפצה לשאר מערכת השמש".