משענת קנה רצוץ: ההימור הסיני הגדול עולה בלהבות באיראן

מזה יותר מעשור בייג'ינג פעלה בשקט ובשיטתיות כדי להפוך את איראן לאבן הראשה של האסטרטגיה שלה במזרח התיכון. כעת האסטרטגיה הזו קרסה.

סין ניצבת בעמדה ייחודית בקרב יריבותיה המרכזיות של ארצות הברית. בניגוד לרוסיה, איראן, צפון קוריאה, קובה או ונצואלה, היא היחידה שנותרה משולבת במלואה במערכת הסחר החופשי העולמית. כשהיא ממנפת את העושר העצום שבשליטתה, ונצבר בזכות הגישה הזו, בייג'ינג טיפחה מערכות יחסים עם משטרים העוינים את ארצות הברית. ואולם, חרף הסיוע הפיננסי והחומרי העצום של בייג'ינג, מלחמתה של רוסיה באוקראינה נשחקה לכדי קיפאון יקר. ונצואלה דעכה כגורם אסטרטגי. צפון קוריאה וקובה נותרו מטרידות, אך רדומות יחסית. איראן, לעומת זאת, בלטה כעמוד התווך התוקפני והבעל הערך האסטרטגי הרב ביותר בציר המדינות האנטי-אמריקניות שמרכזו בסין.

במילים אחרות, טהרן לא הייתה סתם עוד שותפה עבור בייג'ינג; היא ניצבה במרכזה של אסטרטגיית-העל הסינית. וההשקעה של המפלגה הקומוניסטית הסינית באיראן הייתה מונומנטלית.

במרץ 2021 סין ואיראן חתמו על שותפות אסטרטגית מקיפה וגורפת, שבמסגרתה התחייבה בייג'ינג להשקעות ארוכות-טווח של 400 מיליארד דולר בתשתיות ובאנרגיה, תחת יוזמת "החגורה והדרך". ב-2023 התקבלה איראן בברכה לארגון לשיתוף פעולה של שאנגחאי (SCO), צעד שהעמיק את שילובה במוסדות ביטחוניים המונהגים על ידי סין. וחשוב מכל, סין הפכה לקניינית הבולטת ביותר של הנפט האיראני, כשהיא רוכשת כ-90 אחוזים מייצוא הנפט של הרפובליקה האסלאמית - אמנם רק 12 אחוזים מסך ייבוא הנפט של סין, אך נתון חיוני להישרדותה הכלכלית של איראן.

גם הגיאוגרפיה היא גורם מפתח. מיקומה של איראן, החולשת על המפרץ הפרסי ומהווה גשר בין מרכז אסיה למזרח התיכון, חיבר את "החגורה" היבשתית ל"דרך" הימית. במונחים אסטרטגיים, היא הציעה לסין מסדרון אנרגיה פוטנציאלי שיכול לעקוף את נקודות החנק הימיות הנשלטות בידי ארצות הברית. במונחים פוליטיים, היא סיפקה לבייג'ינג בסיס קדמי בתוך אזור שעוצב היסטורית על ידי העוצמה האמריקנית.

איראן שירתה גם מטרה סינית נוספת. באמצעות גיבוי של ארגוני שלוחה מיליטנטיים ושימור חוסר היציבות האזורית, טהרן החזיקה את המזרח התיכון במצב של משבר מתמיד. ארצות הברית, כשהיא השקועה בניהול הבעיה האיראנית, על שאיפותיה הגרעיניות ורשת הקבוצות החמושות שלה, נותרה עם פחות משאבים ופחות קשב אסטרטגי כדי להקדיש לבלימת איום עולמי גדול בהרבה - השאיפות של סין באזור האינדו-פסיפי.

זו לפחות הייתה התיאוריה. אך שרשרת האירועים שהגיעה לשיאה בשבוע שעבר לא רק החריבה את תשתית הגרעין של איראן ואת יכולות הטילים ארוכי-הטווח והכטב"מים שלה, אלא גם שינתה את המשוואה האסטרטגית בן לילה.

המערכות הצבאיות המתואמות של ארצות הברית וישראל שיתקו את מתקני ההעשרה של איראן, השמידו את עמוד השדרה התעשייתי-צבאי ומאגרי הנשק שלה, וריסקו את האמינות שלה כמעצמה גרעינית בהתהוות. יכולתה של איראן לעשות שימוש בהליכה על הסף גרעינית כמגן מפני תוקפנות אזורית הצטמצמה דרמטית. חשוב לא פחות מכך, התקיפות חשפו את שבריריותו של הגוש האנטי-אמריקני, המתואר לעתים קרובות בראשי התיבות האנגליות CRINK - סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה. כאשר טהרן ספגה מתקפה מתמשכת, לא סין ולא אף אחת מהשותפות האסטרטגיות האחרות התערבו בצורה משמעותית כלשהי.

איראן נותרה לספוג את המהלומות לבדה

עבור בייג'ינג, ההשלכות חמורות. איראן מוחלשת, הנתונה בלחצים פנימיים, כבר אינה יכולה לתפקד כמגנט אמין להסחת דעתה של ארצות הברית. יכולתה לערער את יציבות האזור למען סין קוצצה משמעותית. מיזמים של יוזמת החגורה והדרך הקשורים לנמלים, מסדרונות רכבת ותשתיות אנרגיה איראניים ניצבים כעת בפני חוסר יציבות וסיכונים ביטחוניים מוגברים. החזון של מסדרון אנרגיה יבשתי מאובטח, המבודד מהעוצמה הימית האמריקנית, הפך מול העיניים לחוסר ודאות מוחלט.

סין הימרה על איראן בטוחה בעצמה, מתריסה ובעלת שאיפות גרעיניות. אך כעת היא נותרה עם שותפה חבולה שמידת התועלת שלה צנחה בחדות. יתרה מכך, הנסיגה של בייג'ינג אינה מוגבלת לאיראן עצמה. במשך שנים, סין ניסתה לאזן בין שתי מדיניות סותרות: טיפוח קשרים עם מדינות ערב - בפרט המונרכיות של המפרץ - במקביל למימון וגיבוי המשטר האיראני. היא הציגה את עצמה כשותפה כלכלית ניטרלית, גם בשעה שהעמיקה את מחויבויותיה האסטרטגיות לטהרן.

את פעולת האיזון הזו קשה כעת הרבה יותר לתחזק. מה שהוצג בעבר כהברקה של גידור סיכונים, נראה כעת כמו טעות חישוב רשלנית. החלשתה של איראן נתפסת בחלקים נרחבים באזור כצעד לקראת יציבות גדולה יותר - חדשות טובות עבור השלום במזרח התיכון, אך הפסד אסטרטגי צורב למפלגה הקומוניסטית הסינית.

התגובה הרשמית של סין למבצע "זעם אפי" בשבוע שעבר הייתה מהירה ומוכרת. בשיחה בין שר החוץ ואנג יי לעמיתו הרוסי סרגיי לברוב, גינתה בייג'ינג את התקיפות כ"בלתי צודקות ובלתי חוקיות". עמדה זו מדגישה חוסר עקביות וצביעות חוזרות ונשנות: סין נמנעה מלגנות את פעולותיה של רוסיה באוקראינה, והתחמקה בנחישות מביקורת ישירה על אלימות מיליטנטית בגיבוי איראני, לרבות הטבח שביצע חמאס בישראלים ב-7 באוקטובר 2023. הניגוד הזה מחזק את התפיסה של עקרונות סלקטיביים – הישענות על הריבונות והמשפט הבינלאומי כשזה נוח, ושתיקה כשבעלות ברית או שותפות מעורבות.

יש כאן גם זווית גיאופוליטית מיידית. בעוד הנשיא דונלד טראמפ מתכונן לשיחות עם נשיא סין שי ג'ינפינג בסוף החודש בבייג'ינג - מרכז הפיקוד הסמלי של חוסר היציבות העולמי כיום - ארצות הברית כבר הוכיחה יכולת ונחישות בפירוק עמוד תווך מרכזי באסטרטגיה הבינלאומית של סין.

הלקח ברור ואינו משתמע לשתי פנים. אסטרטגיית-על הבנויה על ארגוני פרוקסי פגיעים ורודניים נושאת עמה סיכון מובנה. באיראן, סין האמינה שמצאה את השותפה המושלמת: ממוקמת אסטרטגית, בעלת זהות אידיאולוגית תואמת ונכונות לאתגר את ההשפעה האמריקנית. ההימור הזה נכשל.

מיילס יו הוא עמית מחקר בכיר וראש מרכז סין במכון המחקר הדסון.