כלי התקשורת הממסדיים בוושינגטון ובניו־יורק עסוקים בשבועות האחרונים בתיאור קרע הולך וגדל בתוך התנועה השמרנית האמריקנית, אך מבט מעמיק בנתונים חושף מציאות שונה בתכלית. המלחמה נגד איראן, שהחלה ב28 בפברואר, אולי מעוררת שאלות ודיונים כנהוג בדמוקרטיה מתפקדת, אך בקרב השטח הרפובליקני – שמגדיר את עצמו בגאווה כ־MAGA – התמיכה בנשיא טראמפ אינה רק יציבה, היא מוחלטת.

הנתון המדהים ביותר שהתפרסם השבוע, שהשאיר אפילו את מומחי הנתונים המנוסים ביותר של CNN המומים, הוא שיעור תמיכה של מאה אחוזים בנשיא טראמפ בקרב רפובליקנים המזהים את עצמם עם תנועת MAGA. האנליסטים השוו זאת להישג ההיסטורי של קבוצת הפוטבול מיאמי דולפינס מ־1972, שהייתה עונה ללא הפסדים.

מלחמה מתרחשת אלפי קילומטרים מארצות הברית, ויש צורך לתווך אותה, שלא לומר להצדיק אותה אל מול הקהל האמריקני, שאינו חווה איום מיידי מצד משטר האייתוללות כמונו הישראלים. ובכל זאת, בנושא הספציפי של המלחמה באיראן מצביע הסקר בתנועת MAGA על תמיכה של 89 אחוזים לעומת 9 אחוזי התנגדות בלבד. בעידן של קיטוב קיצוני, שקשה להשיג בו הסכמה אפילו על עובדות בסיסיות, אחדות הדעים בקרב אוהדי טראמפ היא לא פחות מפנטסטית. היא מעידה שהקשר בין הנשיא לבוחריו אינו מבוסס על אידאולוגיה קשיחה של "בדלנות בכל מחיר", אלא על אמון עמוק במנהיגותו ובשיקול דעתו הביטחוני.

השאלה המתבקשת היא מדוע הציבור הישראלי, הניזון מדיווחים יומיומיים על המתרחש בארה"ב, מקבל תמונה הפוכה, של "כאוס" ו"פיצול" במחנה טראמפ. התשובה טמונה בנטייה של התקשורת הישראלית לצטט כמעט רק את כלי התקשורת האמריקניים הליברליים, הניו־יורק טיימס למשל, המנסים לייצר נרטיב של התפרקות התנועה. כלי התקשורת האלה נוטים להבליט קולות שוליים ולצייר אותם כזרם המרכזי.

כמו כן, יש פער תרבותי־פוליטי: בחלק השולט ברוב עמדות הכוח בתקשורת הישראלית קשה לעיתים לתפוס את המושג של נאמנות ללא תנאי למנהיג פוליטי, כפי שקורה בתנועת MAGA וכפי שקורה בקרב חלקים נרחבים בימין הישראלי כלפי בנימין נתניהו. למחנה שמחליף מנהיגים בקצב שבו טייסים ישראלים מבקרים בשמי איראן, קשה עד בלתי־אפשרי לתפוס את האמון שמחנה ענק בארה"ב רוחש לטראמפ בכל מה שיעשה. רבים מדי מהפרשנים הישראלים מחפשים סדקים אידיאולוגיים במקום להבין את העוצמה הרגשית והזהותית שקושרת את הבוחר לטראמפ. התוצאה: דיווחים על מאה אחוזי תמיכה נתפסים כטעות סטטיסטית או כחריגה, אבל הם לב העניין.

זה לא כל הסיפור. הנרטיב התקשורתי ניסה בשנתיים האחרונות לספר שתנועת MAGA מצטמצמת, שהציבור מתעייף מהסגנון הסמכותני של טראמפ ושעידן השליטה שלו במפלגה עומד להיעלם. המציאות, לפחות בסקר CNN, היא ההפך הגמור: אחוז האמריקנים המגדירים את עצמם כחלק מהתנועה, לא ירד בשנתיים האחרונות, אלא רשם עלייה קלה - מ־28 אחוז ב־2024 לעומת 30 אחוז. זהו גרעין קשה שמתרחב: יותר אמריקנים רואים בטראמפ את המגן היחיד על האינטרסים של ארה"ב בעולם. בעיניהם, היציאה למערכה באיראן אינה "הרפתקה צבאית", אלא מהלך הכרחי להשבת ההרתעה האמריקנית, בדיוק כפי שהבטיח הנשיא בקמפיין שלו בסיסמה "שלום מתוך עוצמה".

כאן נכנסת לתמונה דמותו של טאקר קרלסון. העיתונאי שהיה בעבר אחד הקולות המשפיעים ביותר בתנועה, מוצא את עצמו בימים אלה בעמדה של בידוד גובר במחנה שתומך בנשיא. הוא מארח בתוכניתו דמויות כמו ג'ו קנט, שהתפטר השבוע מתפקידו במרכז הלאומי למלחמה בטרור תוך כדי הטחת האשמות בממשל, אך קהל תומכי טראמפ מפנה לו עורף. הניסיון של קרלסון וקנט לצייר את המלחמה כתוצאה של "לחץ חיצוני" או "אינטרסים זרים" פשוט לא תופס בקרב הרפובליקנים הנאמנים לנשיא.

הבידוד של קרלסון, שמשולב בטרלול ההולך ומקצין שלו, מדגיש נקודה חשובה: תנועת MAGA עברה אבולוציה. היא כבר לא מונעת רק מחשדנות כלפי הממסד הביטחוני, אלא מהכרה בכך שאיומים גלובליים – שכרגע מתרכזים באיראן – מחייבים פעולה נחרצת. כשטראמפ הגיב להתפטרותו של קנט במילים "אנחנו לא רוצים אנשים כאלה אצלנו", הוא ביטא בדיוק את מה שהבייס שלו מרגיש. ב־MAGA של 2026 אין מקום לספקות או לחולשה ביטחונית.

בניגוד לדיווחים המוטים על פיצול במחנה השמרני, שזולגים לתקשורת הישראלית, המציאות בשטח ברורה. בסיס התמיכה של טראמפ רחב, נאמן ומאוחד מאחורי ההחלטה להכריע את האיום האיראני. מי שמחפש סדקים בתמיכה הזו ימצא אותם אולי באולפני הטלוויזיה או בציוצים של אישים מבודדים, אך לא בלב הציבור האמריקני השמרן שבוחר להמשיך לצעוד עם טראמפ לעבר המטרה המשותפת.

כל זה לא אומר שאין לישראל בעיות בדעת הקהל האמריקנית. ודאי שיש. גם בקרב רפובליקנים שאינם מזוהים כ־MAGA ובוודאי בקרב הדמוקרטים ותומכיהם. אחרי שהמלחמה הזו תיגמר – והיא חייבת להיגמר בניצחון מובהק – אחת המשימות הראשונות תהיה בנייה מחודשת של גשרים לאזורים בציבוריות האמריקנית שהזנחנו זמן רב מדי.

נכון, האידאולוגיה ההרסנית ובעיקר המוטעית של strong is wrong הפכה למרבה הצער לאחד הדגלים המרכזיים של השמאל האמריקני, ויהיה קשה לנסח מחדש שפה משותפת עם האוחזים בה. ועדיין אסור לומר נואש. איראן, שלא כמו חמאס, היא אימפריה שטנית וחזקה כלכלית, שלאחר מיטוט החבורה השולטת בה יהיה אפשר לראות בה מודל שיסביר עד כמה לפעמים דווקא הרע הוא פשוט הרע, בניגוד למי שמנסים להכריע אותו וליצור כאן עולם טוב יותר.