טאקר קרלסון, מבכירי שונאי ישראל באמריקה, הצליח לחלץ מהשגריר מייק האקבי אמירה דרמטית. כמעט כל קודמיו של האקבי בישראל דחו בזעף את טענות הבעלות הישראלית על חברון ובית־אל, והנה האקבי אינו פוסל מוסרית שליטה יהודית בין הנילוס לפרת. "זו הארץ שהבורא נתן באמצעות אברהם לעם שבחר", אמר האקבי בריאיון לקרלסון.

קרלסון שאל "האם יש לישראל זכות על כל האזור הזה?", והאקבי השיב בלי למצמץ: "היה טוב אם הם היו לוקחים הכול".

מדהים. אפילו לימור סון הר־מלך לא מדברת על הנילוס והפרת. היו ימים שתנועת החרות של בגין דיברה, אבל זה עבר לה מזמן. יחיאל קדישאי המנוח, מזכירו הנאמן של בגין, הפנה פעם את תשומת ליבי לעיתוי המדויק של הוויתור: כ"ט בתמוז תשמ"א, 1981, באזכרה השנתית לזאב ז'בוטינסקי. ראש הממשלה מנחם בגין התייצב ליד חלקת הקבר של מורו ורבו כדי לבשר לו בעדינות על תום עידן שתי גדות לירדן. "ארץ ישראל המערבית כולה בשליטתנו", הכריז בגין, והוסיף בהתחכמות: "אנו מאמינים כי יום יבוא ושני חלקי ארץ ישראל יקימו, בדרכי שלום, הסכמה והבנה, ברית עמים, קונפדרציה חופשית, לשיתוף פעולה ביניהם, ואז יתגשמו הדברים (של ז'בוטינסקי; ח"ס): 'שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני'".

לימים המפלגה של בגין הסכימה לחלק גם את ארץ ישראל המערבית, אבל בן ערב ובן נצרת לא רוו מכך שפע ואושר. הם התאמצו לאמלל אותנו, וגרמו לבני ישראל להרהר פעם נוספת בהגיון הנסיגות. בישראל 2026 יש רוב מוחץ נגד חלוקת הארץ. מה שלא עשה השכל, עשו הזמן וזוועות אוקטובר. אפילו יוסי ביילין גילה בתחילת השבוע ש"השינוי שחל אצלי בשנים האחרונות זה שהרעיון של פינוי התנחלויות לא יכול להיות רלוונטי יותר".

וכשביילין מדבר ככה, לא פלא שמדינות ערב והאסלאם מבוהלות. במוצאי שבת התפרסמה הצהרת גינוי משותפת לדברי האקבי, ובה נקבע ש"הם מהווים הפרה בוטה של עקרונות המשפט הבינלאומי ומגילת האו"ם". לא רק המדינות השכנות חתמו, גם אינדונזיה, פקיסטן וטורקיה. הישגיה הצבאיים של ישראל בשנתיים האחרונות וחילופי השלטון בוושינגטון הטילו עליהן פחד ומורא שמא היא תנסה לממש בקרוב את ההבטחות הטריטוריאליות שניתנו ליהודים בתנ"ך. אנחנו כבר שכחנו אותן, הערבים לא.