הבחירות העירוניות שהתקיימו ביום ראשון בצרפת היו הרבה יותר מסבב מקומי. מהצד האחד, השמאל הקיצוני של מלנשון, שלפני עשור לא ישב אפילו בוועדה עירונית אחת, נכנס כעת למאות מועצות עירוניות ולראשונה כבש ערים של ממש. מהצד האחר, הימין הקיצוני קיבל כ-40% מהקולות וכבש עשרות רשויות. המרכז קרס. אלו לא בחירות מקומיות - אלא חזרה גנרלית. במאי 2027 ייפגשו שני הקצוות האלה בסיבוב הגמר, ולנשיאות.

לפי הסקרים, ז'אן-לוק מלנשון, מנהיג השמאל הקיצוני, עשוי להגיע לאותו סיבוב גמר כנציג מחנה השמאל. תנועתו עושה שימוש עקבי בעוינות כלפי ישראל ככלי פוליטי. קשריו עם גורמים איסלאמיסטיים תועדו היטב. מקרון בנה את עצמו על חורבות השמאל הצרפתי, ומלנשון קצר את הפירות.

הפרדוקס הוא שאכן מקרון עצמו סלל את הדרך. ב-2017 הוא עלה לשלטון על גלי משבר. חמש שנות נשיאות כושלות של פרנסואה הולנד הותירו את המפלגה הסוציאליסטית בשפל היסטורי. מקרון, ששימש שר הכלכלה של הולנד, הבין לפני כולם שהמפלגה היא גוף גוסס. הוא לא ביקש לרפא אותה. הוא ביקש לרשת אותה. תנועתו גייסה בכירי שמאל מתון לצד שמרנים שנמאס להם מהנהגה ישנה, עם מסר אחד: רק הוא עומד בין הרפובליקה לקיצוניות. בבחירות 2017 השיג מועמד המפלגה הסוציאליסטית 6% בלבד. מפלגה שמשלה בצרפת עשורים שלמים נמחקה בלילה אחד.

לא כולם הצביעו עבור מקרון. פועלים ותושבי ערי השדה, אנשי "צרפת העמוקה" שנשארו מאחור, נדחפו ימינה, אל מארין לה פן. האינטלקטואלים העירוניים, שגילו שילדיהם יחיו פחות טוב מהם, מקביליהם הצרפתים של בוחרי ברני סנדרס בניו יורק וג'רמי קורבין בלונדון, נשארו ללא בית פוליטי. מלנשון לא חיכה לקריסה. הוא פרש מהמפלגה הסוציאליסטית כבר ב-2008, ייסד את "צרפת הבלתי נכנעת" (LFI) ב-2016, וכשהמפלגה נמחקה ב-2017 הוא כבר עמד מוכן בפרצה.

חזונו של מלנשון הוא יצירת צרפת חדשה, שבה בני מהגרים וצרפתים ילידים, המאוכזבים מהגלובליזציה, מאוחדים מול אויב משותף. הממסד, הבנקאים, ארצות הברית, ישראל. בבחירות 2022 הוא השיג 22% ופספס את הסיבוב השני ב-600,000 קולות בלבד. ז'רום פורקה, איש הסקרים הבכיר של מכון IFOP, אינו מסתיר את האסטרטגיה - פנייה למאגר עצום של נמנעים, מהגרים בפרוורים העממיים שמעולם לא הגיעו לקלפיות, והבנה שכדי להניע אותם אין צורך במצע, יש צורך באויבים. 

טבח חמאס בשמחת תורה זימן לו את ההזדמנות: הצדקת הטבח, כינוי ישראל כמדינת אפרטהייד והאשמת יהודי צרפת בנאמנות כפולה. חברי פרלמנט מטעמו השתתפו בהפגנות שבהן נשמעו קריאות לג'יהאד. מלנשון עצמו סירב לכנות את חמאס ארגון טרור. בהצטברותן, עמדות אלו אינן ביקורת פוליטית. הן דפוס שמצדיק הגדרה אחרת: אנטישמיות פוליטית.

לפני הסיבוב הראשון הכריזו המפלגה הסוציאליסטית והירוקים על ניתוק יחסים עם מלנשון וגינו פרובוקציות אנטישמיות כ"בלתי נסבלות". משנודעו התוצאות, עיר אחר עיר - טולוז, ליון, גרנובל, נאנט, ברסט, אביניון - כרתו איתו ברית. מה שהוצג כניתוק מוסרי התמוסס במה שהמזכיר הכללי של המפלגה הסוציאליסטית, אוליבייה פור, מעז לכנות "מיזוגים טכניים". השיקול לא היה מוסרי. הוא היה דמוגרפי. בערים האלה, על כל בוחר יהודי יש עשרים בוחרים מוסלמים. ללא קולות מלנשון, השמאל המתון אינו עובר ברוב הערים. מקרון ריסק את המפלגה הסוציאליסטית. מה שנותר ממנה שורד רק בצילו של מלנשון. 

האירוניה האכזרית היא שהבחירה הזאת לא תציל את המפלגה הסוציאליסטית. מלנשון אינו שותף, הוא בולע. ב-2027 הוא לא יזדקק עוד לסוציאליסטים. יורשי ז'אן ז'ורס, שסיכן את הקריירה שלו כדי להגן על דרייפוס, נותנים לגיטימציה לאיש שמסרב לגנות את איראן. מכירת נשמתם תאיץ את קיצם.

כל עוד מלנשון הוא פוליטיקאי אופוזיציה, שנאת ישראל שלו היא דקלום. הסכנה היא שבעוד שנה היא תהפוך למדיניות. אם הצרפתים לא יתעוררו ויעצרו את המהלך, האיש הזה יישב במועצת הביטחון, יפקד על נושאת מטוסים ויחזיק בנשק גרעיני. ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ'ז, הצטער פומבית שאין לספרד פצצות גרעיניות "לעצור את ישראל". הוא רצה אבל לא יכול. מלנשון יוכל.