מדינת ישראל חייבת לדונלד טראמפ חוב ענק. כבר בכהונה הראשונה שלו העניק לנו הנשיא ה־45 של ארצות הברית שגרירות בירושלים, ריבונות ברמת הגולן והסכמי שלום עם ארבע מדינות ערביות. בכהונה השנייה שלו, הנשיא ה־47 של ארצות הברית העניק לנו את המתקפה על מתקני הגרעין באיראן, את שחרור כל החטופים ואת הסיוע הביטחוני והמדיני אשר נדרש כדי לנצח במלחמה רב־זירתית. כמעט בכל צומת דרכים היסטורית, טראמפ בחר נכון. גם כאשר נדמה היה שאולי ייסוג, יוותר או יישבר - הדונלד עמד בשער. הנשיא האמריקני הראשון שבתו יהודייה, לא נכנע לאנטישמים ולבדלנים באגף הימני של מפלגתו, נתן לישראל גב ושיפר באופן דרמטי את מיצובה האסטרטגי.

אבל לא מדובר רק באהבת ישראל. טראמפ הצליח במזרח התיכון כפי שנשיאים אחרים לא הצליחו משום שהוא אחד משלנו. אף שהוא וואספ גמור ובלוריתו בלונדינית־ג'ינג'ית, כמוהו כאחד ממנהיגי העולם הערבי. כיוון שהוא בלתי תקין פוליטית, הוא מבין היטב תרבות פוליטית שאינה תקינה בעליל. כיוון שהוא מאמין בכוח, כסף וכבוד, הוא יודע להתמודד עם מערכת אסטרטגית שכל כולה כוח, כסף וכבוד. הכוחנות של טראמפ והכוחנות של המזרח התיכון מתחרזות. רדיפת הבצע של הנשיא האמריקני ושל השליטים הערבים הולמות. אין סיכוי שיזם הנדל״ן מפלורידה יעשה את הטעויות שעשו כאן בוגר אוקספורד קלינטון ובוגרי הרווארד בוש ואובמה. כיוון שהתמימות ממנו והלאה וכיוון שהמוסר זר לו, הנשיא ידע טוב מאחרים כיצד להתמודד עם הג׳ונגל שבו אנחנו חיים. הוא הפעיל כוח עוצמתי אך ממוקד וקידם שלום באופן עסקי ומתוחכם. התוצאות היטיבו מאוד עם ישראל, עם אמריקה ועם חשבונות הבנק של משפחת טראמפ.

אבל בסבב הנוכחי מול איראן, טראמפ בבעיה. הוא טיפס על עץ גבוה וכעת מתקשה לרדת ממנו. מה שאנחנו צופים בו הוא לא שחקן שחמט גאוני ולא שחקן פוקר ערמומי אלא מנהיג שנקלע למצוקה. כל הבחירות העומדות בפניו הן בחירות קשות.

נוכח המשבר האיראני יש לאמריקה שלוש חלופות: הסכם, מתקפה וסגר. החלופה של הסכם היא הגרועה מכולן. גם אם ההסכם יהיה טוב הוא יהיה הסכם רע. הוא יחלץ את שלטון האייתולות מאיום קיומי ויאפשר לו לבנות יכולות לקראת הסתערות מחודשת על ישראל והמערב בתוך פחות מעשור. החלופה של מתקפה מסוכנת. בעוד שעבור ישראל יהיה זה חלום אם מעצמת העל־האמריקנית תתנפל על המעצמה האזורית השיעית, עבור נשיא ארצות הברית התמונה שונה. די בכך שטיל איראני אחד יטביע ספינה אמריקנית אחת כדי שהווינר הגדול מהבית הלבן יהפוך ללוזר. אבל גם אם אמריקה תצליח לחסל את כל הצמרת האיראנית, היא עדיין תישאר הבעלים של בעיית ענק בלתי פתורה. כפי שהסיסמא האמריקנית אומרת: שברת - שילמת. אם הנשיא יוציא אל הפועל מהלך רדיקלי מול טהרן הוא יהפוך לבעלים של טהרן. לא בשביל הסיוט הזה הבוחרים באוקלהומה ולואיזיאנה הצביעו טראמפ.

כך שהחלופה הטובה ביותר עבור האיש היושב בחדר הסגלגל היא סגר. הדרך הבטוחה והתקיפה להתמודד עם חמינאי היא לנהל נגדו מערכה משולבת, כלכלית־מדינית־מודיעינית, אשר תנצל את חולשתו ובסופו של דבר תביא לנפילתו. כך עשתה אמריקה של רייגן מול ברית המועצות וכך יכולה ארצות הברית לעשות כעת מול איראן. אבל כדי שסגר יישא פירות נדרש זמן, נדרשת נחישות, נדרשת עקביות ונדרשת סבלנות אסטרטגית. לנשיא המכהן אין אף אחת מהתכונות הללו. הוא מהיר חמה ומהיר תגובה ורוצה תוצאות מיידיות. על כן הוא סנדל את עצמו לתוך מלכוד של הסכם־או־מתקפה. במו ידיו הוא שלל מעצמו את החלופה האחת אשר הייתה יכולה לקדם את האינטרס של המערב, את האינטרס של ישראל ואת האינטרס האישי שלו.

התוצאה היא דילמה קשה. עד היום טראמפ עשה שימוש מושכל מאוד בכוח. הוא הפעיל הרבה עוצמה בזמן קצר כדי להשיג יעד ממוקד. כך היה יכול להכריז במהירות על ניצחון (אמיתי או מדומה) ולחזור לעשות הון פוליטי וכלכלי. כעת המצב הרבה יותר מסובך. אם לקוסמים בפנטגון אין איזה שפן מדהים בכובע – טראמפ בבעיה. כולנו צריכים לקוות שהבעיה לא תוביל אותו לעסקה רעה.